דימיתיך רעייתי
פרק י

המרצה דפק בידו על הסטנדר,
"ובכן.. נשים נכבדות.. זה הענין בפרשת השבוע.. רק שנזכור.. "וראך ושמח בליבו.." אהרון! רואה את אחיו הקטן! מקבל משימה כזו רצינית.. לגאול את עמ"י.. נשים נכבדות.. שמץ של קנאה.. של צרות עין.. כלום! פשוט בא לקראת משה, כאילו הוא בעצמו קיבל את התפקיד ומחבק אותו,
אני לא צריך להרחיב בענין השמחה עם השני כאילו היתה זו שמחתך שלך.."
הן ישבו מרותקות.
מסרבות לעזוב את המקום למרות שרוב הנשים כבר היו מחוץ לאולם.
-הוא משהו הרב הזה...אמרתי לך שכדאי..!
-מסכימה איתך רחלי. היה שווה שווה. אפילו שאני אחרי כזה יום עבודה מתיש.
-בואי, אוטובוס אחרון עוד עשר דקות..

הן התיישבו בסוף האוטובוס, נהנות ממשב האוויר הנעים של המזגן.

הימים הם ימי בין המצרים, החום שבחוץ מתיש אפילו את ירושלים חסרת הלחות.

חצי שנה, ששה חודשים, כמעט 180 יום.

מאז שהם נפרדו.

הפצע כבר לא כ"כ כואב, הוא מתחיל להסגר אט אט,
זה מכבר מספר חודשים ששירה חזרה לתפקד כרגיל,
בהתחלה זו לא היתה היא.

אמנם סדר חייה לא השתנה,
היתה הולכת לעבודה, עושה את תפקידה נאמנה, עוזרת בבית.
הכל כמו כלום לא קרה.

אך קרוביה הרגישו גם הרגישו בשינוי שהתחולל בה, היא היתה חלולה, חסרת כל הבעה.
סירבה לשמוע על כל הצעת שידוך נוספת שבאה.
הלכה והסתגרה בתוך עצמה, כמו פרח קמל, אשר לא ראה מזה ימים מים.

כל התהליך הכאוב הזה קרה חודש חודשיים לאחר שנפרדו,
אח"כ החלה שבה לעצמה.
מצאה עצמה נהנית, שמחה מדברים קטנים שבחיים, מנסה למלאות בכח את החסר.

בתוכה תמיד ניקר החשש שמא אם תצא עם בחורים אחרים אולי באיזשהוא מקום יחשב לה כבגידה ביענקי, אולי בגידה רגשית.
היא מעולם לא ספרה על החשש הקטנטן הלז לאף אחד, ידעה שיחשב לה כמשובה ילדותית.

בעצם זו באמת היתה משובה ילדותית,
---איפשהוא בתוך תוכך.. עם כל הידיעות הריאליות שזה בלתי אפשרית את חולמת שמשהו יקרה.. נכון שירה?..---

נכון, ואז?

--סתם, שתדעי.---

אלו היו מריבות יומיומיות שהתחוללו בתוכה.
אח"כ אט אט נרגעה, חזרה לעצמה עם הזמן.
מעסיקה עצמה בהמוני עיסוקים, שמטבע הדברים לא נתנו ללב לחשוב יותר מדי, האנרגיה התרכזה בשכל.

רק לפני חודש הסכימה לצאת לשידוך, היתה זו הצעה מכובדת, בחור טוב מבית טוב, ישיבה מעולה, כל התנאים הנדרשים.

פגישה, שניים.

הכל היה נראה מקסים, אבל משהו עצר בה. אולי הפחד הילדותי הזה.. משהו לא מוסבר.

"אני רוצה להקפיא כרגע את השידוך הזה, תגידי לשדכנית שזה ענינים אישיים, אם זה יהיה עדין אקטואלי נודיע לה.." הודיעה לאמה.

-סליחה? שירה?..

"נו, אמא."

-אני מקווה שה"אקטואלי" הזה לגביך יקרה מאד מהר, אין שום סיבה להתעכב כבר.. את חייבת לעבור את המחסום הזה.., אמרה אמא, כעוסה משהו, תוך כדי חיוג איטי לשדכנית.

ועתה הן ישבו באוטובוס, מחליפות חוויות מההרצאה.

