דימיתיך רעייתי
פרק טו

פרפרים בבטן קוראים לזה?

מתי לאחרונה חשתי תחושה כזו מתוקה?

א"א להסביר זאת במילים, משהו לא ברור שממלא את החלל בפנים בטוב לב פתאומי, באהבה לכולם, בשמחה, כ"כ המון שמחה.

-שירה! אנחנו עוד צריכות ללכת למעצבת בשביל לבחור איתה ביחד את הבד של ה--
-מה?.. מה?..

קולה של שבי העיר אותה באחת מחלומותיה.
היא ישבה בספה החומה שבסלון, בוהה באוויר, ומחייכת חיוך סתמי.

הכל קרה כ"כ מהר,
הפגישות--
הבירורים הקלים--
ההחלטה הכ"כ ברורה, בהירה.

הוורט, האירוסין.

היא נזכרת באותו היום שקדם לוורט,
היתה כ"כ בטוחה, כ"כ לא בטוחה.

אותו יום, שלא ישכח מליבה במהרה,
אבא ואמא, היו אמורים להגיע לביתה של דודה שבי,
ושירה ציפתה לבואם.

פיק ברכיים אחז בה באופן פתאומי, והיא ברחה למעלה, לחדרה.
חשה כמו פטישים הולמים בה ללא הרף, המחשבות הודפות.

הדמות שבמראה היתה שפופה, התלתלים היו מרושלים, העיניים היו שואלות.

--את בטוחה? את בטוחה שאיתו את רוצה לסגור וורט?--

כן! כן! ניסתה לצעוק לעצמה.

--זו לא בריחה? זה לא סתם נסיון לתחליף?..--

אין תחליף! הוא המקור, יענקי מילר, זה בעלי לעתיד, עוד מששת ימי בראשית.

יענקי מילר! יענקי מילר!

--למה את צועקת?.. מה את מנסה להשתיק שם בפנים...?--

אני צועקת מהתרגשות, הרגשות מתפרצים.

זה יענקי מילר, זה היענקי שלי, עכשיו אני בטוחה.

------
אח"כ באו ההורים,
הוורט המרגש שעבר כ"כ מהר, האירוסין--

ועכשיו, מירוץ ההכנות המטורף הלז.

לעת עתה, כך נקבע ע"י שני הצדדים, יגור הזוג הצעיר בצרפת, אולי בהמשך הם יעלו לישראל.

לשירה זה כלל לא הפריע, עם הזמן החלה מבינה את השפה,
העבודה שקיבלה במשרדי ההיי-טק בצרפת סיפקה את כל צרכה,

החתן לו זכתה שם, היה שווה הכל.
------

-נעליים לחתונה שיהיו לבנות, נוחות, מכובדות, יפות,כמה דרישות! זה רק נעליים שירה!
-כן דודה שבי.. את לא מבינה אבל, שזה נעליים שאני אסתובב איתן כמה וכמה שעות.. הן חייבות להתאים לכל הפרמטרים הללו!
-חשבת על נעלי ספורט לבנות?
-לא, זה מדי אלגנטי.
-גם ככה לא רואים! או.. צ'ו אגזג'ר.. (את מגזימה..)

הקניות לחתונה יחד עם דודה שבי היו חוויה מיוחדת, היא לא התפשרה על כלום, ומצד שני לא דגלה בחיפושים אינסופיים.
היו לה את הכתובות הנכונות, בזמנים המתאימים,

דברים חשובים שהפכו את ההכנות למסע הרבה יותר קל ונחמד, במיוחד כשאת בארץ זרה.


יענקי לא ידע על קודמו, הוא לא ידע כמה רגש ונוסטלגיה טמונים בשמו הפרטי,
הוא לא ידע, אבל גם בלי לדעת, הוא תמך בה עד אין סוף,
מילא חללים ריקים בלב, טיפל בעדינות בפצעים פעורים, מדממים.

הוא לא התיימר למלאות את מקומו של מישהו אחר,


הוא היה פשוט הוא,

והוא היה מקסים ככל שיכל, והוא יכל.

@

שירה אהבה את המקום הזה, היה זה ליד נהר מפורסם בפריז, שם נהגו להפגש רבות.

הם הלכו שם בשקט, פגישה אחרונה.

-אז.. פעם אחרונה בתור רווקים, זה קצת..
-מוזר?
-לא, לא מוזר.. אולי מרגש, אולי מעציב, לא יודע כבר מה.
-זה הכל ביחד.

הוא עצר לרגע, מביט בנהר במבט מרוחק.

היא הביטה בו, בזמן האחרון היא מרגישה ממש טוב עם עצמה.

היא רואה בו את יענקי מילר, ולא אחר.
תמיד ברחה ממחשבות ההשוואה בינו לבין יענקי בלק, אבל הן בגדו בה,
מעמידות אותו ואת יענקי בלק זה לצד זה, כמו במבחן כניסה אימתני לליבה.

שניהם למעשה שכנו בתוך ליבה, היא רק תהתה לעצמה, איזה מהם תופס חלל יותר עמוק--

כעת ראתה בו רק את יענקי מילר, רק את יענקי שלה.
היה לו מראה, היתה לו נוכחות,

נוכחות שתפסה יותר מדי מקום בליבה.

---מסתבר שהוא גבר על בלק, כל הכבוד לך ילדונת..---

הוא הסב פתע את ראשו אליה,

-אז זהו. אני אוהב להסתכל בנהר הזה, הייתי בא לפה בתור ילד בשביל לחשוב..
-לחשוב?
-את מזלזלת אה..?! הייתי ילד עסוק, הייתי צריך לחשוב בדיוק באיזו קומבינציה לחנות את האופניים כדי שלא יגנבו לי אותן, הייתי שובר את הראש בשביל למצוא תירוצים לאמא למה שוב נקרעו לי המכנסים, לא יכולתי להרדם בלילה מרוב דאגות על הציונים המזהירים שלי בדקדוק..

