דימיתיך רעייתי
פרק יז

לא פשוט ליפול לתוך ישיבה ישראלית לגמרי, כשזמן אלול בוער בעצמותיה.

אריאל מוצא את עצמו יושב בפינת חדר האוכל, נועץ את המזלג בשניצל שאיבד מפריכותו,
ומנסה בכח לאכול משהו, התאבון ממנו והלאה.

"היי, בחור חדש נוסף לשורותינו? באנ'ה שיינפלד, נראה לי שהוא מהשיעור שלנו, בוא.. בוא נלך להגיד שלום.."

המילים אמנם לא הופנו כלפי אריאל, אבל הוא שמע אותן היטב, מיטיב את חולצתו לקראת בואם של השניים.

הם התיישבו בטבעיות מולו, מניחים את צלחתם בשולחנו הריק.

-ברוך הבא, מותר להצטרף?
-אה..כן, בטח למה לא..
-אז, אתה צחפתי?,

--הם נהנים לחקות אותי? זה מבע זלזול בעיניו? או סתם צחוק?.. הישראלים האלה, הומור מוזר--

-אני, כן.. הגעתי לפני כמה ימים, אני אשן אצל שלי סבתא, סליחה, סבתא שלי, איך אומרים? אני קצת..מבלבל..

שניהם צחקו בהלצה, והגבוה מבינהם הניח יד תומכת על כתפו של אריאל,
-אל תדאג, יהיה בסדר, יש פה איזה אחד שבא מספרד, איפה הוא.. הנה אתה רואה את הג'ינג'י הזה? זה לוי, הוא כוכב..
לפני חצי שנה נחת לפה, לא ידע מילה. היום.. פרפקט. תראה אותו..

עיניו של אריאל התעגלו בהפתעה,
-חצי שנה??
-כן, ראית מה זה? מהר קולטים פה את השפה והכל, אל תדאג..
-לא, חצי שנה זה הרבה זמן!
-חביבי, הכל תלוי בך. אגב, איך קוראים לך לא שאלנו אפילו..
-אריאל, אריאל מילר, נעים להכיר!, הוא חייך והושיט את ידו ללחוץ לידם,
הם לחצו את ידו בחזרה במבט מובך..
צרפתים, עם מוזר.

-אז אתה בוועד שלנו?
-אני.. בן 17 וחצי, אני חושב ש..
-דייי, רציני?! אתה נראה יותר גדול! חשבנו שאתה איתנו, אנחנו בוועד ג' בכלל..
-ואני? באיזה וועדה בדיוק זה יוצא פה בארץ?
-וועדה? וועדת החוץ.

הם שניהם צחקו בהנאה,
והוא לא הבין,
עדינותו לא השתפשפה דיו מכדי לצחוק יחד עם אחרים על טעויותיו שלו--

הכל היה מוזר ומנוכר, זמן אלול, זמן רציני---

-אז.. שיהיה לך בהצלחה, שיעור א' אתה.., הרבה הצלחה!
-מרסי.., תודה!

הימים חלפו באיטיות משוועת, מהחדר לבית מדרש, לחדר האוכל, לחדר.
הכל מונוטוני וחסר צבע.

העול לא היה פשוט, אריאל, שהורגל בלימודי גמרא רק בבוקר, חופשות לעיתים קרובות, והמון חום ביתי.

מצא עצמו פתאום, מתמודד בישיבה ישראלית זרה לו, בחורים צברים מחוספסים, רצינות של אלול---
היה משהו לא מוגדר באווירה הישיבתית בזמן הזה,
בינו לבין עצמו הודה, כי בשום מקום בצרפת לא ניתן לחוש את "אלול" ברמות שחש הוא כאן, בין כותלי הישיבה.

@

"איי איי איי..אמר אביי שאוכל שתי לשונות משמע היו מסרבין בו לאכול ואמר אכילנא אכילנא..."

-אריאל? אריאל, אתה בסדר?.. למה אתה לא איתי?!
אני כבר קורא את הקטע הזה כמה פעמים!

-אויש, אני..סליחה אני מבקש סליחה.. אני קצת..
-מה קרה, אתה לא במצב ללמוד?
-מה צב?!
-לא.. לא משנה.. אתה בלי מצב רוח התכוונתי.
-אה.. אני.. קצת לא מרגיש טוב, אני--

אהרון הניח את ידו על כתפו של אריאל, כמנסה להבינו, להשתתף בצערו.

-לא פשוט פה לבד בארץ אה?..
אריאל הביט בו בהפתעה, הוא היה הבחור הראשון שהבין לנפשו, שידע לקרוא את חוסר האונים שבעיניו.

