1800550‎ obox

סיפור בהמשכים - דימיתיך רעייתי

פרק כב

למתבונן מן הצד נדמה היה כי מדובר במלחמה סוערת.

הרוח נישבה בעוז ברחובות ירושלים, מסלקת את כל אשר נקרה בדרכה,
כולם כמו נרתעו מפני אותה רוח אימתנית.
העצים התנודדו במקצב מבהיל, תוך כדי שעליהם נתלשים, מתעופפים באוויר הקר אל הלא נודע--
פיסות נייר קטנות ריחפו במערבולת לא ברורה, אפילו גרגרי החול הצטרפו למחול השדים הלז.

הכפור האדיר חדר לעצמותיה, הרוח טופחת על פניה ללא רחם והיא מתקשה לפקוח את עיניה,

--כמו תמיד, מתקשה להתמודד..?--

ארובות השמים נפרצו בתזמון מושלם לקול צלילי הרוח, יוצרים יחדיו הרמוניית טבע סוערת.

ובליבה, בליבה מתחוללת מלחמה לא קטנה,
שפתיה מכחילות מהקור, פרקי אצבעותיה מתקשים,
הדמעות, כמעט וקופאות הן על הלחיים הוורדרדות.

המעטפה בערה בכיס מעילה, והרהורי חרטה מחלים לפעפע בה, הקולות מבפנים זועקים, והיא אוטמת את אוזניה, אולי מפני רוח הסערה,

אולי מפני רוחה שלה.

--לא! הייתי צריכה לכתוב..! שיבינו..--

--מה הם יגיבו?, הם יהיו המומים, הם יפתחו אלי פתאום.. אסור לי להפתח!!--

--הם לא קשורים אלי, -הוא- לא מתענין בי..!--

המחשבות מתגוששות זו עם זו,
גשמי הזלעפות ניתכים ארצה,
האוקטבות עולו, ונדמה אולי וזה השיא.


חושך ואפילה.
הכל כבה פתאום, גם המחשבות.
הכל כבה---

אולי גם היא.

@

האחיות התרוצצות לכל עבר, צפצופים נשמעו מכל מקום, רופא בכיר אץ לחדר שבסוף המסדרון, מחלק בדרכו הוראות ברורות לאחיות המשמרת.
רופא נוסף יצא מהדלת, תר בעיניו אחר מישהו ומביט במסמכיו--
"הדס.. יש פה קרוב משפחה שלה? יצרו קשר עם ההורים?..
גבר בעל חזות חרדית שהיה שקוע בספר תהילים, הרים את עיניו לעבר הרופא, מסמן בידו לאות שאלה, "נו..?"
-כן.. ובכן אין מה לחשוש, היא סובלת מדלקת ריאות קצת חריפה, אבל היא יחסית בסדר, היא קפאה שם בקור--
היא עם קצת חום עכשיו, אבל היא לא זקוקה להשגחה צמודה, אין צורך שמישהו מכם ישאר עימה הלילה.
הוא סיים את פרק התהילים במהירות,
-לא צריך? אתה בטוח?
-זה בסדר גמור, אני יודע על מה אני מדבר. כרגע היא בסדר גמור, אני אומר לך.
תיגש לקבלה ותסדר את כל המסמכים שקשורים אליה.

בעודו יוצא מן המחלקה, שמע קול קורא--
-רגע אדוני, חכה רגע! יש פה משהו של הבחורה--

הוא הסתובב לאחריו, מגלה את הרופא החשוב מתקרב אליו עם מעטפה ביד,
-אני לא יודע אם זה חשוב, אבל כשהיא נמצאה היה במעילה את המעטפה הזו.
הוא הגיש לו את המעטפה חסרת הבול, מהוהה, אולי לחה.

-תודה רבה לך אדוני!

