1800550 obox
סיפור בהמשכים - דימיתיך רעייתי
פרק יג
האוויר של צרפת עושה טוב לתלתלים שלי, חשבה לעצמה שירה.
שבי התבוננה בבבואתה של שירה שנשקפה אליה מן המראה,
"מניפיק.. טו אה טוט בל.." (מעולה, את יפהפיה)
שירה הסמיקה קלות, אומרת לדודתה בהלצה, "אם ארצה או לא ארצה.. אלמד פה צרפתית בכח.."
-כן, אין לך יותר מדי ברירות.. צרפתית שפה נחמדה לא?
-ממ...,צריכים לקלוט את המקצב, הטון, הבלעות המילים. ואז א ו ל י יש סכוי להבין משהו.
-מקצב? טון? נו נו, שירים תמיד יותר קל ללמוד.
שירה חייכה בנימוס, דודה שבי מעולם לא התברכה בחוש הומור קורע במיוחד.
דודה שבי פנתה לכוון המטבח, צועקת מעבר לדלת לשירה.."יענקי מילר אה? לא לשכוח!, אל תהיי כמו דודה שלך.. אני תמיד הייתי שוכחת את השמות שלהם.."
@
שירה עלתה על המונית כשהפלא-פון בתיקה צלצל, המספר לא היה מוכר לה, לא שהשאר היו מוכרים, מספרי הטלפון הצרפתיים האינסופיים אף פעם לא היו מוכרים לה,
אבל זה האחרון, היה זר בעליל, אפילו הקידומת היתה שונה.
קול דקיק נשמע מעבר לקו,
-הלו? שירה?
-מי זה?
-אני! נחמה.. מה שלומך יקירתי?
הקול המאנפף עשה את שלו, ושירה נזכרה בהכל.
-אה, אני בסדר.. אני קצת ממהרת כרגע..
-לא לא זה בסדר אני ח"ו לא רוצה להפריע לך..,רק רציתי לשאול אותך מתי אוכל שוב לראות אותך, הפגישה איתך עשתה לי טוב..
-עשתה לך טוב? באמת?
-כן, באמת. ואני רק רוצה להזכיר לך את ענין הפריקה מהלב, את שומרת בתוכך משהו עצוב שגורם לך כל הזמן להיות לא רגועה אני יודעת, אני יכולה להרגיש אותך..
-מה... לא.. מה פתאום!
משהו שם בלב איים להתפרץ, המוזרה בכתום הצליחה לפרוץ את החומה השקטה שנבנתה עם הזמן, דווקה המוזרה, דווקא בכתום.
-שירה שלי, את יודעת מה?.. בואי נפגש, נזרום. לא תרצי, לא תספרי, אני אף פעם לא מכריחה, זה בשבילך מתוקה..
-אה.. טוב אני אחשוב על זה, אני לא יודעת, אני קצת עסוקה..
-מחר באותה כיכר בשעה 10 בבוקר, קבענו?
-מחר? אממ..
-אני ממהרת יקירתי, יש לי שיעור למסור פה לנשים, א טוטל'אור..(להתראות)
מחר, אולי מחר זה יקרה.
אולי מחר הכל יתפרק.
עכשיו אשכח מהכל, אולי הערב יש לי סיכוי לשכוח באמת מהכל,
אולי רק יענקי יכול להחליף את יענקי.
@
אופי הפגישות בצרפת היה שונה לגמרי מזה הישראלי.
שירה, שהורגלה בפגישה הראשונה להפגש בבית השדכנית, בבית הדודה, או שמא בביתה ממש, (או שמא ממש בחדרה, מול מסך מרצד--),
ועתה היא נפגשת מזה לראשונה עם יענקי מילר, בבית קפה.
ההחלטה להפגש שם היתה של דודה שבי, החלטה שגרמה לשירה לתמוה מעט ואף להביע התנגדות קלה שהוסתה מידית על ידי שבי בטענות ש-"את צריכה להבין..שצרפתים קצת יותר מודרנים נפגשים פה ככה, יהיה בסדר, אל תדאגי הוא בחור טוב, וקחי כסף אה? פעם נפגשתי עם קמצן שהזמין רק לעצמו.."