-נו שירה, מה קורה איתך..?
-לגבי?
-שומעת?
-אה.. כן.. פה ושם..
-אל תגידי לי שאת עדין..אה,בגלל ההוא..
-לא! השתגעת? מה פתאום! אני סתם,לא לחוצה כזה..
-אה יופי.. את יודעת, צריכים לעבור שלב מתישהוא.. אסור לבוסס במקום..
-כן בטח..

שירה ירדה לאיטה מהאוטובוס, משרכת את רגליה באיטיות לעבר הבית.

--כמה קל לך רחלי---

רק לאחר מחצית השעה הגיע הסמס מרחלי--

"לפעמים קל להיות חסרי רגישות, לפעמים גם קשה לתקן את זה. הערב הייתי כזו, אני מתנצלת מכל הלב ומאחלת לך רק טוב.. שלך אוהבת.. רחלי."

כמה רגישה את רחלי, כמה מאושר יהיה מי שיזכה בך.
חולפות בה המחשבות, עת שמורות עיניה להעצם.

והלילה פורש את כנפיו המעייפות על תושבי בית הרטמן, ואפילו על שירה הוא איננו פוסח.

@

הוא הביט במראה שמולו, כמו מדבר עם עצמו.
הזכרונות צפו בו גם מבלי שרצה,
הכל היה אמור לקרות בדיוק אותו דבר, רק בסיטואציה שונה, רק עם משהי אחרת---

הוא מתרגש, הוא מצפה, הוא כל כולו מלא ברגש לבחורה אחת.
כבר לא קוראים לה שירה.

זהו? הכל נמחק מליבך? שירה היא נחלת העבר?...

כן, את זה אני חייב להחדיר לעצמי טוב טוב לראש. אין לי כבר כלום אליה.., זו היתה מלחמה לא פשוטה אבל התגברתי על עצמי..
שירה לא קיימת לדידי יותר,
שירה---
שירה---

אין יותר שירה.

נזכר בדברי אבא שהחזיק אותו בשעות היותר קשות שלו--
בתמימות כזו, בבטחון גמור בה'..
לא, זה לא היה כי אביו לא חש בצער האדיר שאפף אותו אחרי, זו האמונה הפשוטה שהיתה איתו בכל שלב ושלב בחייו.

"יענקי, היא לא הבשערט, אתה צריך להבין את זה כמו עובדה, גזרה משמים.., בעצם לא גזירה.. עוד נבין שזה לטובה.."

בטחון, אמונה פשוטה, כ"כ תמימה.

אז שירה היא לא הבשערט, והנה היום, הכל מסודר ב"ה, הערב הוא יסגור איתה וורט,
הכל יהיה בסדר, הדור ישרים נבדק עוד לפני שנפגשו, כל התנאים התאימו..

והיא פשוט היתה היא, מדהימה ככל שיכלה, והיא יכלה.

הביט בעצמו פעם אחרונה במראה מחייך חיוך קל--

"אז יענקי.. פעם אחרונה מול המראה בתור רווק.."

@

שירה חייכה אל מול המסך במשרדה, התוכנה אותה תכנתה במשך מספר חודשים תפקדה מעל ומעבר למצופה.

צלצול הפלפון שבתיקה קרע אותה באחת מהאופוריה הוורודה בה ריחפה..

חיוכה התרחב פי שניים כשראתה את המתקשרת, היתה זו רחלי,
הבנאדם איתו הכי מתאים לשתף שמחה שכזו, מתוך ידיעה ברורה שרחלי תצהל איתה לגבי התוכנה כמו היתה זו הצלחתה שלה.

- שירה!!!!!!!!!!
- רחלי!!! מה הבהלה?.. שוב פטרו אותך מהעבודה?..
- לא.. הרבה יותר גרוע מזה..

אני סוגרת הערב וורט!!

-אמהל'ה.. רחלי.. די.. אני.. אני עם דמעות כמעט.. אני בהלם.. רחלי..!! לא ספרת לי..!!
-אני.. הכל קרה כ"כ מהר..את לא יודעת, אפילו בגד אין לי עדין, אבל את הראשונה שאני מספרת לה, הערב ההורים שלו יבו--
-רגע! מי זה, לפחות איך קוראים לו לפני שאת מספרת את כל השאר..
-אה, כן אני כולי מרחפת.. אל תתיחסי אלי, איך שכחתי..
בחור מבני ברק, את בטח לא מכירה, אולי בעצם הוא לומד עם אחיך.. רציתי לשאול אותך...

אולי את באמת מכירה אותו בכלל.. יענקי בלק, מכירה?

לפרק הבא

=====
חזרה לסיפורים
לדף הבית

wml | html