רק בדרכו הביתה, כשהתבונן במעטפה שם לב לשם הנמען, היה זה כתב קטן וצפוף.
"לכבוד אבא ואמא..", הוא דימה לראות בא' המרוחה, דמעה.

הם התיישבו במטבח, פותחים את המעטפה ומגלה מכתב ארוך, ארוך עד למאד.

@

חודש.
חודש זה הרבה זמן? באילו מושגים?
במושגים של לב, זה אולי המון, זה אולי שנים.

הגעגועים צורבים אותו, לא מניחים.
עולם כמנהגו נוהג, סדרי התפילה שרדו כמות שהם, הסדרים נלמדים בזמנם.
והלב?
הלב איננו מוותר, הלב לא שוכח.

הוא התהפך על משכבו בפעם המי יודע כמה, מתקשה למצוא את שביל הזהב לשינה--
מעבר לדלת נשמעו קולות חבריו צוחקים, מלהגים, מתפרקים.
גם הוא צחק יחד עימם עד לא מזמן, עד לפני חצי שעה.
אבל עכשיו, כשהוא לבדו בחושך, כשההצגה תמה, האורות נכבים והתלבושות נעדרות,
אזי הוא נותר מעורטל מחיוך, מותיר לגעגועים לפעפע בו, לייסר.

לפעמים הזכרונות המתוקים מרשים לעצמם להתפרץ בין לבין, בעת לימוד, בעת תפילה.
או אז, המלחמה האמיתית מתקיימת בתוכו,
הוא מנסה להתרכז באותיות הרש"י הקטנטנות, להשקיע את רוחו, נשמתו וכל כולו בסוגיא הקשה,
הזכרונות מתעקשים לחלוף אל מול פניו באדישות, מתעלמים מנסיונותיו הנואשים להעלימם.
הוא מנוענע את ראשו בכח, "איי איי איי..אומר רבא.."
אחרי מאמצים של מספר דקות, הוא סוף סוף מצליח להתגבר על המכשול ההוא ולהמשיך ללמוד כאילו כלום לא קרה, לא עכשיו, לא מעולם.

הוא מנצל את בדידותו בחדר, ומרשה לעצמו לקרוא את המכתב הקצר, החפוז שלה, מלפני חודש.
קורא בין המילים את השאלות, התהיות, התמיהות, המחמאות, אינסוף נוסטלגיות--

אצבעותיו ממוללות את המכתב, נאחז בפיסת נייר שנותרה כשריד חי מים של רגש--

בחוץ יש גשם סערה, והוא נתון בתוך שמיכת הפוך,
אמנם לא נלחם בקור, אולי נלחם בחום--

עוד רגע והוא מחייג,המכשיר בידו, המספר מוכן..
המלחמה המתישה הזו מאיימת להפיל אותו, להכחיד את התום שבו, הוא לא מסוגל לעמוד שווה נפש יותר--
הוא מתחנן למצפונו שיתיר לו, ולו לפעם יחידה.. רק לשמוע את קולה.
אבל לא רק המצפון,
המצפון, הלב, השכל, כל כולם זועקים לו לברוח רחוק מהיצר הלז, שמא יפול.

--יודע, יודע שברגע שמתחילים לרדת, הדרך הזו כ"כ קשה.. שאתה מעדיף רק לרדת עוד ועוד--

הוא זורק את מכשיר הפלאפון רחוק ממנו, מתעלם מאלפי הרסיסים שניתזו לכל עבר..
ואז, אז הוא נושם לרווחה.

הוא מסתובב בפעם האחרונה, עוצם את עיניו, ונרדם אט אט.
על פניו תשלובת כאובה של הבעות, הבעות של עצב, תמיהה, געגוע, מלחמה פנימית, אולי.. של סיפוק.

--התגברתי על עצמי--

@

אור הפלורוסנט הבהיר שבמטבח האיר את הדף,
עשרות שורות שנכתבו בדמע, בכאב.

הוא פותח את המכתב, מקריא לאיטו.
היא, מקשיבה בשקט.