שירה גיחכה בהנאה,
-והנהר נתן לך השראה?
-אהה, תמיד הייתי יוצא מפה רגוע, כמובן אחרי שהעפתי משהו כמו חצי טון אבנים אל תוך הנהר.. את רואה שם את הגל אבנים בסוף?.. תדעי לך, זה אני.
-ממ, לא רע להכנס לספר הסטוריה בתור ילד מודאג.
-כן.. אבל עכשיו אני כבר לא ילד, אבל הנהר עדין מרגיע אותי.
-אתה אמור להרגע כרגע ממשהו?
-לא להרגע כמו.. סתם, לחשוב על השבוע הזה, השבוע הפסקה.

שירה הסמיקה קלות, פולטת בשקט הברות מהומהמות שמתיימרות להביע הבנה הדדית--

היא עלתה על המונית, מנופפת לו לשלום,
מביטה בו בפעם האחרונה.

הוא מחייך אליה, מחכה עד שהמונית תחלוף על פניו--

ואז הוא מתקדם באיטיות לכוון תחנת האוטובוס, כשחיוך זחוח על פניו.

הגשם אולי יורד,

מרטיב את יענקי בטיפות של אושר, שמחת אינסוף.

@

בצרפת אין כותל,

ושירה כ"כ רוצה כותל.

היא רוצה להתפלל, היא רוצה להודות, היא רוצה לנשוק לאבנים עליהן בכתה בדמעות שליש זה לא מכבר--

אבל בצרפת אין כותל.

אלוקים נמצא בכל מקום, לא רק בכותל.

אלוקים נמצא גם בבית של דודה שבי, מאזין לתפילתה החרישית של כלה נרגשת, ביום חופתה--

צמרמורת תוקפת אותה כשהיא נעמדת לתפילת שמונה-עשרה,

כל הזכרונות מציפים אותה בכאב שמהול בהתרת ספקות.

הכל מתערבב שם בפנים, יחד עם הדמעות שזולגות כ"כ בטבעיות.

אלוקים, הייתי כה עוורת אז, לא ידעתי לאן פני מועדות, לא השכלתי לחשוב אפילו שיש תקנה למצבי, שיום יבוא והחיוך באמת ישכון בעיני,
שמישהו אחר באמת ישכון בליבי--
ברחתי בגשם, בכיתי בלי סוף, כאבתי את המציאות שנדדה ממני---
באיזשהוא מקום בליבי, אפילו חטאתי! כן.. לא מספיק האמנתי שהכל לטובה! הייתי צריכה לעבור הכל בשביל להכיר אותו, את יענקי, יענקי האמיתי שלי.
כל מילה של תודה שלי, תמעיט מערך התודה האמיתית שאני חייבת לך רבונו של עולם..
על כל רגע ורגע של אושר, על כל רגע ורגע של חיים, על כל רגע ורגע!

הוי, אלוקים, לו רק יכולתי להשאר פה, שעונה על הקיר בחדרי בצרפת, להיות כ"כ קרובה אליך, ולא לפסוק להודות לך---
אבל אני מבטיחה, שבפנים, בליבי, תמיד נתונה התודה, השמחה, האמונה שהכל.. אבל הכל לטובה!
למרות שכל כך קשה לנו להבין זאת.. אנחנו עוורים שמתקשים להבין שאנחנו רק חלק קטן בפאזל הענק שלך רבונו של עולם.. אנחנו עוורים שלא משכילים להבין, שרק אתה! רק אתה הוא בעל היכולת לחבר חלקים בפאזל הכ"כ מסובך הזה..
תן לי אלוקים את הכח להאמין בך תמיד, לא רק כשטוב.
תן לי אלוקים את הכח לבנות בית נאמן בישראל, בית של תורה ומעשים טובים, בית לשמך.

--זכרני נא, וחזקני נא.. --

@

התזמורת החלה מנגנת את המנגינה המסורתית שמעולם לא נס ליחה,

יענקי פסע אט אט לכוון שירה,
ובידיים רועדות כסה את ההינומה על ראשה.

טקס החופה התנהל לאיטו, כשכל פסוק ופסוק נהגה לאט, בכוונה.

הגיע הרגע המיוחל,

יענקי הרים את עיניו המושפלות אל שירה, וענד על אצבעה את הטבעת--

"הרי את מקודשת לי.."

לא פשוט לענוד לבחורה טבעת כשידך רועדת, המשימה מסובכת פי כמה וכמה כשגם ידה רועדת כמוך---

--לא פשוט להשאיר את היד יציבה, כשבעיני יש רק צללים, הכל מטושטוש מדמעות, אני מקודשת, הרי אני מקודשת לו--

הפסוקים חלפו ליד אוזניהם כבחלום, הם רחפו בענן של אושר.

מתעוררים אל מציאות מתוקה, עת שמעו את קול שבירת הכוס.


"עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים..."

השירה הדהדה עד למרחוק,

שירה לא יכלה לראות כבר דבר, עיניה היו מטושטשות מדמעות ההתרגשות,

המון הנשים חייכו אליה, והיא השיבה להן חיוך מאושר,


דמות מוכרת, מוכרת מאד, צצה אליה מבין כולם,
היא נעצרה פתאום, מופתעת לאין שיעור--

הפאה קצת שינתה אותה, צבע החליפה דווקא הלם אותה.

היתה זו רחלי בלק, חברתה הטובה.

לפרק הבא

=====
חזרה לסיפורים
לדף הבית

wml | html