דימיתיך רעייתי
פרק יד

"ואתה בו כיחיד הבודד..

אשר אין לו צוות

כי אם אדוניו..

ואין חומל עליו כי אם בוראו....."

נחמה לחשה את המילים הזרות מה לשירה, מיישרת בכח קמטים עקשנים בחולצתה המהוהה..

שירה עקבה אחרי דיבורה האיטי של נחמה, שנדמה היה כי מודדת היא כל מילה ומילה בזהירות.

זו לא היתה נחמה הרגילה, היה בה משהו שונה, רגוע.
דיבורה לא היה שוטף כתמיד, והחלטיותה התמידית נעלמה לגמרי.
היא בהתה בנקודה לא ברורה באוויר, והחלה מספרת.

שרה ברכה ואני נולדנו בהפרש של דקות מועטות, נולדנו למשפחה פשוטה אי שם בירושלים של פעם..
פשוטה זו לא מילה, היה לנו את המינימום שבמינימום.. חדר אחד קטנטן, הצטופפנו בו שמונה ילדים קטנטנים.., זוג הורים, וילדונת אחת חולנית, היתה זו שרה ברכה.

זה ישמע לך קצת מוזר שירהל'ה..., שרה ברכה היתה אחותי, שרה ברכה היתה תאומתי.., לא היינו תאומות זהות.. אבל היינו תאומות, זה ישמע לך מוזר ש.. ש נ א ת י את שרה ברכה.

ואת ה"ש נ א ת י" היא הוגה עוד יותר בשקט, ניצוץ מוזר בעיניה.

שרה ברכה תמיד היתה הילדה הכי שבמשפחה,
שרה ברכה היתה חולה, ולכן תמיד אליה התיחסו יותר, היא קבלה יותר אוכל, היא קבלה יותר יחס, היא קבלה יותר מתנות, היא קבלה יותר חום ואהבה.

שנאתי את החיוך המעושה שלה, שנאתי את ריח התרופות המבחיל שלווה אותה תמיד, שנאתי כשהכריחו אותי לקחת את שרה ברכה לטיול ברחובות ירושלים.. "היא צריכה קצת אוויר נחמה, תעשי מצווה..",
שרה ברכה באופיה היתה ילדה מקסימה, החטא היחיד שלה היה שהיא לקחה את כל החום, הכח והאהבה ממני.
אני אמנם נולדתי יחד עם שרה ברכה, אך תמיד הרגשתי הצל, הגרסא השניה, זו שלא שייכת.

כשלשרה ברכה קנו נעליים מיוחדות מבער'ל הסנדלר במאה שערים, נעליים שעלו בזמנו הון תועפות!, אני לבשתי את הנעליים של רוחל'ה אחותי הגדולה.., נעליים מהוהות, חסרות צורה, באחת מהן היה שרוך שונה בצבעו,
הייתי תמיד מוזנחת, לא חפצתי אפילו לטפח את עצמי,
בשביל מה?!
מכל מקום לא יביטו בי, מכל מקום שרה ברכה היא העיקר.

הייתי תמיד הילדה המופרעת של הבית, ילדי השכונה אהבו לכנות אותי.. "נחום המופרע.. נחום המופרע.. תראו איזה שיער מצחיק יש לנחום המופרע.. תראו את השמלה הקרועה של נחום..."
הם היו צוחקים בקול, ואני הייתי נועצת בהן עיניים וממשיכה לגרד בשקט את הצבע מהמשקוף.
הייתי מרביצה בכח לשכנותי שניסו לקרב, הייתי גונבת בשקט את בקבוקי החלב מפתחי הבתים.. ושופכת אותם אל תוך הביוב באיטיות, נהנית לראות את הנוזל הלבן נמהל בטינופת--

תמיד צעקו עלי, תמיד גערו בי, אפילו ניסו להכות.
אבל דבר לא עזר, הייתי נשארת עם פנים חמוצות, וממשיכה להזיק ככל שיכולה אני, חסרת תקנה כינו אותי.

ובלילה--
ובלילה הייתי מצטנפת במזרון הדק, המתולע. בוכה בשקט בשקט, שאף אחד לא ישמע את נחמה האמיצה..
שאף אחד לא יבין ולא ידע עד כמה נפשה המיוסרת כ"כ סובלת,
שאף אחד לא יבין שהיא בסה"כ ילדה קטנה שצמאה, שמייחלת לטיפת תשומת לב.