אבא, אמא, הורים שלי.

אינני יודעת כיצד לפתוח מכתב זה, אני רק רוצה להבהיר, שהוא מיועד לשניכם כאחד, אין לי משהו מוגדר... אני פשוט כותבת מהלב.
אני לא יודעת מאיפה בא לי פתאום הרעיון לשבת ולכתוב לכם מכתב, אולי זו הצטברות.
הצטברות של מה?
הצטברות של כעסים, של אנטי, של אי הבנות, של הכל!
אני יודעת, אני יודעת שאני לא עושה לכם נחת כמו שאני אמורה לעשות, כמו שכל ילד במשפחה המכובדת שלנו אמור להתנהג, אני יודעת שאני הכבשה הרעה, שלו רק יכולתם הייתם מוציאים אותי מהמשפחה, אני יודעת הכל.
אני יודעת וכואבת בשקט, אני כואבת למה הכל קרה לי.
אני מנסה להזכר בעצמי, בהדסי של פעם, אתם זוכרים את אותה ילדה מתוקה עם שתי קוקיות, עיניים כחולות, וסרפן ירוק?
הדסי היתה ילדונת מתוקה, כולם אהבו וחיבקו אותה, יוסי היה לוקח אותה לטייל לפעמים.
הדסי גדלה, להדסי נולדו עוד אחים ואחיות שדרשו תשומת לב,
הדסי פתאום מצאה את עצמה נאבדת. נאבדת בין כולם.
בין האהדה האינסופית ליוסי, ה-ישיבשער של הבית, גאוות המשפחה, לבין הדאגות הטבעיות לשאר הקטנים.
הדסי גדלה, היא כבר לא ילדה קטנה, היא יכולה להסתדר לבד, אמא כבר לא עושה לה שתי קוקיות, אמא עסוקה.
אבא כבר לא מושיב אותה על ברכיו, ולומד ביחד את פרשת השבוע.. כשלאבא יש זמן, הוא יושב יחד עם יוסי והם לומדים ביחד.
אבא, מאז שסררתי מן הדרך, צמחו ביננו עשרות אם לא מאות אי הבנות, יש ימים ונדמה כאילו אתה שונא אותי! אתה נכנס הביתה, מביט בחצאית הארוכה שלי, משפיל את עיניך והולך כאילו כלום לא קרה לכוון המטבח,
אתה לא מבין אבא! אתה לא מבין שבלבוש שלי, בהתנהגות שלי, ניסיתי לצעוק, אבא! אמא! אני רוצה תשומת לב! אני גם רוצה שתתיחסו אלי, שתשאלו איך בסמינר..
אבא, אז מה אם אני לא בן, אז מה אם גמרא היא לא הנושא המשותף שלנו..
אני זוכרת את עצמי בוהה בך לומד ביחד עם יוסי, וחושבת לעצמי, שאולי אם הייתי בחור, הכל היה אחרת.
בשמחת תורה סחבו אותי חברות לישיבה של יוסי, לראות קצת שמייח, זה לא ממש ענין אותי, אבל הלכתי כי סחבו אותי.
נעמדתי שם, מצטופפת בין עשרות בנות, ואז ראיתי אותם, את כולם.
מאות בחורי ישיבה שרוקדים בשמחה אמיתית, שמחה יהודית, לא היתה שום עננה של דאגה על פניהם, הם פשוט שמחו.
מצאתי את עצמי בוהה בהם, מחפשת את יוסי אחי, ורואה אותו רוקד יחד איתך בשמחה.. חבקת אותו פתאום, ויחד רקדתם באושר אינסופי, הרגשתי פתאום ילדונת,
עיני הוצפו בדמעות.. ואני תופסת את עצמי מביטה בשניכם במבט כלה, ואני כל כך רוצה גם להיות שם! כן! אני מסכימה להיות בחור לשם כך! כדי שתרקוד איתי גם, כדי שתחבק אותי, כדי שתתן לי חום, כדי שארגיש שאני הבת שלך, שיש ביננו קשר, שאני לא סתם עוד רהיט בבית---
לא יכלתי להתמודד עם המחזה וברחתי החוצה, לא יכולתי לראות שאת כל החום והאהבה שיש בך, אתה מעניק רק ליוסי,
שאני.. אני כלום. אני אפס.

