1800550 obox
סיפור בהמשכים - דימיתיך רעייתי
פרק ב
ערמת המסמכים חיכתה לה, מסמכים שמעולם לא הבינו לנפשה, להרהוריה, לליבה.
ציפו לה בכל יום לתהליך המונוטוני שכמו לעולם לא ישתנה- סידור, מיון, תקתוק, תיוק- אותן פעולות יומיומיות שגורמות לה לפעמים להרגיש שוות ערך לעוד מחשב במסוף המחשבים הארוך ששכן באחד המשרדים היוקרתיים אי שם.. בקומה העשירית במגדלי הכוכב.
לא, היא מעולם לא בחלה ולא מאסה בעבודה הזו, לא חשה ולו לרגע שחיקה.
ההפך, העבודה המונוטונית כה, שלפעמים לא צרכה מדי מחשבה אלא יותר זוג ידיים אמונות.. התירה למחשבותיה לנסוע הלאה, אל מרחבי האין סוף.. כמו שאהבה.
אבל היום משום מה, משו הטריד אותה, המחשבות הציפו את ראשה, את ליבה, את כל כולה.
חשה צורך להתבטא, לפרוק, לדבר, לכתוב.
והעבודה במשרד הממוזג נראתה לה פתאום מכבידה, ממסגרת מדי.
אבל השגרה לא מותירה לה מדי הרבה ברירות.. והיא מתיישבת על הכסא, צוללת אל ים המסמכים.
העיניים מבקשות להעצם.. העייפות גוברת עליה, רישומי ליל האתמול עדין חרוטים סביב עיניה.. כמו מסרבים להטשטש תחת מעטה מייק אפ חיוור.
הידיים עובדות, מתייקות מסמכים בצורה מונוטונית, כמעט רובוטית, בלי טיפת מחשבה.
והמחשבות נוסעות רחוק.. אל מרחבים וירטואלים..
זה מכבר 3 שבועות שבאופן רציף היא מתכתבת עם "מציאות נודדת". בחור ישיבה לכאורה, שהגיע בטעות לכתובת האייסיקיו שלה.
טעות? היא מחייכת לעצמה.. מתי לאחרונה המילה טעות עוררה בי אסוציאציות כה מתוקות?..
היא זוכרת את הלילה הראשון, בו נודעו זה לזו באופן אקראי לחלוטין..
ובדיוק ברגע שעמדה למוחקו לגמרי.. המחשב החליט לקרוס סופית.
היא זוכרת את עצמה ממצמצת עיניים בעייפות, חסרת כוחות מלהלחם במכונת הפח הוירטואלית הזו, נוחתת על המיטה באפיסת כוחות, לצד הבלאגן האינסופי שנגזר ככל הנראה להיות כמו עוד רהיט בחדרה הקט.
רק למחרת, כשהפעילה בערב שוב את המחשב, ואיתו את האייסיקיו, מצאה את הודעתו של "מציאות נודדת".. היא זוכרת את עצמה קוראת את המשפט האחרון שלו, משתאה משהו,
נימת זלזול אינסטנקטיבית עלתה על פניה.. עוד פסיכופט רודף בנות וירטואלי התביית עלי, סיכמה לעצמה בחיוך.
ובכ"ז.. משהו דיבר אליה מבין אותיותיו.. משהו קצת תמים, שונה מכל השאר.
שירה לא היתה שיה תמימה בזירה הוירטואלית, אמנם לימודיה ועבודתה גזלו ממנה את זמנה ולא הותירה לה פנאי להשתעשע באשליות וירטואליות שכאלה.
ולמרות הכל, בעקבות חברות שגררו וכו' פה ושם נכנסה לצ'טים ודומיהם. מוחה הריאלי גרם לה במהירות להבין שלא משם יבוא האושר,
היא בחלה בכל שוכני הקבע שם שנראה כאילו ו"שלום" היה אצלם מילה נרדפת ל"את יפהפיה נשמה, אני יודע את זה גם בלי לראות אותך.."..
ברחה משם, מסרבת להתמכר, ולענג את עצמה באשליות וירטואליות שמתנפצות אל המזח.
"מציאות" היה שונה משהו, נראה היה לה כי לקחו לו כמה דקות טובות כדי לחשוב ולהעלות את המילים הללו על דל מקלדתו--
לבטים עזים תקפו אותה, להגיב? להשאיר לו הודעה על אופליין? אולי הוא בכלל יראה אותה כשיחזור מהישיבה עוד מס' שבועות? אולי הוא בכלל חסם אותי? אולי... אולי...
מי המציא את המילה אולי?
הפרח שלו היה אדום, הוא לא היה מחובר.
"תודה לך מציאות..
אומרים שאם יש משהו כנה ואמיתי אצל נשים, זה האינטואציה שלהן.
אולי גם אני חושבת פעמיים לפני שאני כותבת.. אבל המילים נשפכות לי לפה---
אז האינטואציה המדוברת גרמה לי להאמין למחמאתך שבאה מכנות אמיתית ולא מעוד סתם..
אז סתם רציתי להגיד לך תודה.. מתי שתקרא את זה אם בכלל...
וירטואל."
אמתה עמדה באוויר מספר דקות עד שהקליקה סופית על "שלח"..
המחשבה שמ"מ הוא לא קורא את זה עכשיו הרגיעה אותה.
wml | html