הייתי מתקרבת בשקט לשרה ברכה, מודדת את נעלי הבריאות שלה, ומתהלכת איתם ברחבי הבית בשקט, מרגישה פתאום טוב עם עצמי.
אח"כ הייתי לוקחת טיפות קטנות מהתרופות של שרה ברכה,
אולי כך אהיה חולה,
אולי כך יאהבו אותי.

אח"כ נהיה כאב ראש ונרדמתי.

אמא היתה חולה, אבא למד, למד ולמד.

את אבא אהבתי מכל, הוא היה אדם פשוט,המית עצמו באוהלה של תורה--
בתור ילדה לא זכיתי לראות אותו הרבה, רוב הזמן ישב בבית המדרש ולמד, בלילות היה שב הביתה, ועוזר לאמא לטפל בילדים,
בי הוא לא טיפל,
לא כי לא רצה.

כי הייתי ברחוב, מחפשת תשומת לב.

אבל ברגעי חסד נדירים, כשהיינו יושבים לבד לבד, אבא ואני.

הוו.. היו רגעים, הייתי מוכנה להיות הילדה הכי מקסימה שבעולם למשך שבועות שלמים בשביל רגע אחד של חסד כזה.

רק אבא ואני.

באחד הלילות כשהתעוררתי, התקרבתי חרש חרש למחסן הקטן שהיה צמוד לדירתנו,
היתה שם עששית קטנה שכבר היתה בשלבי דעיכתה,ושרפרף חום מיושן..., אבא ישב עליו, היה לו אור בפנים.
הוא התנוענע בשקט, לומד ללא הפסקה,
הצצתי אליו מפתח המחסן, חוששת שיבחין בי.

ופתאום מתוך לימודו אני שומעת אותו לוחש.. "בואי נחמה'לה שלי.. בואי לאבא..."
התקרבתי בשקט, חוששת מלהפריעו בלימוד.
הערכתי כ"כ את התורה של אבא, היא היתה אחד הדברים שעדין נותרו לי חשובים ויקרים בחיי.
הוא ליטף את שערותי, והושיב אותי על ברכיו, "למה את ערה נחמה'לה שלי.. ילדה בגיל שלך צריכה לישון עכשיו שיהיה מחר כח לעבוד את הבורא.. נכון נחמה'לה?.."

ליבי מצטמרר היה כל עת שאבא היה הוגה את ה"נחמה'לה", כ"כ הרבה חמלה וחום.

רציתי לבקש ממנו, אבא, תגיד את הנחמה'לה הזה שוב, תגיד, תגיד, מחר אני באמת אעבוד את הבורא..!

אבא הסתובב אל הספר.. ולחש בשקט.. "ואתה בו כיחיד הבודד אשר אין לו צוות כי אם אדוניו.. ואין חומל עליו כי אם בוראו.." אותן מילים שנחרטו בי לעולם.
הוא נאנח, "נחמהל'ה..המצב לא פשוט.. אני כבר חייב המון המון כסף לאנשים שונים, אנחנו טובעים לאט לאט בביצה של חובות אין סופיים, התרופות של אמא, הטיפול היומיומי של שרה ברכה.."

חרקתי את שיני כשהיה מזכיר את שרה ברכה.

"אבל.....אבל נחמהל'ה.. מה לנו לדאוג??
יש למעלה את הרבוינו של עוי'לם.. אנחנו רק צריכים להשען ולבקש, לבטוח בו.. את יודעת מה זה מעלת הבטחון?... להאמין, להאמין מכל הלב שרק הוא! רק הוא בעל היכולת.. שאין זולתו, רק הוא יביא את הישועה והנחמה.. נכון נחמה'לה? נכון צדיקה שלי?..."

היה לו אור בפנים, שלוות נפש נדירה.
בטחון פשוט.. שהכל יהיה בסדר, שכבר עכשיו הכל בסדר.

אני שתקתי, מבחינתי הכל היה בסדר אם רק הייתי חולה כמו שרה ברכה.. אם רק למישהו היה אכפת ממני, לזה רק ייחלתי.

אח"כ באו ימים עוד יותר רעים, אמא החולנית הלכה לבית עולמה והשאירה את אבא איתנו.
אבא לא יכל לעמוד בנטל, וכולנו חולקנו למשפחות אומנות.

שרה ברכה הועברה למשפחה אמידה עד מאד, ואותי שמו אי שם, אצל משפחה אלמונית בצפון.

