1800550 obox
סיפור בהמשכים - דימיתיך רעייתי
פרק כא
כט' תשרי,
היום האחרון לחופשת בין הזמנים של אריאל.
המזוודות כבר מוכנות.
החולצות ערומות בערמה מסודרת בחדר, מגוהצות למשעי.
"להתראות סבתא.. אני יוצא קצת לטייל."
הוא עולה על הרכבת המהירה מהתחנה המרכזית, היישר לחוף הים השקט בתל אביב.
כאן, הוא אוהב לשבת ולחשוב, לעבד מחשבות ומסקנות בראש, לשתוק, להאזין לרחש הגלים,
רק הוא והים.
בימים האחרונים הוא והדס התקרבו מאד, שיחות נפש שנמשכו אל תוך הלילה,
הוא מעודד אותה, היא מעודדת אותו.
הם שניהם נתמכים זה בזה.
יש בה משהו שונה, שנוגד את אופיו העדין, חסר החספוס הישראלי.
הדס מחוספסת למדי, יש בה את כל הישראליות שיכולה להיות--
לפעמים הוא חושש מהחספוס, חושש שהיא מגלה טפח ומכסה טפחיים,
אבל כשהם משוחחים, משום מה החששות נעלמים, הדס מתנהגת אחרת.. היא פשוט היא, הדס האמיתית, הפנימית.
אתמול חל יום ההולדת שלו,
הדס לא הביאה לו מתנה, במקום זאת כתבה מכתב.
הם נפגשו בגן המרוחק,
היא היתה קצת נבוכה, הגישה לו את המכתב ביד רועדת--
"תקרא את זה כשיהיה לך זמן.. אני חייבת ללכת."
ואז, היא פשוט הסתובבה וברחה, ללא מילים.
המכתב בער בידיו, אבל הוא ידע שהוא הולך לקרוא אותו, רק לכשיהיה עם עצמו, בשקט--
הגלים מתנפצים, הרוח שורקת, קול צחוק ילדים שמתגלגל עד לכאן נשמע באוזניו.
הוא קורא את הכתב הקטן, מדמיין בעיני רוחו את הדס, מדברת מתוך המכתב.
"אריאל,
חשבתי וחשבתי, מה אוכל להביא לך בתור מתנת יום הולדת..
לא מצאתי.
לא חסר לך ב"ה כלום, כל מתנה שאביא, אולי לא תהיה שימושית--
אני לא יודעת עד כמה המתנה שכן הבאתי לך תהיה שימושית, אבל כולי תקווה שהיא תעשה לך טוב.
חתכתי קשר עם כולם, כל הידידים, כל החברים, וגם.. גם כל החברות הלא ממש מחזקות שלי.
פשוט נתקתי לגמרי.
אני מבטיחה לך שהיה לי קשה, אבל עשיתי זאת, בשבילך.
עד 120 ילד---
הדס."
--היא ניתקה את כל הקשרים שלה, בשבילי, בשביל אלוקים.. היא עשתה את זה.--
הוא קרא שוב ושוב את המכתב, מלטף ביד רועדת את הכתב החיוור.
--אין לך מושג איך אני מעריך את ההחלטה שלך, לו רק ידעת.. את, את מתנת היום הולדת הכי טובה שהיתה לי אי פעם--
הגלים התנפצו שוב ושוב,
והוא בהה בהם, נרגע.
מחר, זמן חורף מתחיל,
הגיע הזמן להיות רציניים..
מה יהיה עם הדס?
לה אין זמן חורף, לה אין בכלל לימודים,
היא אולי סתם משוטטת, מצו'טטת, מהורהר.
מספר פעמים כבר שניסה לשכנעה להכנס לסמינר, השתדלות מינימלית.
הדס נרתעה, צעקה, כעסה.
"בשום פנים ואופן.. אני לא חוזרת לשם, שיהיה לך ברור. הם סילקו אותי, אתה לא מבין?!"
-תנסי משהו אלטרנטיבי..
"לא, לא, לא. אני לא בסמינר וזהו, אל תתווכח איתי על זה. אני יכולה להתחזק גם בלי סמינר"
-זה לא קשור.. את עדין צעירה, את צריכה מסגרת.
"אתה לא סומך עלי?"
-זה לא קשור לסמוך הדס!