הסיפורים של דודה שבי יכלו למלא את ספר ההסטוריה הצרפתית הכי כבד שבעולם.
שירה גילתה לצערה, שהיא הולכת להיות הקוראת הכי קבועה שלו.
תחושה עמומה לחשה לשירה, כי גם יענקי מילר בעצמו לא חש הכי נח שבעולם להפגש בבית קפה.
הם הביטו בהתחלה מסביבם, בוחנים בהתעמקות את העיצוב הייחודי של בית הקפה היוקרתי אי שם בסמטאות הרובע היהודי בפריז, הלא הוא ה"פלעצ'ל".
לבסוף הוא פתח ואמר, "משימה לא פשוטה הפילו עלינו כאן.. לשבת במקום זר, להתמודד עם כוס קפה ועם בנאדם זר נוסף, ולנסות להבין מה אמור לצאת מכל זה"
שירה צחקה בקול,
--ההומור הלא הומורי הזה, זה משהו בגנים הצרפתיים? אוח.. שוב גנים..--
-כן, זה כנראה מה שאנחנו אמורים לעשות, אצלנו בארץ אין בכלל מצב כזה, להפגש בבית קפה? חברות שלי לא יבינו מה עבר עלי כשאספר להן שנפגשתי עם בחור פגישה ראשונה בבית קפה..
-אצלנו זה מקובל ולא מקובל, תלוי לאיזה זרם את משתייכת..
-נו נו, נאלץ להתרגל..
-בתקווה שההרגל יהיה נעים.
-העברית שלך טובה, טובה מאד!
-כן, זו שפת אם שלי, ואת.. את יודעת צרפתית?
-אממ, אני בתהליך לימודי כרגע, לאט לאט אני מקווה קצת לקלוט..
הוא הביט אל הרחוב הסואן שבחוץ, מעין מרכז חרדי צרפתי שכזה.
-את יודעת מה? רוצה שנטייל קצת?
-פה? ממש בין השולחנות?
הוא התפרץ בצחוק בלתי נשלט, היה לה קסם אישי לילדה הזו.
-אממ, כן, חשבת על קריירה זוהרת בשמי המלצרות?
-למען האמת, חשמלאות היה תמיד הדבר שחלמתי עליו.
-ברצינות?
-ברור.
הם שניהם צחקו בקול והוא מיהר אותה לצאת מבית הקפה, שמא יקנסו בהפרעת יושבי בית הקפה.
הם טיילו בין רחובות ה"פלעצ'ל" במשך יותר משעה, ולאחר שהתעייפו התיישבו על ספסל מזדמן.
שירה הרגישה טוב, טוב מאד.
הוא ליווה אותה למונית,
-להתראות.. היא חייכה אליו.
-להתראות י ע נ ק י! שכחת את השם כ"כ מהר?
---מה פתאום, אני נמלאת הנאה כל פעם להגות אותו מחדש, יש לך מזל שאינך יודע למה---
-יענקי, איך אפשר לשכוח?
-שירה זה גם שם יפה, לילה טוב שירה, היה נחמד להפגש שירה, שירה.. ביי שירה!
הוא התבונן במונית המתרחקת, כשחיוך חולמני מרחף על פניו.
היה בו משהו מיוחד, שונה מכל הישראלים שהכירה עד עתה,
רצינות שמהולה בציניות,
עדינות שמהולה במענטשיות הולמת,
יופי חיצוני שלא נגד את זה הפנימי,
יראת שמים שלא חששה לרגע,
הליכות נימוסיות כראוי וכיאות לצרפתי פטריוטי.
----אולי כי קוראים לו יענקי את כ"כ מושפעת??----
אולי.
אבל מה זה משנה, הוא מקסים, ולא קוראים לו בלק, וכן, הגנים שלנו תואמים יופי.
אולי יש בי משהו לבחור אחר?
לי?
חשבתי שלעולם לא אצליח להתגבר על עצמי.
מסתבר שטעיתי.
@
הכיכר נראתה יפה מתמיד בשעת בוקר זו,
עשרות יונים עטו על פירורי הלחם שפוזרו בנדיבות על ידי אי אלו נשים מבוגרות שטיילו באיטיות, כשכלבי פודל נשרכים אחריהם.
