דימיתיך רעייתי
פרק כ

ראשה נותר שעון בין שתי ידיה, סירבה להתייחס לאותו הקול המוכר.

-הדס.. למה את לא עונה לי? ממי את בורחת? למה את מפחדת? למה את משקרת..?

היא לא הסיטה עיניה מן הקרקע, כמעט לוחשת,

"אני לא בורחת, אני לא משקרת.. אני לא כלום, אני פשוט כלום."

הוא התיישב לידה,
-את לא כלום.
-אני כן!
ופתאום היא תופסת שהרימה את ראשה, הפוך מהתכנון להתעלם לגמרי מנוכחותו.

הוא מביט בה, עיניה מכווצות, האיפור השחור קצת מרוח.
-את לא כלום, את הרבה מעבר לזה.. אני לא אוהב אנשים שלא מכירים בערך עצמם.

-זה לא קשור אריאל..אתה לא תבין, אתה פשוט לא תבין.
-אני אבין אם תסבירי, הוא עונה בשלוות נפש.
-אין פה מה להסביר, זה הכל סבוך,מסובך, אין מנוס, אין לאן לצאת, אין לאן לברוח..
-בכ"ז..? אני מרגיש שאת מסתובבת סביב עצמך.. אני לא חושב שזה בריא.
-מסתובבת? אני?
-את מנסה כל הזמן להתחמק ממני, את חוששת.. ממה? ממני?

-אין לי מה לחשוש, אין לי מה להסתיר..

הוא קם ממקומו, מביט בה במבט מרוחק,
-אם כך, אני אשוב לי לביתי, ערב טוב לך העלמה הדס.

ובמבט מתנשא משהו, הוא מסתובב לכוון השני, מתחיל לפסוע בגב זקוף לכוון היציאה מן הגן.

כמו היה זה ברור, היא מנסה לחוות לעברו, להמהם משהו לא ברור--

-חכה.. זה לא.. אני יכולה להסביר.. אל תלך---

-מה???
אריאל מתיישב שוב על הספסל,
הטקטיקה בה נקט אכן זירזה את הענינים, הוא היה מתוח כ"כ.. לא חשב לרגע לעזוב את הדס בגן השקט הלז--

-אני..לא יודעת מאיפה להתחיל,אני קצת חוששת..
-אל תחששי, אני מבטיח לך שתרגישי הרבה יותר טוב אחרי שתספרי, שתפתחי.

היא הביטה בו בחוסר אונים, כשהלבטים לא מרפים ממנה.. היא כ"כ רוצה לשפוך הכל, ומצד שני,
היא יודעת שברגע שהוא ידע, ההצגה תיגמר--
עד עתה היתה היא הדס הטובה, העדינה, הצדיקה.
מעתה הוא יכיר את הדס האמיתית--

---אולי בכ"ז אני אמציא משהו?..---

אבל עיניו לא נותנות לה לשקר, הן עוקבות אחריה בדריכות, מחכות למוצא פיה.
יש בהן, בשני הזרקורים הירוקים הללו כ"כ הרבה תום וטוהר, אכפתיות ואחריות.

היא ממוללת בידה עלה קטן, קורעת אותו להמון קרעים קטנים..
ואז, אזי הכל מתפרץ ממנה, ללא שליטה.

היא מספרת על האהבה הראשונה שלה, על הריגושים, על הפרפרים בבטן--
היא לא מסתירה דבר, אין לה כבר מה להפסיד--

הסיפור העצוב נמשך, גולל בפני אריאל עולם כאוב של ילדונת שנפלה בשבי הרחוב שנתן לה תשומת לב יותר מכל מקום אחר, תשומת לב מדומה.
היא מבכה את היחס של אבא, היא כואבת את המבטים של אמא, היא מספרת כמעט בלחש על החברות שבזות לה כבר, על השכנות שרק מרכלות--

-אני לא יודעת ממה אני בורחת אריאל, אני לא בורחת מכלום.
אבל כשפגשתי אותך, כמעט במקרה.. לא ידעת עלי כלום.
המראה החיצוני שלי לא ממש מסגיר את מה שעבר ועובר עלי, אני אולי נראית כמו עוד אחת מתוך מאות בנות סמינר.

אריאל, אני מבטיחה לך!
מאסתי! מאסתי בעולם השפל הזה..
אבל אין לי מנוס, אני בפנים.. התג מודבק על גבי.. אני ש ב ב נ י ק י ת.

