דימיתיך רעייתי
פרק טז

ההמון הדף אותה יחד עם יענקי לכוון חדר הייחוד,
היא הספיקה לנופף לשלום לרחלי תוך שהיא נבלעת בין קולות השירה המהדהדים.

רחלי ניסתה לנופף לשלום בחזרה,
לפי מבע פניה של שירה, היא הבינה שהפתעתה אכן היתה מוצלחת.

@

מיד לאחר ריקודי המזל טוב ההתחלתיים היא ניגשה לשירה, מחבקת אותה בחום

-מזל טוב שירה! את לא יודעת איך אני שמחה בשבילך!!
-תודה תודה..אני.. שלחתי לך הזמנה אבל את יודעת, לא חשבתי שתבואי בשבילי עד לפה..!
-שירה! הגזמת! בשבילך..
-אה, יפה..
-כן, אמרתי לבעלי, יענקי, שיהיה מה שיהיה, שברנו את החסכונות הקטנים שלנו, הוא דחף אותי לסוע, הסברתי לו עד כמה היינו חברות טובות..
-מה את אומרת, וואו.. אני, לא יודעת מה להגיד לך, את לא יודעת איך אני מעריכה אותך..אז באת ככה.. לבד?

--רציתי שיראה אותי בחופה, רציתי שיראה אותי שמחה, רציתי שיראה בעיני את ההשלמה על הכאב, את הלבלוב המתוק, לא מתוך רצון שיקנא, רציתי רק שידע, שגם אני מאושרת היום, שגם לי יש בית משלי, רציתי כ"כ לשתף אותו בשמחתי הפרטית, מתוך ידיעה ברורה שהוא ישמח איתי..--

-כן.. באתי לבד. באתי בעקרון לימים ספורים, יענקי נשאר שם ללמוד.. אני אצל חברים של ההורים שלנו.
-אה, אז רק את באת לבד..?

--לא הוא לא בא, היא אמרה זאת כבר, למה את חוזרת על דבריך כילדונת מטופשת..?--



אשה נמוכה התקרבה באיטיות לשירה, כשחיוך מתוח על פניה,

-את הכלה נכון..? אני דודה של יענקי, אני לשמוע עליך שאת מישראל ואת משהו משהו..

המבטא הצרפתי שלה היה כבד, נשמע היה שהיא עמלה על המשפט הזה עוד מתקופת הוורט.

שירה התנצלה במבטה לרחלי ופנתה לדודה בנימוס,
מנסה להסביר לה בסבלנות מדוע יענקי לא לבש לחתונה את העניבה המסורתית של משפחת מילר--

@

בתוך ים של שמחה, של ריקודים, של נפנופי מזל טוב מכל עבר והבזקי מצלמות, המחשבות רצות לה בראש,

כמו לא היתה היא עכשיו במרכז המעגל, עסוקה בריקוד המסורבל משהו עם השוויגער.

---את מאמינה? זה קורה לך..?

כל הכלות כ"כ שמחות? או שזו רק אני?..

זו תחושה שתחזור לי שוב פעם מתישהוא בלב?
משהו שלא ניתן להסביר במילים, משהו שבוער בלב.
שמחה שמלבלבת בכל כולי--

זו רק אני? זה רק בגלל כל מה שעברתי?..
אוי כמה שזרעתי בדמעה, אוי כמה דמעות..

והנה אני קוצרת ברינה.---

דז'ה-וו מוזר אפף אותה, היא פה באולם החתונות, הכל מאיר מסביב..
יש מעגל גדול של נערות, דודות, ונשים שאת רובן היא כלל לא מכירה,

ובמרכז, היא רוקדת יד ביד עם חברתה הטובה רחלי,
גם אז היא שמחה מכל הלב..
אבל עכשיו השמחה גואה עוד יותר--

היא מחבקת את רחלי בשמחה, מגעגועים, מאהבה, משמחת אינסופית של התרת ספקות--

ורחלי איננה יודעת איזה חלק נכבד היא תופסת בטלנובלה הזו,
היא מחזירה חיבוק חם לשירה, וממשיכה לרקוד איתה.

וברקע התזמורת מנגנת--

"זכרני נא וחזקני נא....."

כי אלוקים באמת זכר.

@


עוד מעגל נסגר בחייה של שירה,
מעגל שחבק למעגל נוסף, ושניהם יצרו יחד מעגל אחד גדול, בית בישראל.

אולי בעצם בצרפת.

מיד לאחר החתונה חזרה שירה למשרדי ההיי-טק, יענקי למד ברוב שעות היום ובערבים למד כתיבת סת"ם, כתוספת פרנסה.

שירה מצאה עצמה אט אט משתלבת בחיי הקהילה בצרפת, מתחברת לנשות הקהילה אשר בעליהן למדו עם בעלה בכולל.

כעבור שנה ומחצה, משפחת מילר הקטנה מוצאת את עצמה חובקת בן בכור,

אריאל היה שמו.

@

אריאל מילר היה תינוק מתוק,
עוד מימיו הראשונים, אותם ימים ראשונים של תינוק בהם דומה הוא לכל אחיו בני יומם אשר אין בפניהם אלא הבעה תמוהה..
עוד באותם ימים ניחן הוא בקסם אישי ייחודי, בפרצוף מתוק שדרש מכל רואיו נשיקה או שתיים--

היו לו עיניים ירוקות יוקדות שהביטו לכל עבר, בודקות בחשדנות לאיזה מן עולם הוא נחת,
ולחייו התפוחות כמו העידו על כך שהוא די מרוצה מהשפע שמורעף עליו בעלמא דארעא הלז--

"אגררר.. תגיד א-בא! א-בא! הנה.. עוד כפית.. עכשיו א-מא!..א-מא.. אההמממ.. אווירון.."

הם היו יושבים איתו שעות במרפסת, מנסים להאכילו בעוד ועוד כפית, רבים בהלצה את מי מהם הוא אוהב יותר, את שמו של מי הוא הוגה יותר בבהירות--

אריאל משום מה ביכר להגות שוב ושוב את צמד ההברות האהוב עליו כל כך.. במ-בה! אוצה במ-בה!

@

עוברות להן שבע עשרה שנים, משפחת מילר הולכת וגדלה,
אבא-אמא מילר זכו לחבוק אחרי אריאל עוד שישה מילרונים קטנים.

אריאל מילר, מוצא עצמו בפתחה של ישיבה זרה בעליל, אי שם בירושלים.
בתיקו אי אלו בגדים, קצת עוגיות של סבתא הרטמן, והרבה עצות ידידותיות מדוד חיים, הצ'יקבער בדימוס.

היו גם מילים בודדות שנחרטו בזכרון,
מילים אחרונות, שנאמרו כמעט בחטף, כבר בדרך למדרגות המטוס--

"אריאל!
גם אם יקרה משהו.. תתקשר, אל תתבייש, כל דבר אנחנו פה.. אל תשמור בלב..."

נשק למזוזה, ונכנס בצעדים מהוססים לכוון משרדי הישיבה.

לפרק הבא

=====
חזרה לסיפורים
לדף הבית

wml | html