רוח נעימה נשבה בחוץ, העננים התפזרו מעט ושמש חורפית הציצה מבינהם, שולחת קרניים חוורות לכיכר ההומה.
נחמה שלחה מבט חודר בשירה, שעת הכושר אולי כבר ממש כאן, נושפת בעורפה.
-אז שירהל'ה, מה שלומך היום?..
שירה התמתחה וחייכה.. "יותר טוב מתמיד.. ,ואת נחמה?"
-אני ב"ה יום יום.. מה א י ת ך?.. אנחנו צריכות לדבר את יודעת.
-לדבר? על מה?
--נחמד להיות תמימה, ראש קטן לא הזיק מעולם לאף אחד--
-אני בעצמי לא יודעת על מה שירה, את יודעת יותר טוב ממני.
ועיני הקרח הללו ננעצות בה בשירה, משפדות את כל כולה.
שירה נעה באי נוחות על מקומה, יש משהו בעיניים הללו, הן מחייבות, הן מרתיעות, אבל הן מחפשות לעזור, לפתוח את הלב העמוס כה, לפרוק אותו מהמשא המכביד.
---אני רוצה נחמה, הו אין לך מושג עד כמה אני רוצה לספר להשתפך, אבל אני חוששת---
-למה את חוששת?
--היא מפחידה, היא קוראת מחשבות--
-אני? חוששת? לא.. אין לי ממה.. די נחמה באמת שכלום.
נחמה הניחה את ידה על כתפה של שירה, מלטפת אותה בעדינות.."תשילי את המסכה הרצינית מעליך, זה רק אני ואת פה..ספרי לי ילדה, ספרי לי.."
שירה הביטה בה לרגע, חככה בדעתה מספר שניות.
ואח"כ היא כבר לא זוכרת מה היה.
הכל התפרץ.
---הסכר שבי נפרץ, אלוקים, אני לא יודעת למה---
הקול קצת קטוע, אבל נחמה מצליחה לקלוט את שברי המילים שבוקעות מלב שבור, שבור לרסיסים.
"אה.. אני לא יודעת מאיפה זה הכל התחיל, אני..זה קצת קשה לי, כבר חצי שנה שאני עומלת על עצמי.. לשכוח הכל, לטייח הכל, לכסות בשכבות של דמה..
אני מפחדת שוב להפתח והכל יתפרץ.. אסור לי, את מבינה? אסור לי לעורר את הרגשות הרדומים הללו..!"
-אני חושבת שהם בכלל לא רדומים יקירתי, הם בוערים בקרבך, את רק משלה את עצמך בכך שהם רדומים.. ספרי לי שירהל'ה, ספרי לי על הכל..
ושירה ספרה, ספרה וספרה, המילים כמו לא נגמרו, התיאורים העצובים זרמו בשקט.
היא ספרה על הלילות הארוכים, המתוקים של התכתבויות מחכימות ובונות אותן לא אבתה לסיים אף פעם.
על הריגושים שבהתחלה, על החששות, הספקות, ובעיקר.. התקוות הסודיות, אי שם בתוך הלב.
היא ספרה על השידוך שנוצר בדרך מקרית לגמרי, על הפגישות שכמו הוו שלבים מתקדמים לשיא, לחתונה.
וכאן, כאן הקול נשבר, כאן אולי, הכל נשבר.
נחמה עקבה במתח אחרי דיבורה של שירה שהפך להיות קטוע מרגע לרגע, מלווה בהרמוניה של דמעות.
"אה...זה הדור ישרים..זה היה שלילי..והרב גם אמר..ונפרדנו.. ו..רחלי.. היא התחתנה איתו..היא לא ידעה.. ואני.. אף אחד לא ידע.. רק אבא ואמא.. הם רק לא ידעו מעולם עד כ מ ה הייתי קשורה ליענקי.. עד כמה..."
זהו, היא איננה מסוגלת לדבר יותר.
היא מתפרצת בבכי כילדונת המבכה על הסוכריה שנאבדה, על המכתביה שהוכתמה, על הבובה שאבדה.
נחמה שותקת, יש לה עוד הרבה שאלות לחקור, היא רק נותנת להברות להתפרץ, להתפרק.