היא שותקת.
יש שקט מפחיד בגן, אחרי חצי שעה של דיבור בלתי פוסק, של סיפור עצוב.
הוא בוהה בעץ שממול, מתקשה להגיב.

אחרי שתיקה שנדמית כנצח, הוא שואל בשקט,
-למה שיקרת לי? למה לא היית את מהתחלה..?

-שקרתי, כי פתאום מצאתי את עצמי בתוך הזדמנות חדשה להיות מי שאני רוצה להיות, סתם בת סמינר פשוטה--
לא הכרת אותי אישית, אתה לא מכיר את השמועות פה בגאולה על הדס.. ההיא שיצאה עם כולם, הפרחחית.
אני כבר חודשיים לא דברתי, לא יצאתי עם אף אחד.
אבל לאף אחד כבר לא אכפת, השם שלי כבר מוכתם--
נמאס לי, לפעמים אני שוקלת לפרוש לגמרי מהעולם הזה, שלא נותן לי הזדמנות..
אני לא עושה את זה רק בגלל אבא ואמא, אני יודעת שהם לא יוכלו לעמוד בזה יותר.

-מה.. את מתכוונת ממש להיות חילונית??

--המבטא הצרפתי שלו, התמימות הזו.. תמימות שהתגעגתי אליה.. משהו נדיר, אתה מיוחד אריאל, לו רק ידעת.--

-כן.
-אני..לא.. זה הגזמה, את לא תעשי את זה נכון?
-למה את כל כך דואג לי?
-כן, אכפת לי.
-לאף אחד כבר לא אכפת ממני.

-לי אכפת הדס, אכפת לי ממך מאד, בשבילי את תשארי דתיה.. נכון?
-אולי יותר מזה.

היא משפילה את מבטה, משהו בפנים מתרכך.

הוא מביט בה, תוהה לעצמו כמה כאב וחוסר אונים יכולים להתרכז בילדונת כזו.

ואז, היא נושמת עמוק ומישירה את מבטה אליו,
-אבל, מה זה משנה אם אכפת לך או לא.. אני כבר לא הדס התמימה עבורך, אני הדס כפי שספרתי לך מי אני ומה אני.
עכשיו אתה מכיר את הדס שכולם הכירו, בלי הצגות ושקרים. עכשיו זו אני.

-אני לא מכיר את הדס שכולם מכירים.. אני חושב שאני מכיר אותה קצת יותר טוב מכולם.
היא מביטה בו, במבט שואל.

הוא כבר לא מסתכל עליה, כמו מרצה לעצים, לאבנים, לספסל.
-אני חושב שמהסיפור שלך, שאת בעצמך סיפרת לי.. למדתי להכיר אותך באמת. את הפנימיות שלך.
לכל אחד יש נפילות, לאחד הם רציניות, ולשני הם פחות. תלוי מה הדרגה שלך..
אבל, אני בטוח שהכל יהיה בסדר איתך, ואת תחזרי לעצמך,
אל תאמיני לתוויות שמדביקים לך, זה רק מייאש..
את יודעת? גם כשאני נכנסתי בהתחלה לישיבה, היה לי קשה. היתה עלי תווית של "צרפתי" "קשה הבנה" "מודרני" "מרובע",
עד היום קשה לי להתמודד, קשה לי, אני מבטיח לך.
אבל אם אנחנו נשב ונבכה על התוויות שמדביקים לנו אנשים.. אנחנו לא נגיע לשום מקום.

אסור לך להתקע במקום שלך..
את יודעת שליהודי אין מצב של להשאר באותו מקום. זה או לרדת, או לעלות.
את יודעת שאם את לא עולה.. את בעצם יורדת, נכון?

-מזמן אבדתי את הרוורסים.

היו בה המון ציניות ומרירות.
הוא השתדל להתגבר מעל המהמורות הללו, מודע לכך שהן לא בכוונה, שהן התפרצויות טבעיות.

-בואי נבנה אותם מחדש, לאט לאט.

-אני לא יודעת אם יש לי סיכוי.. עזוב.

-הדס,

ידו התרוממה לרגע באוויר, כמו מנסה לקרוא לה בכח.

הדס!
אסור לך להתייאש!
אסור לנו להתייאש!
אנחנו ננצח ביחד!

