דימיתיך רעייתי
פרק יב

ילדונת חיננית ירדה במדרגות העץ כשחיוך ילדותי נסוך על פניה,

"תתה (דודה) שירה..תתה שירה.." היא קראה בקול, ובמבטא צרפתי מתוק אמרה, "אמא שלי אמרה לי שאת תתה שלי, ואת תהיי אצלנו בנתיים ואת תהיי כמו אחות שלי, נכון??"

-הכל נכון, רק את יכולה לקרוא לי שירה.. אני לא דודה!

"נו! (לא) את דודה שלי!, ככה אמא אמרה!"

שירה חייכה למראה הילדונת העקשנית שהכתירה אותה לדודה, אפילו את שמה לא ידעה.

דודה שבי הגישה לה את כוס התה, תוך כדי שהיא מאיצה בקטנה ללכת לישון.. "נו ליזי, ווא או לי.. (לכי למיטה).. איך תקומי מחר לבית ספר..?"

-אה, אז ליזי קוראים למתוקונת הזו.., "כן..אנחנו עכשיו נלמד אותך צרפתית ואותה עברית.. תצטרכו להסתדר אה?"
-כן, אני מאמינה שנסתדר, היא כזו חייכנית.. אצלנו בארץ בד"כ הקטנים נורא מתביישים מזרים..
-זרים? את בת משפחה שלנו! ככה הסברתי לה.
-מקווה להשתלב פה.. מחרתיים אני אמורה להפגש עם הנציגה הישראלית של החברה פה בצרפת.
-אני חושבת שכדאי שגם את תלכי לישון, את בטח נורא עייפה מהטיסה..
-דווקא לא, ישנתי בטיסה, וגם לפניה.. אני אוכל לעשות פה סיבוב ליד הבית להתאוורר קצת..?
-הוו.. בודאי, רק תקחי איתך מעיל- יש רוח.. ואל תתרחקי מהבית אה?
-זה בסדר.. אני אהיה בסדר דודה..
-את יכולה לקרוא לי שבי.
-אה.. אצלנו לא נהוג..
-אצלנו שמצלנו.. עכשיו את בצרפת ואת אצל דודה שבי! סליחה, שבי! לכי תתאווררי קצת.. בון סואר שרי.. (ערב טוב חמודה)

שירה פנתה לצאת מהבית, כששבי עצרה אותה בכניסה,
-אה.. שכחתי! אני יכולה לקבוע לך פגישה מחרתיים עם יענקי?

משהו הלם בראשה.
והיא התקשתה לחבר בין הנתונים, מה קורה פה?? עגמת הנפש הזו הגיעה עד לפה?? זה פורסם בפורומים ברחבי העולם??

-שירה? כן?

שירה התעוררה, ופסקה לבהות באחת.

-מה..? יענקי? מה יענקי??
-למה את כועסת.. יענקי מילר, הבחור שבשבילו מלכתחילה באת.. לא?
-אה, יענקי מילר, מילר.

היא נשמה לרווחה, בלק לא פה, הוא בישראל, הוא עם אשתו, די, תצאי מזה, בשביל זה באת לצרפת... שכחת?

שבי גרדה את מצחה, מנסה להזכר.
-כן.. מילר, אני חושבת שזה מילר, אז אפשרי מחר בערב..?
-אני חושבת שכן, אפילו לוח זמנים אין לי פה.. הכל נתון לך שבי.
-כל עוד את קוראת לי שבי, זה בסדר.. אלה..(קדימה) לכי לך קצת, תשאפי אוויר נקי, תשמרי על עצמך אה?
-ברור.

השעה היתה שעת ערב די מוקדמת, היא חפנה את ידיה בתוך מעיל הצמר ופסעה בשקט בין הרחובות.
רוח נעימה בדרה את שיערה, והריח המשכר שלאחר הגשם מלא את אפה,

מצאה את עצמה פתאום עומדת בתוך כיכר עמוסה קצת, אנשי עסקים חלפו על פניה במהירות, נשים מבוגרות הלכו אט אט, מלהגות בשפה הזרה כה,
התיישבה על ספסל צדדי, בתקווה שתשאר שם לבד, שאף אחד מן הצרפתים המנוכרים לה כה לא יחליט לארח לה לחברה בספסל הלח.

שירה אהבה להתבודד, לחשוב, להתעמק.
היו פעמים שחברותיה פרשו זאת כיהירות מצידה.
אך שירה ב א מ ת אהבה להיות לבד, היו תקופות שהמילה לבד היתה נשמעת מאיימת, פתאום להיות לבד, פתאום לשכוח. פתאום להיות רק אתה.