"ישבנו, כמו עכשיו, כמו אז.. ישבנו על ספסל, ושתקנו שנינו, לא רצינו לעזוב, רצינו למצות את הרגע.. היינו כ"כ קשורים, והיה אסור לנו.. היה אסור לנו להשאר ביחד, אח"כ קמתי וברחתי, ומאז.. זה נגמר.. הגעגועים צורבים בי עד היום, מחפשת בכח תחליף. שותקת, מבליגה.."
נחמה שותקת, יש לה עוד הרבה שאלות לחקור, היא רק נותנת להברות להתפרץ, להתפרק.
"ואח"כ.. אח"כ באו החודשים הריקים, החשוכים. שום דבר כבר לא היה כמו פעם, הייתי יושבת בחדרי, בוהה במסך המחשב, תוהה לעצמי מה הוא עושה עכשיו? הוא גם מתגעגע? הוא גם חושב..? הוא הספיק לשכוח..? גם הוא מסתובב ברחובות ורוצה, רק במקרה, רק בטעות... לראות אותי שוב? או שמא זו רק אני הילדונת, שלעולם תחיה באשליות, שתסרב להשלים עם המציאות המכאיבה.."
נחמה שותקת, יש לה עוד הרבה שאלות לחקור, אבל הן נמוגו בחלל, נדמה היה לה כי לחלוחית צפה בעיניה.
"רחלי התקשרה אלי, רחלי.. החברה הכי מקסימה שלי, הכי טובה.. זו שידעה ראשונה שיש לי את המכתביות הכי נדירות בכיתה, זו שתמיד הביאה לי ראשונה לקפוץ בחבל, זו שידעה בכלל על קיומו של אותו אחד.. רק לא ידעה את שמו, רק לא ידעה שאיתו.. איתו היא מתארסת. היא לא ידעה.. ואני לא רציתי להשבית את שמחתה.. היתה כ"כ שמחה ביום נישואיה, ורק אני צחקתי וחייכתי, העמדתי פני מאושרת.. אוכלת את ליבי אט אט..
באמת! באמת שמחתי בשבילה ביום חתונתה..! הבלגתי ושתקתי, חייכתי מכל הלב, התפללתי, הפלתי תחנונים לפני היושב במרומים שיתן לי את הכוחות באמת לשמח, באמת לשמוח מכל הלב..,
פתאום הרגשתי כיצד אני נוגעת באותו כאב חד ומר, כיצד אני מרגישה אחוזים מן הצער וההבלגה שחשה רחל עת נתנה את הסימנים ללאה.. שלא תתבייש, שלא תצטער.. "
נחמה שותקת, השאלות כבר תמו.
היא עומדת המומה מול בחורונת צעירה, ש-20 חורפים מלאו לה זה מכבר.
בחורונת שלה כוחות נפש כשל אשה מבוגרת.
אותה בחורה יושבת לידה, שבורה כל כולה מעצם העובדה שהיא לא מצליחה לשכוח את אותו אחד, שהיא לא מצליחה לפרגן לחברתה הטובה במאה אחוזים את הבחור שאהבה, שאוהבת.
לא משכילה להבין עד כמה היא חזקה בשתיקתה, בפרגונה הכנה לחברתה במשך כל התקופה המייסרת הזו.
שפתיה של נחמה רועדות, היא חוששת שכאן, ליד שירהל'ה.. היא תפרוץ בבכי.
הכל שב ועולה בנחמה, זכרונות שנטמנו עמוק עמוק במרתף נעול באחד מחדרי הלב המאביקים..
זכרונות מתעקשים לצוף, לזלוג בשקט יחד עם הדמעות,
לצרוב את כל כולה יחד עם המצפון,
לייסר את נשמתה יחד עם הנוסטלגיות.
השקט, ההבלגה של שירה, הטוהר שבה,
גרם להכל להתעורר.
היא העבירה יד רכה על לחייה של שירה, מנגבת בעדינות את דמעותיה,
ואז היא נשמה עמוק, מצמצה בעיניה קלות.
"שירה שלי,
את מדהימה, יש בך כוחות נפש אדירים.. שגרמו אפילו לצבועה כמוני להפתח לך.. ולהתוודות בפנייך את אשר הסתרתי במשך עשרות שנים, את אשר איש לא ידע.."
wml | html