ואז, כמו תמיד, היא בוהה בנקודה מסוימת באוויר, מתעלמת במכוון מדבריו.
יש לה רגעים מוזרים, רגעים של התעלמות מוחלטת, רגעים של התרככות, רגעים של שידור מצוקה, רגעים מתוקים, רגעים כועסים, רגעים מאכזבים.
היא בן אדם מורכב שעוד לא השכלתי להכיר.
@
המשגיח סקר את הבחורים בעיניו, מרצה בלהט,
"זמן אלול חלף עבר לו, אבל אתם צריכים להבין שעכשיו! זמן חורף זה הזמן..
מאד קל להתעטף ברצינות בזמן אלול, כולם רציניים, יש קדושה באוויר, אין ליצנות, אין כלום.
אבל כאן, עכשיו, זה ה-זמן! השגרה היא זו שנמדדת, בזמן שהכל נהיה רגיל וברור.. עכשיו זה הנסיון שלנו..
לעמוד בזמנים כמו שצריך, תפילות כסדרן, לא לאחר לסדרים, לשמור על המעמד המכובד של בן ישיבה..!
בן ישיבה, זה תמיד, בחורף, בקיץ, בחופשה ובשגרה..תמיד!"
היה לו חוש כריזמטי לאותו המשגיח, אפילו מתי היה מרוכז.
אריאל הביט בעצמו במראה, משחזר את דברי המשגיח--
--לבן ישיבה אין מה לחפש עם בחורה, כל שכן לא בגיל שלי, כל שכן לא בחורה עם שם כזה..--
---אבל הדס זה משהו אחר.. זה לא חברה או משהו.. אף אחד לא יודע על זה, אני מחזק אותה.. הדס השתנתה המון..בזכותי אולי?---
הוא הקיש במכשיר הפלאפון שלו מספר מסוים, וחיכה לתגובה.
התגובה איחרה לבוא, ובמקומה השיב מענה קולי,
"שלום הגעתם להדס.. אני כנראה לא בסביבה.. צרו קשר אחרי הביפ הנוסטלגי---"
קולו היה בהול, משונה משהו.
-הדס, תצרי איתי קשר כשתוכלי, אנחנו צריכים לדבר.
@
הגשם ניתך בעוז על גגות הבתים, רוח קרה נישבה ברחובות ירושלים--
הם ישבו מכורבלים בתוך עצמם בספסל צדדי, מתחת לסככה מיותמת.
-הדס. אני לא יודע איך להסביר את עצמי--
היא רעדה כל כולה, מחככת את כפות ידיה זו בזו,
-תגיד, תשפוך, כל שעל ליבך..
--כמו תמיד, ישירה.--
-אני לא יודע, אני חושב שבסוף זמן אלול.. ביה"ז של החגים, הייתי בירידה מסוימת.. אבל ב"ה אני בעליה כרגע, משתדל מאד.
-ו..?
-ו..אני מרגיש ניגודים בתוכי, אני לא יודע מה לעשות--
-קשה לך להתחזק?
-לא. ב"ה יש רוח חיובית בישיבה, ואני בכוון הנכון, אני חושב ככה.
-אז, מה הבעיה?
שריקת הרוח גוברת, טיפות גשם מזעריות ניתזות לעבר פניהם, טופחות בהם ללא רחם.
הוא שותק.
היא מנסה לקרוא בקול, אריאל! תסביר את עצמך! למה אתה שותק?
--גם את שתקת רבות כשהתקשית להתבטאות, לי אסור?--
לבסוף, אחרי מספר דקות שנדמות כנצח.
הוא פולט בשקט, את.. את הבעיה שלי.
-אני מפריעה לך להתחזק?, היא מגששת.
-אני לא יודע מה קורה איתי, איתך, אני לא יודע אם אני יורד בגללך, או עולה, או מחזק או מתחזק, אני באמת לא יודע.. אני מרגיש שאני חוצה קווים אדומים ברורים ברגע שאני בקשר איתך--
-ברור לך שהקשר שלנו שונה מסתם חברים, נכון?
-כשמש.
-אז? מה הבעיה?
-למה את מתממת?
-אני לא מתממת, אני לא מרגישה שזו חברות רגילה, זה אחרת, אין לי מילים להגדיר את זה--
-זו לא אהבה הדס?