בהתחלה, נבוך היה מאהרון, המהם מילים לא ברורות וניסה להתמקד בגמרא שמולו, מקריא טקסט לא מובן, משהו מרוחק.
-אז.. מה אמרת אמר אביי לגבי ה-
-רגע, אנחנו תכף נמשיך ללמוד, מה איתך? מה קורה איתך?..
-אני, לא.. לא משנה, זה סתם, בתור עולה חדש קצת קשה לי עם השפה, רחוק מהמשפחה, אתה יודע..

אהרון בהה בגמרא הסגורה, פולט בשקט, "גם אני בכיתי בלילות הראשונים שלי מחוץ לבית, ואני גר שעה מפה."
-לא! אני לא בוכה! אני לא..,
זה סתם.. יעבור, באמת.. תודה!

אהרון התעשת מהזכרונות שעלו וצפו בו, טופח על שכם אריאל,
-נו נו, יהיה בסדר באמת אריאל, לאט לאט תשתלב פה, תדע לך הם בחורים אחד אחד פה. אני אומר לך מנסיון.
אני מבין שזה מנטליות שונה קצת, זה ברור--
אבל עוד תשתפשף לנו פה..
זמן אלול זה לא פשוט, צריך הרבה רצינות וכובד ראש, להספיק מה שאפשר..

אפילו הלייצים של הישיבה קצת רגועים עכשיו, יחסית אתה יודע..


@

-הלו? אריאל? מה שלומך..? כמה זמן לוקח להגיע לטלפון ציבורי?!
-אה.. אני.. אמא זה מקום ענק, הייתי בכלל בצד השני--
לא משנה, מה שלומך אמא?? מה שלום מירי? יצאו לה כבר השיניים?, אני מתגעגע אליה..
-אריאל! מה נשמע? אתה חסר לנו פה.. תספר לי איך שם! מירי בוכה בכל הלילות, היא סובלת בגלל השיניים, שלא תדע--
-מסכנה שלי, שיצמח לה כבר..
אני? אני בסדר, זמן אלול פה.. רציני, לא סתם. מצאתי פה דווקא כמה וכמה בחורים נחמדים, ממש נחמד פה--
-אני שמחה.. התקשרתי כי דאגתי מה איתך, גם אבא דואג.. לא יצרת קשר מאז השיחה האחרונה כשהגעת לארץ--
-אני? אהה.. את יודעת, יש לחץ של תחילת זמן, זה.. זה פרח לי מהראש. בכל אופן אני מתגעגע לכולכם.. תמסרי לאבא ד"ש חם..
-יגיע בעז"ה. מה שלום סבתא? היא בסדר?.. יש לה קצת בעיות בגב לאחרונה.
-אני חושב שהיא בסדר..
-אז אריאל, תספר קצת, איך? מה? איזה חברים יש לך? מה אתם לומדים? אתה חסר לי אריאלוש..

"אתה חסר לי אריאל'וש"

--אם רק הייתי קצת פחות מופנם, הייתי בוכה לה בטלפון שקשה לי, שאני לא מסוגל פה כבר לבד להתמודד, הדמעות כבר בעיניים--

-מקסים אמא, באמת אני נהנה! אמא, יש מנחה עוד 5 דקות, אני חייב ללכת, נדבר כבר?
-בטח צדיק, אני אתקשר כבר.. אבא מוסר נשיקות ובהצלחה!
-תודה, ד"ש חוזר.. להתראות אמא.

ואריאל רץ,
לא לכוון בית המדרש.

השמש כבר מזמן שקעה בישראל.

הוא ניצל את אותם רגעי חסד בהם כל חברי החדר היו עסוקים בארוחת הערב,
ונשכב על המיטה בחוסר אונים.

הכל מתמוטט לו מול העיניים, התכנונים לחברים טובים מישראל, לשטייגען אמיתי, להפוך לישראלי מחוספס, בלי רגישות דקיקה--

הוא חפן את ראשו מתחת לכרית, חונק את דמעותיו בכח, נושך את שפתיו.

הלב, הלב כה כואב ודואב כשאתה מעמיס בתוכו כ"כ הרבה צער וכאב--

אתמול, כשניסה להעיר הערה החולקת על דברי המג"ש, הביט בו המג"ש במבט מתעמק, מנסה לרדת לפשרה של אותה הערה.

אריאל הרגיש מוחמא, הנה,
הוא כבר לא עוד בחור פסיבי שרק יודע להקשיב.

הוא פתאום משתתף, מבין, ואפילו משכיל לחלוק.

הערה קטנה שנזרקה מהצד, אשר לא יועדה כלל וכלל לאוזניו של אריאל, גרמה למפרשי הגאווה שלו, לצנוח באותה מהירות בה הם התרוממו.

