דימיתיך רעייתי
פרק יא

-שירה?.. שירה?.............

-אה.. סליחה.. מה, לא שמעת אותי? אמרתי מזל טוב!! הקו פה קטוע.. מוזר ביותר, ידעתי שלא הייתי צריכה להחליף למירס..
-באמת מוזר.. פתאום היה שקט, ואני לא מבינה למה את שותקת פתאום..
-חה. לשתוק? לא.. מה לשתוק, את סוגרת ווארט, זה לא הזמן לשתוק, זה הזמן לשמוח, מזל טוב רחלי!!
-שניה שניה, שירה אני חוזרת אליך עוד כמה דקות, הוא על הממתינה רגע--

---מה לשתוק, היא סוגרת ווארט, זה לא הזמן לשתוק, זה הזמן לשמוח---

מזל טוב? רחלי.

לא, רחלי לא ידעה שיענקי הוא מציאות נודדת.
בוודאי אם היתה יודעת לא היתה גורמת לי לעוולה הזו.

עוולה?
לא שכחת אותו כבר? למה את לא מפרגנת?

קשה לי.

תצטרכי לעבוד על עצמך קשה ילדונת, זה המצב.
את צריכה לשמוח.. כאילו, כאילו.. היתה זו שמחתך שלך.

שמחתי שלי?
איך אני יכולה לתאר לעצמי שמחה כזו.. שמחת נישואים שלי ושל יענקי?! שמחה לא מציאותית?
איך אני יכולה להיות שמחה כאילו *אני* התחתנתי איתו?..

ולשמחה זו מה עושה---

*אני* מתחתנת עם יענקי? חלילה, אסור לי לחשוב על הכוון בכלל.

הוא של רחלי, רחלי שייכת לו.

הם זוג מהשמים.


מלחמה קשה מצפה לך שירה, מלחמת היצרים.

התעמדי בה?

@


רחלי עמדה מול המראה, בוחנת בעיניים נוצצות את שמלת הכלה שלה, היא פנתה בחיוך לשירה,

-נו.. איך?
-מ ד ה י ם. את נראית נסיכה.
-כן?.. ראית את הקפל שהיא עשתה לי פה? נכון מיוחד?
-חבל על הזמן, זה בעיצוב שלך?
-אהה, שעות ישבתי איתה על זה.
-משגע, את תראי מהמם...!
-תודה, אגב.. שיהיה לך ברור- את המלווה שלי ביום של החתונה כן?..
-אני?
-אלא מי, ברור שאת!

היא קמה לחבק את רחלי בשמחה, מציצה למראה, ומבחינה בדוק של עצב שנשקף מעיניה,

עדין--
עדין קשה לה.

@

הכל חלף כ"כ מהר, הווארט המרגש, ההכנות לחתונה.

שירה פחדה מעצמה, פחדה להתמודד עם התקופה הזו,
מילא, להלחם עם עצמך בשקט, לנסות לשכוח לאט לאט.. למלא את החלל הכואב.
עכשיו הקושי גדל,
זה לא רק להלחם בעצמך בשקט בשקט,

זה לחייך, לשמוח מכל הלב.
זה להמשיך לאהוב את רחלי כמו פעם, כמו תמיד.
זה לפרגן במאה אחוזים,
זה להפסיק לאהוב אותו לגמרי, כמו פעם, כמו תמיד.
זה להתנתק, לשכוח.

אבל הזמן חלף לו לאט,
שירה מצאה עצמה נסחפת למערבולת ההכנות לחתונה כמו היתה רחלי אחותה.
כמעט לכל מקום היתה מתלווה אליה, מייעצת, עוזרת, מקשיבה, מחייכת.

בסתר ליבה ידעה, שבריחה תהיה טעות.
ברגעים שקטים בכרה להשאר בביתה, לא להיות מעורבת בהכנות, לבוא לחתונה ולאחל מזל טוב יבש ולברוח כל עוד נפשה בה.

אבל ידעה שזו תהיה טעות.
ובמקום להתחבא ולברוח, העדיפה להתגבר על הכל, ולהיות נוכחת בזירת המלחמה הפרטית שלה.

היא -כן- באה לווארט ושמחה.
היא -כן- ייעצה לה איפה להתארס.
היא -כן- נסעה איתה לתל אביב לקנות בד לשמלת הכלה.

היא -כן- תלווה אותה ביום החתונה.

@

-כן.. טוב, בשבוע האחרון לפני החתונה שאתם לא נפגשים.. לפחות תהיי איתי אה?
-למה, יש משהו מיוחד?
-לא ספרתי לך שאני נוסעת לחו"ל מיד אחרי החתונה שלך?
-לא...חו"ל??
-כן, יש לי משפחה שם.. בצרפת.
-לשם מה..?
-אני הולכת להיות שם תקופה מסוימת, הציעו לי שידוך.
-והצרפתי המהולל לא יכול לרדת לעם ולהגיע לפה?...
-ראית מה זה?..
-טוב, אבל זה הזדמנות נחמדה בכלליות להיות שם..לא?
-כן..קצת חופש, זה גם מסתדר מעולה עם המשרד שלי, הם בדיוק סגרו עסקה עם חברת היי-טק בצרפת אז כנראה באותו הזמן אני אשתלב שם במפעל..
-וואו, ב"ה הסתדרת מעולה!
-כן.. מקווה שאסתדר שם באמת.
-סומכת עליך.