משפחת ברגמן היתה משפחה חרדית טיפוסית, לכאורה.
הם נתנו לי את כל החום והאהבה שכ"כ חסרו לי בכל אותן שנות ילדות, ואני הפכתי פתאום להיות בת עשירים, בת תפנוקים.
זלזלתי ולעגתי באותם ימים לשרה ברכה, שאמנם לא סבלה ממחסור כלכלי...

עכשיו שתינו היינו עשירות, אבל היא היתה חולה, ואני הייתי הבריאה והטובה.

אני לא זוכרת מתי זה קרה, הייתי ילדונת צעירה.. הטפטוף החל אט אט, אימי המאמצת היתה מלמדת אותי מושגים שלא הכרתי, דברים מעולם אחר.
הייתי מסונוורת מהכסף, מהחום, מהכל.
והסכמתי למכור אפילו את נשמתי הטהורה.

ביום מן הימים לקחה אותי "אמא" לים, שם, כך טענה.. "תהיי נחמה חדשה, תהיי אחת משלנו.."
שם הטבילו אותי לנצרות.

נחמה נהיית פתאום ענינית ומישירה את עיניה לשירה.. "כיום אני נוצריה, ומשתייכת למסיון כאן בצרפת."

@

-הלו? גילה? מה שלומך...?
-שלום שבי! מה נשמע? נו.. איך הבת שלי? מתנהגת טוב..?
-ברור ברור.. היא מקסימה שירה שלך, תאמיני לי אוצר!
-אני שמחה ב"ה! איפה היא?
-אה.. אני חושבת שהיא יצאה קצת לקניות..
-אני מבינה. מה עם השידוך?...
-אה, כמו שאת יודעת הם נפגשו פעם אחת.. והיה מקסים, ככה היא אומרת, היא חזרה אתמול בערב ממש מאושרת.. כנראה נקבע להם פגישה נוספת.
-אני סומכת עליך!
-כן בטח גילה, את יודעת שאת יכולה לסמוך על אחותך הקטנה..הרי את יודעת שיש לי נסיון בנושא של שידוכים, את זוכרת את ההוא שהיינו בטוחים ש--
-שבי!
-סליחה, בלי נוסטלגיות.
-לא, סליחה אני ממהרת לצאת.. פעם אחרת נזכר בכל הפגישות שלך מאז.. כשהיית צעירה.
-יא פה ד'פרובלם.. (אין בעיה) אז בהצלחה ונהיה בקשר!
-תמסרי לה דש חם ותשמרי עליה..
-ברור.. להתראות גילה!

@

שירה נרתעה לאחור,
נחמה הצטיירה לה פתאום כאותה ילדה קטנה ורעה, רק במימדים קצת יותר גדולים--

רגע! רגע שירה לפני שאת נבהלת...
את צריכה להבין! אני כל החיים שלי נוקמת בהם! נוקמת בכולם! אני נוקמת באחים שלי שלא אהבו אותי מספיק, אני נוקמת במחלה שהמיתה את אבא ש*כן* אהב אותי!, אני נוקמת בשרה ברכה שלקחה ממני הכל, הותירה אותי ערירית, חסרת כל רגש---
אני נוקמת בילדי השכונה שהיו מכנים אותי נחום.. את ילדיהם אני כ"כ רוצה להביא למסיון, אני יודעת שזו הבטן הרכה שלהם.

אני כ"כ רוצה להרגע, אני לא מסוגלת במשך שנים--
שכ"כ כעסתי על שרה ברכה, כ"כ לא פרגנתי לה, כ"כ ש נ א ת י אותה!

שירה נעה על מקומה באי נוחות, לא ידעה מה להגיב, מה לומר, מה יהיה השלב הבא.

דיבורה של נחמה שוב הפך חולמני, בוהה בשירה.

גם את עוד סתם יהודיה שתכננתי להטביל, עוד מקרה מוצלח לתיק העשיר שלי במשרדי המסיון פה בפריז.
גם לגביך לא בחלתי בשום דרך על מנת להגיע למטרתי, אפילו מניפולציה רגשית היתה כלי מושחת שלי---
בחושים מחודדים השכלתי להבין שאת מסתירה משהו עצוב, שמכביד על ליבך העמוס כה, משהו שאיש אולי מעולם לא ידע--

רציתי כ"כ לשבות אותך בקסמי הפסיכולוגיים, קסמים שרכשתי במשך שנות חיי,
תכננתי לצאת מהפגישה הזו עם תוצאות ברוכות..!

שירה כעסה,

-זה לא מענין אותי גברת נחמה או איך שלא קוראים לך! אני לא מבינה מה את בכלל רוצה ממני?!