"תראה אותו זה, כולה שבועיים שלוש בישיבה וכבר מתחיל לשאול שאלות, רק לחוצניקים יש את החוצפה הזו.."
קול צחוק מלגלג נשמע מאחוריו.

המג"ש ניסה לתרץ את קושייתו של אריאל, אבל זה האחרון כבר לא היה מרוכז--

חודש אלול עובר חולף לו בייעף,
אריאל מתמודד בכוחות לא לו, משתדל להשתלב בחברה, ללמוד כפי יכולתו, להיות אחד מהם.

לאט לאט, הוא רוכש לעצמו עוד ועוד חברים, משתלב יותר בלימוד, הוא אפילו לומד איך אומרים את המילה סלנג.

@

-אריאל, אתה רציני? סוכות אתה נשאר שם?...סה פה וורה.. ("זה לא נכון.."- ביטוי צרפתי המביע הלם)
-אני חושב ככה, אני מעדיף. קצת נעזור לסבא עם הסוכה, לסבתא עם הקישוטים.. בכלל, סוכות עם דוד חיים זה לא פשוט..
-תהיה חסר לנו אריאל.. אבל, איך שתרצה.
-אני אחשוב על זה.. בגדול אני נשאר פה. מקווה שאתם לא כועסים--
-לא! לא כועסים.. קצת מתגעגעים, אבל בסדר, אולי נקפוץ לארץ, רק אבא ואני- לכמה ימים.
-רעיון מצוין!
-נראה, אני אדבר על זה עם אבא.

--לא אמא, אם רק אראה את הבית החם שלי, את המשפחה המקסימה שלי, לא אוכל לעזוב שוב.
אין לך מושג עד כמה אני מתגעגע, עד כמה אתם חסרים לי, אני פשוט חושש.. חושש מלהתמודד בנסיון הזה--


@

"סוכה זה בסך הכל דבר ארעי.. כדי להזכיר לנו שאנחנו בגלות,
קל לנו.. בבית שלנו, כשהכל מובן וברור מאליו אנחנו צריכים לזכור שאנחנו רק בגלות.."

סבא הרטמן המשיך להרצות על חשיבות הסוכה, מתבונן במקביל על אריאל במבט מתעמק.
ואריאל בוהה בקיר המקושט--

--גלות? אני לא בגלות?..

אני בגלות, כאן.. בירושלים עיר הקודש.. כאן הגלות שלי--

@

עשרות בחורים פזזו ורקדו במעגלים מעגלים במרכז רחבת בית המדרש, התזמורת נגנה בעוז עוד להיט המכיל בתוכו את המילה "תורה",

מוצאי שמחת תורה בישיבה.

אריאל מרגיש מנותק מהכל, אוחז בידיהם של בחורים אשר מעולם לא החליפו עמו מילה,
עכשיו זה כבר לא משנה.

השמחה עולצת בלב, והרגליים נעות מאליהן ומסרבות לפסוק,
יש לו משהו, לאותו זמר צעיר שמנגן שם-- מן קסם אישי לא ברור.
אריאל ציין לעצמו לזכור את השם של אותו זמר, יונתן דביר.. כוכב עולה בתחום.
יש אומרים שהצלחתו נובעת מיחצנו"ת גרידא, ללא קשר לכשרון מינימלי.
אריאל -הרגיש- את השמחה פורטת על מיתרי ליבו,
בוקעת מחדרי נפשו,
בוערת בעצמותיו.

וזה היה מספיק לו.

לאחר סבב ריקודים ארוך, הרגיש מותש.
חמק בשקט ממעגל הריקודים, משער לעצמו בנחיתיות מה, שמכל מקום אין איש שיבחין בהעדרו,

הוא יצא לסיבוב קל מסביב לבנין,
מדליק לעצמו סיגריה, יצור חדש שנכנס לתלם חייו באופן כ"כ מובן מאליו, כמו היה הוא מעשן מילדות.

"סגריה אחת, קליל.. תנסה", דחף אותו שלמה בזמנו,

וזו באמת היתה סגריה אחת, סגריה ראשונה.

אחריה באו עוד הרבה.

על הסגריות, אמא לא ידעה.
היא בטח תטיף לי שזה לא בריא--

המצית נשמט מידו עת ניסה לסוכך בידיו על הסגריה, מגן מפני הרוח העזה שהשתוללה בחוץ.

הוא התכופף להרים את המצית,
ואז הוא שמע את אותו הקול,

קול בכי דקיק, השתנקות לא ברורה.

לפרק הבא

=====
חזרה לסיפורים
לדף הבית

wml | html