השבוע חלף לו במהירות.

שירה מוצאת את עצמה מלווה את רחלי לכותל,
רחלי--

כ"כ יפה בשמלת הכלה שלה,
התסרוקת כ"כ הולמת אותה, והאיפור מדגיש את תווי פניה היפים.

רחלי מתקרבת לכותל,
סידור לבן, חדש בידה, והיא שופכת את צקון ליבה בבקשות לעתיד וורוד, לחיים חדשים, למילוי היעד האמיתי בחיים.

שירה מוצאת עצמה נבוכה, הדמעות עולות בעיניה.
דמעות של התרגשות? של שמחה? של פספוס?...

היא לוקחת את הסידור הראשון שנקרה לידה.
ומתקרבת לכותל..
הדמעות זורמות בחופשיות, הן לא שואלות אותה, רק מחפשות להשתחרר, לשחרר.
תפילת מנחה--
כל מילה מקבלת משמעות מיוחדת--
"שמע קולנו..", כאן מגיע הזמן של הבקשות האישיות--
היא נצמדת לכותל ולוחשת, בקול נשנק.
---אוי אלוקים.. המלחמה כ"כ קשה.. מלחמה של כמה חודשים של כאב, לשמוח, להיות איתה, להרגיש את ההתלהבות, את ההתקרבות, להרגיש את הכל ולכאוב, ולשתוק.
להראות פנים שוחקות.. אני מרגישה כ"כ מותשת, כמו לוחם שחזר ממלחמה מתישה.
אבל השיא, השיא של הקרב שלי הוא היום בערב.. רחלי היא החברה הכי טובה שלי,
מתפקידי, מחובתי.. אוי, מרצוני.. כ"כ רצוני.. לשמח אותה, לרקוד, לחייך, באמת! מכל הלב!
קב"ה.. תן בי, תן בי את הכח להתגבר, לשכוח..
מגיע לה לרחלי בחור כ"כ טוב כמו יענקי.. מגיע לו ליענקי בחורה כ"כ טובה כמו רחלי.. הם באמת זוג מהשמים.
הדמעות שטפו אותה..
ובקול שנוק משהו, היא סיימה את תחינתה..."יהיו לרצון אמרי פי.."

@

מבט אחרון במראה, מיטיבה את חליפתה החדשה.
דמותו של אבא נשקפת מאחורה, מביט בה במבט בוחן.

היא פונה לצאת מביתה, ואבא מתקרב אליה, שם את ידו על כתפה ואומר בחיוך..

"את ההסבר הכי מוחשי שראיתי בחיי לפסוק "וראך ושמח בליבו..." ".....................

@

הנשים הדפו אותה מצד לצד, והיא נסתה להשאר קרובה לחופה, להרגיש את רחלי.
המנגינה המרגשת התנגנה לה לאיטה..
והם פסעו אט אט לתוככי החופה,
הדמעות זרמו בשקט על לחייה של שירה, ברחה ככל שיכלה מהדמיון הפרוע שהשים אותה שם, במקומה של רחלי.

יענקי אחז את הטבעת הזהובה, וענד אותה על אצבעה של רחלי--

"הרי את.. מקודשת לי בטבעת זו..."

שירה עמדה שם, בדיוק ממול. רואה את יענקי, והלז.. לא רואה אותה, על כי עיניו הוצפו בדמעות, של התרגשות, של התקדשות.
משהו התנפץ בתוכה, חומות דקיקות שנבנו עם הזמן, חסימות רגשיות..

משהו השתחרר בליבה,
הרגישה באופן מוזר חופשיה משהו, עכשיו זה סופי, הם נשואים...
משהו התפרק שם בלב, היא באמת מסוגלת להתנתק לגמרי עכשיו,
הרי רחלי מקודשת לו----

הדמעות המשיכות לזלוג על לחייה,
הפעם כבר לא של פספוס, של החמצה.

הפעם, של התרגשות, של השתחררות, של התרת ספקות.

-----


ואלוקים נתן לשירה כח להלחם, לשמוח מכל הלב.
היא רקדה עד כלות הכוחות, כשליבה מוצף בהתרגשות ושמחה אמיתית.
"זכרני נא וחזקני נא..."
ואלוקים באמת זכר וחיזק.
חיזק את שירה ששמחה.
חיזק את יענקי שמצא את ייעודו לאחר חודשים של כאב והתמודדות.
לא שכח את תפילתם.

@
שבוע לאחר מכן טסה שירה לצרפת.
מלאת תקוות, ציפיות, וחששות מן הבאות.
פריז מחכה לי..??

לפרק הבא

=====
חזרה לסיפורים
לדף הבית

wml | html