נחמה היתה נראית פגועה משהו.

את יכולה ללכת שירה, היא ענתה בשלווה.
את רק לא מבינה את השורה התחתונה, את לא מבינה עם מה אני כן אצא מהפגישה הזו, אל תהיי פוחזת.. את לא כזו, ילדונת.

-מה??
שירה מתיישבת שוב על הספסל.
הטקטיקה בה נקטה אכן זירזה את הענינים, היא היתה מתוחה כל כך, לא חשבה לרגע לעזוב את נחמה.


נחמה המשיכה בשלווה את דבריה,
רציתי לצאת עם תוצאות ברוכות לטובת המסיון, מסתבר שיצאתי עם תוצאות ברוכות לעצמי, לנשמתי.

שירה!
את לא מבינה!
בסיפור האישי שלך, גרמת לי להבין עד כמה הייתי מטופשת, עד כמה הייתי אגואיסטית כל חיי!
במשך כל החיים שלי, נתקתי כל קשר עם משפחתי, רציתי לברוח מעצמי.
רציתי לנקום בהם!
כל כך שנאתי את כולם, כל קרבן יהודי שלי הווה לי סיפוק אינסופי.. הייתי שבה הביתה ומסתכלת לעצמי במראה בגאווה,
יודעת שמלאתי את השאיפה הנוצרית.
היתה בי תמיד ריקנות שדחפה אותי לשבות עוד ועוד יהודים מסכנים בקסמי, מסכנים כמו שאני הייתי מסכנה.
רק לא הבנתי עד כמה אני מיוסרת בתוך תוכי, עד כמה ליבי אכול מכל קרבן וקרבן שלי.

לא הבנתי עד כמה נשמתי בוכה מכל יהודי ויהודיה שהובלתי לדראון עולם---

לא הבנתי, שאני רק רוצה לנקום, אני רק רוצה להרוס,

לא הבנתי שאני רק הורסת את עצמי.

שירה!
ההקרבה האישית שלך, ההתעלמות המוחלטת שלך מה*אני* שבך, מהרצונות הטבעיים שלך..
הוויתור המדהים שלך לרחלי, השתיקה שלך!
השמחה האמיתית שלך איתה..,
כל כולך, כל התנהגותך..

גרמו לי פתאום למצוא את נחמהל'ה.. כן.. נחמהל'ה הקטנה של אבא, של טאטע.

אני כ"כ רוצה לתקן שירה.. אני רוצה לעזוב את הכל, נמאס לי לנקום, אני רוצה לחזור לעצמי, מספיק ברחתי מנחמהל'ה.
אבל---
חוששני שאין לי תקנה..
אני.. סתם.. ילדה הורסת.. נחום מופרע..

-זה לא נכון נחמה.
אבא שלי תמיד היה אומר לי, שלכל אחד, בכל מקום, בכל מצב, יש הזדמנות לשוב.
את עכשיו במצב שלך, מצב נתון.
לברוח, להגיד שכבר מאוחר מדי, זו טעות.
"עצת היצר" קוראים לזה אולי?...

אחד הסיפורים בתורה שנחרטו במוחי עוד מימי התיכון הוא הסיפור על הגר וישמעאל, אני זוכרת שתמיד תמהתי לעצמי ולא הבנתי, איך זה? איך זה שאלוקים ריחם על הגר ונתן לבנה לשתות?
הרי רשעים וחטאים יצאו מישמעאל!
הרי ישמאעל בעצמו היה ההפך מיצחק, הוא היה האח החורג הרשע!
כשתמהתי על כך בפני אבי, הוא השיב לי תשובה שלא משה מזכרוני עד היום.

"אלוקים לא מתיחס למה שהאדם חטא בעבר, אלוקים לא מתיחס למה שהאדם יחטא בעתיד.. אלוקים מתיחס כרגע, למה שהאדם עושה עכשיו, למה שהוא מבקש עכשיו.. ישמעאל אמנם היה רשע, אבל באותו זמן הוא היה בזמן צרה, הוא בכה, הוא ביקש.. הגר התחננה.. ומה התוצאה? "כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם.."

את מבינה נחמה? "באשר הוא שם.."

גם במצבים הכי גרועים, אסור להתייאש, אלוקים מחכה לך.. באשר את שם.


@

כמו היה זה מובן מאליו,

שירה ויענקי מילר התארסו אחרי שבועיים.

לפרק הבא

=====
חזרה לסיפורים
לדף הבית

wml | html