ועכשיו המילה לבד קצת קורצת, להיות רק היא ועצמה, באוויר המשכר של צרפת, הריחות והניחוחות..
לברוח מישראל המלחיצה קצת, מההורים הדוחפים, מהחברות הכמעט נשואות, מרחלי בלק----
אולי היה זה נס אמיתי שהיא לא נפגשה ביענקי פנים מול פנים מאז הווארט, אפילו בחתונה לא,
אך מי ערב לה שהדבר לא עלול לקרות לאחר החתונה..?
@
היו לה גרביים מאד עבות, אפילו יותר מדי,
ומעיל כתום.
זה הדבר שלא ישכח אי פעם מליבה,
לאשה המבוגרת שהתיישבה לידה היה מעיל כתום.
-אר יו פרום היר יאנג גירל..? (את מפה נערה צעירה?)
-נו.. איי'מ פרום יזראל.. דו יו ספיק אינגליש? (לא, אני מישראל, את דוברת אנגלית?)
-עברית גם הולכת טוב אצלי.
אז זה קרה, ומשהי בכ"ז התיישבה לידה.
שירה צחקה, דמות אנושית בים הזר הזה, היה משהו חם וטוב בדמות, עם כל מוזרותה.
-אז מה את עושה פה בחורף ככה.. אל תגידי לי חופשה!
-אממ.. לא, במסגרת עבודה.
-אהה.. אני מבינה, את נשמעת נחמדה! נעים להכיר, נחמה רוט, שליחת חב"ד פה בצרפת.
שירה חייכה בביישנות, אני שירה הרטמן, מירושלים.
שירה בחנה בעמקנות את המעיל הכתום, הוא היה די בולט ברקע האפרורי.
-מעיל יפה אה? קניתי אותו פה בסולד בטאטי.. (טאטי, מעין כלבו צרפתי שכזה, דגם חוצניק ל"עזרה ואחווה" החרדי, הרשת נסגרה לפני כמה שנים, ה"מותג" נשאר בעינו.)
-טאטי? חנות יהודית?
-לא טאטע.. טאטי.. את עוד תשמעי על זה, חבל זה נסגר.
-הצבע של המעיל מענין.. קשור להתנתקות או משהו?

נחמה צחקה בקול רם, היה בה משהו מוזר.
-בת כמה את שירה?
-20, ענתה בחוסר סבלנות, משהו היה מוזר בה, ניצוץ לא מוסבר.
-את נראית לי בחורה טובה, עברת קצת בחיים הקצרים שלך.. נכון?
שירה היתה מופתעת, זה מכבר תקופה ארוכה שהיא חזרה לעצמה. בכ"ז רואים משהו..??

נחמה שוב צחקה את צחוקה המוזר, תוך כדי שהיא מוציאה ממחטה צבעונית ומנגבת את אפה בקול רם.
-את בטח מתפלאת, את נראית בחורה טובה ולא חסר לך כלום.. אבל נחמה.. נחמה קוראת בעיניים.. אני קוראת בעיניים שלך שאת בחורה מאד מאד טובה שנפלת ברשת..
---היא קוראת מחשבות??---
-אהממ.. לא משהו מיוחד.. בחיים שלי? לא.. לא קרה לי כלום, ברור שלא! אני בסדר גמור!
-לנחמה לא משקרים חמודה, אני רואה בעיניים שלך את הצער, את הכאב..משהו מאד מאד קשה עבר עליך.. אני יודעת..יודעת הכל.
נחמה שוב חייכה את חיוכה הטוב, והעבירה את ידה על כתפה של שירה,
צמרמורת חלפה בגווה של שירה,
החשש החל פג,
התאוריה, כי מגע יד אנושי גורם לקירוב, ולא משנה מאיזה גורם הוא בא, הוכיחה את עצמה הפעם.
בכ"ז, ההרתעות הטבעית מזרים גרמה לה להתרחק קצת ולחייך בביישנות--
-אני.. אהה.. אני צריכה ללכת כבר, בטח דואגים לי..
-אה, כן בטח אני לא אעכב אותך! את תרצי שנפגש שוב? את יודעת.. זה טוב להפתח, לספר..זה מרוקן את הלב ומכין אותו לדברים חדשים.
-אהה.. אולי.. את יודעת מה? יש לך מספר טלפון? אני אצור איתך קשר כבר..
-לא.. אין לי טלפון לצערי, וגם לא פלפון, לך יש פלפון שירה?
שירה משום מה שוכנעה ורשמה לנחמה את המספר על נייר מהוה, משהו לא מוסבר משך אותה לתמהונית בכתום.
@
היא פסעה על קצות אצבעותיה אל הבית פנימה, משילה מעליה את המעיל.
החימום פעל בבית הקומות וצעדיה נבלעו בשטיח הרך.

החדר שחיכה לה היה יפה יותר מכל דמיון אפשרי,
מיטת אפיריון ניצבה באמצע ועל הכסא חיכתה לה מגבת ופיג'מה חדשה,
על שידת העץ שבחדר היה תרמוס עם שתיה חמה ועוגיות ביתיות לצידו, פתק קטן היה מונח לידם ובו נכתב בכתב עגול, ילדותי משהו--
"לדודה שירא!! שיהיה לך אירוכ נאים אצלנו!! ובון נואי!! שזה לילא טוב!! מימני ליזי הקטנה.."
היא נחתה על המיטה הרכה, וחייכה לעצמה.
---זה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי----
@
"נחמה" היה הכינוי שלה.
היא מעולם לא אכזבה.
כל מטרה היתה מטרה, כל קרבן היה סיפור הצלחה בין כותלי המסיון.
שירה?
קלי קלות, סיפור של כמה ימים והתמימה הזו בידיים שלי.
ידעתי שהמעיל הכתום הזה יגרה את הרגשות הישראלים שבה.
צחוקה הגס הדהד עד למרחוק,
הקרבן, כמעט בידה.

לפרק הבא

=====
חזרה לסיפורים
לדף הבית

wml | html