היא מושכת בכתפיה בסתמיות, מתחמקת ממבטו. "לא יודעת מה זה.."
הוא מתעמק בחיתוכי העץ שבספסל, ואח"כ מיישיר את מבטו אליה..
-אני כן יודע מה זה,
אני אוהב אותך.
היא צוחקת, "זה פעם ראשונה שבחור עם מבטא צרפתי אומר לי כזה דבר.."
--אני מומחית בלהרוס רגעים כאלה, ליבי לא מסוגל לעמוד בעוצמות הרגש שלו--
הוא ממשיך, כמו מתעלם מהערתה הצינית.
-ואני מפחד, שאהבה הזו תגרור אותי למטה ותפריע לי בישיבה, אני מאד מפחד.
היא חופנת את ידיה עוד יותר עמוק בכיסי המעיל, פולטת באדישות, "גם מאיר רצה לעזוב אותי כשהוא התחזק.."
-אבל אני לא רוצה. אני לא יודע אם אוכל בכלל.
-הכל תלוי ברצון שלך, אם זה יהיה רצונך.. זהו כבודך, ואכבד אותך.
-הדס, אני לא רוצה.
הם מביטים אחד בשני, ואז היא מחייכת,
-נזכרתי במשפט שחברה אמרה לי פעם.. "אתה לא תיפול אם לא אפיל אותך, אני לא אפול אם לא תפיל אותי, בוא לא נחזיק ידיים, שמא ניפול ביחד---"
הוא מחייך לה בחזרה,
-לא נחזיק ידיים תרתי משמע--
-תרתי משמע. היא משיבה בשקט.
-הדס, בואי ננסה לתקופה מוגבלת לא להחזיק ידיים, טוב?
-לנתק את הקשר לגמרי?
-אין אפשרות של לגמרי, מבחינתי בכל אופן.
-טוב.. אז רשמית?
-אני חושב..
היא מתרוממת ממקום מושבה, ומחייכת אליו חיוך קטן,
"יש לך רגעים חזקים, תעצומות נפש. הלוואי עלי..
נדבר.. מתישהוא?"
-נדבר כשנדבר. הוא עונה.
-ונדבר. מוסיף לאחר דקת מחשבה.
@
הדס מוצאת את עצמה בודדה פתאום,
לאחר שניתקה קשר עם כל מכריה, אריאל היה כל עולמה.
ועתה?
עתה אין בידה כלום, לא ידידים, לא חברות, לא אריאל.
כלום.
בעיני רוחה היא מדמה לשמוע את קולו של אריאל.. "זה לא כלום הדס.. עצם זה שנתקנו קשר זה הרבה מאד! את צריכה להעריך ולהבין!.."
קל לו לדבר, אולי בכלל לא אכפת לו, אולי הוא לא מתגעגע כמוני.
קולה של אמא נשמע מרחוק,
הדס?? הדסי!! בואי לעזור.. הקטנים צריכים מקלחות!
לחזור לשגרה, להתמודד יומיומית עם אבא ואמא, עם הקטנים, עם הכל.
--אני רוצה להשבר, נמאס לי להיות במלחמה הזו לבד, הפרטנר שתמך בי נטש את המערכה, אלוקים, למה??--
היא עוברת ליד הסלון, אחותה הקטנה יושבת שם עם עוד מספר חברות, ויחד הן אומרות פרקי תהילים לרפואה שלמה של אמא חולנית, אמה של גלית.
רצון טבעי עולה בה לצעוק עליהן, למה הן מפריעות בשעת ההשכבה של הקטנים, למה בכלל בסלון שלנו? למה תהילים בקול? למה?!
קולה המתוק של רוויטל קורע באחת את תכנוניה,
"בצרתי קראתי ויענני..."
היא עומדת משתאה.
הפסוק לא היה חדש לה, הוא אולי היה מ ח ו ד ש.
לראשונה מזה שנתיים וחצי, היא נעמדת ליד הקיר, פותחת סידור מיושן,
"ה' שפתי תפתח.. ופי יגיד תהילתך"
אותן השתחוויות וכריעות מוכרות, אותן בקשות, אותן תודות..הכל מוכר, הכל נוסטלגי.
-אני? הדס? הדס הצינית, הקרירה, המחוספסת..
אני בוכה בסתם תפילת שמונה עשרה?
wml | html