-אחלה סיסמאות.. אריאל, אני יודעת שיש בך המון רצון טוב.. אני לא יודעת..אני לא חושבת שזה ילך.

-הדס, למה את מלאה כולך בקליפות של ציניות, של מרירות.. תצאי לרגע, תתפרקי. די תפסיקי עם זה!
-אתה כועס עלי?
-כן! נמאס לי מהבריחה שלך! את יודעת מה? בגלל זה! בגלל זה את נופלת..! את כל הזמן בורחת מעצמך, מהמחויבויות..!
את מסתתרת בתוך אלפי שכבות של ציניות ומרירות, מתרצת את עצמך בכל מיני סיבות ותירוצים..
לא פלא שאף אחד לא מכיר את הפנימיות האמיתית שלך.. את בעצמך מסתירה אותה.

-אז אתה יכול ללכת אם נמאס לך ממני---

-וזה מה שאני אעשה. כל טוב לך.

היא לא האמינה, אבל הוא עשה זאת.
אפילו מבלי להביט בה, קם ופסע בנון שולנטיות לעבר היציאה מהגן, כמו לא דיבר איתה רגע לפני כן, כמו לא התחנן והחמיא, כמו לא היתה שם.

@

יענקי, אני דואגת לאריאל, משהו עובר עליו--

-אריאל? אצל אמא שלך.. הכל אמור להיות בסדר איתו לא?
-אני לא יודעת.. אני מדברת איתו והוא קצת מוזר, אולי מרחף..?
-יש לו סיבה?
-לא מה שידוע לי.
-בואי נרים אליו טלפון.

@

צלצול הפלאפון קטע את חוט מחשבותיו באחת,
על המסך הופיעה תמונתם של אבא ואמא,
תזמון מושלם.

-אריאל'וש.. מה שלומך??
-ב"ה אמא.. (בולע רוק, מסדר נשימה)
-גם אבא פה.. תגיד שלום!
-הו.. שלום עליי'כם.. מה שלומכם אבא ואמא?
-אנחנו בסדר ב"ה, רצינו לדעת מה קורה איתך..? איך אתה מעביר את בין הזמנים?
-אממ.. לא משהו מיוחד.. אוטוטו חוזרים לישיבה..
-אני קצת דואגת לך אריאל, אתה נשמע לי.. מודאג? מוטרד? משהו קרה חמודי?
-אני? מה פתאום! לא..
-עוד מעט יש לך יום הולדת.. ואנחנו מגיעים לארץ.
-רציני?
-כן.. מה אתה רוצה שנביא לך?.. גיל 18 זה לא סתם..!

---תביאו לי את הדס בצורה קצת אחרת,לו רק יכולתם---

-אני? לא משהו מיוחד.. יש לי הכל ב"ה.. באמת.
-אריאל.. אנחנו מתגעגעים.
קולו של אבא נשמע עכשיו בבירור, מלטף--
-כן אריאל, אנחנו מסתכלים בתמונות שבאלבום.. מחכים לראות אותך.
-בעז"ה נפגש פה בארץ..
-ישמור עליך אלוקים אריאל, כל טוב.. מתגעגעים אליך!
-להתראות אבא ואמא.. גם אני.. גם אני אוהב אותכם, מאד!

הם הביטו אחד בשני, אריאל היה טיפוס סגור.. "אוהב אותכם" היה ביטוי נדיר אצלו,
אולי בכ"ז ארץ ישראל שינתה אצלו משהו.

@

הוא נכנס לבית סבתא, סוגר את הדלת בשקט.
האכזבה מלאה את כל כולו,
רצה לטמון את ראשו בכר ולבכות, כמו ילד קטן.
המשימה לדבר עם הוריו כאילו כלום לא קרה, כאילו הוא לא אחר מפח נפש מדכא שכזה---

ההתמודדות מול האגוז הזה ששמו הדס.

---די, אני שונא אותה!!!---

---אני פשוט שונא אותה! אני אכנס למקלחת ואשכח ממנה, זו סתם היתה טעות פטאלית הכל..---

או אז,
שתי דקות לאחר מכן,

הופיע סמיילי ביישן במכשיר הסלולרי שלו,

"אני לפעמים כזו קשה ומעצבנת.. רק שתדע שבלב שלי התחוללה מלחמה כאובה, חוששני שהפעם הצד הטוב ניצח לראשונה"

לפרק הבא

=====
חזרה לסיפורים
לדף הבית

wml | html