הכל התחיל עוד מזמן, שנים שנים שהתחושות הללו מפעפעות בי, שאני חשה מיותמת, גלגל חמישי--
כשסרתי מן הדרך.. (כך אתם מכנים זאת, לפעמים זה לא סתם לסור, לפעמים זה ליפול, לפעמים אפילו מפילים אותך בלי לשים לב..) קבלתי פתאום המון תשומת לב מאנשים שונים, כל מה שהיה חסר לי בבית התקבל בחוץ.. הרגשתי מאושרת.
הייתי הולכת ברחוב עם הבגדים החדשים שלי, משוחררת כל עול מהסמינר המעצבן, ובחורים הסתכלו עלי, שרקו לי.. הרגשתי בעננים. הנה, יש כאלה שאכפת להם ממני.
לא השכלתי להבין, שהשריקות שלהן, האמירות הזולות שהם זרקו הראו עד כ מ ה לא אכפת להם ממני..!
אמא, את ריחמת עלי ובזכותך אני היום בבית ולא באיזו פנימיה לבנות מבתים הרוסים, משם בטח הייתי חילוניה כיום..
אבל תאמיני לי שמבפנים אני לא רחוקה מהגדרה כזו, יש ימים שאני מואסת בהכל, לא יכולה יותר, רוצה לברוח מהכל.
אני יודעת שאף אחד מכם מעולם לא חי בבית בתור ילד בתחושה כזו של מ י ו ת ר, מיותם.
אמא! את אשת חינוך דגולה! ברחובות ירושלים מתהלכים סיפורי מעשיות על המקרים חסרי הסיכוי שהצלחת לשקם.. בנות שהגיעו לדרגות הכי שפלות.. הרמת אותן, השקית אותן בחכמתך וגרמת להן לפרוח מחדש..
כל בוקר את קמה, מתארגנת ואצה רצה לך לכיתה שלך, משקה את אותם פרחים מיוחדים, נותנת לכל תלמידה ותלמידה תשומת לב.. והן מחזירות לך בחזרה..
את לא מבינה אמא..!
את לא מבינה שכשאת רצה לך לגינה שלך.. יש פרח קטן ועלוב בבית, שכל כך כמה לקצת מים, למילים טובות.. שאם רק יתנו לו את המינימום הוא יחזיר הרבה מעבר..
את לא מבינה שבעזבך את הבית, את משאירה ילדונת מתוסכלת שלא מבינה מה קורה איתה, שמסובכת עד מעל לראש בשקרים לאבא ואמא, ילדונת שהתווית "שבבניקית" דבוקה עליה מזמן, ללא תקנה--

אתם שניכם לא הבנתם שפספסתם משהו בדרך.

אני לא יודעת איך אני מעזה פתאום להתפרץ ולכתוב פה הכל, לא חלמתי שזה מה שאעשה.. אבל זהו, הכל מתפרץ מבפנים, אני לא יכולה לעמוד בזה יותר.

כשהסתפרתי בתספורת החדשה שלי, ובאתי הביתה, את אמא הבטת בה במבט חפוז וחייכת חיוך קל, בקושי התיחסת.
אתה אבא נכנסת הביתה, הבטת בי למספר שניות של חסד, ומיד הסטת את מבטך בעיניים מתגלגלות..

תגיד לי אבא, אם תלמיד מהישיבה בה אתה משגיח היה בא לישיבה עם קוצים בשיער, גם היית מסתובב ולא מתיחס, מגלגל עיניים?..

אז למה?
למה אלי אתה לא מתיחס? למה עלי אתה לא צועק? למה אתה מ ת ע ל ם?!

אני לא מאמינה שהגעתי למסקנה הזו,אבל חשבתי על כך רבות.. למשל כשהסתפרתי בצורה הזו, גם בלי שרציתי, בעצם רציתי לבוא הביתה, ולקבל הערות..
אני מבטיחה לך אבא.. מבטיחה לך שאם היית מנסה לדבר איתי, לשבת איתי, לצעוק עלי.. להתיחס, הייתי משתנה, הייתי עובדת על עצמי.

אבל למה לי להשתנות? הרי מכל מקום לא תתיחס אלי.

אמא, מדוע? מדוע נותרת אפאטית למול כל מה שעבר עלי? איפה כל הפסיכולוגיות והתאוריות שלמדת?
למה נתתם לי לקמול..?

אני יודעת שהמכתב שלי נכתב בקצת יותר משמץ של חוצפה.. אבל אולי הפעם במחילה, תבינו אותי. הכל מתפרץ.. אין לי שליטה..

לפני מספר ימים התפללתי תפילת שמונה עשרה לראשונה מזה שנתיים אולי.. קראתי בשקיקה את המילים שאי פעם ידעתי בעל פה--
נצמדתי לאמונה, למילים, לכוונה, הרגשתי שחרור פתאום.
לא, בנתיים לא השתניתי.. ואני עדין הדס, הדס המקולקלת.

רק רציתי להגיד לכם, שאם היה בי אומץ לכתוב כזה מכתב.. זה רק כי בלי שום סיבה הנראית לעין, אני חשה תחושות מוזרות בזמן האחרון, אני מוצאת טעם בתפילה, אני מואסת ברחוב..

והיה חשוב לי, שתדעו, שתבינו מה עבר עלי.
אני אולי בצעדים איטיים מאד לכוון החיובי, אבל אני לפחות צועדת.
וכן, אני אולי כבר בת 18 וחצי.. אבל אני עדין ילדה קטנה שצריכה מילה טובה, עידוד, חיבוק, אני לא צריכה את זה.. אני זקוקה לזה..

הכל מתבלבל לי פה.. אני מקווה שתצליחו לקרוא את המכתב, כי הדמעות שוטפות את כל כולי, אבל אני מרגישה משוחררת..
מקווה שתבינו אותי קצת,

ורק שתדעו,
שלמרות הכל,
אמנם אף פעם לא אמרתי זאת בפומבי, אף פעם לא התוודתי באמת,
אבל אני אוהבת אתכם, אף פעם לא שונאת, לפעמים כועסת.. פגועה.

תבינו אותי, אני בסך הכל ילדה קטנה, שרוצה צומי.

שלכם, ולא של אף אחד אחר.

הדס, הדסי.

נ.ב- לא התכוונתי לפגוע..

@

הוא החזיק את המכתב בידו, טופח לעצמו על המצח.. "אני לא מאמין..לא ידעתי.."
היא רק הביטה במכתב, כשעיניה מוצפות בדמעות, והיא מלטפת את המכתב.. לוחשת בשקט.. "הדסי.. אם רק ידענו..."

ללא אומר, הם יצאו את הבית בשקט. לוקחים מונית לכוון בית החולים.

השעה היא כבר 3:30 לפנות בוקר--
והם ישובים ליד ילדתם, פניה סמוקות וחומה גבוה..

היא מתקרבת אליה, ונושקת למצחה.. מעבירה יד בעדינות על שערותיה.. ודמעותיה נוטפות על הדס,
היא לוחשת בשקט, "הדסי.. אני כל כך אוהבת אותך, אני כל כך מצטערת.. זה.. אני לא יודעת.. הדסי שלי.. יהיה בסדר בעז"ה..."

הוא יושב בצד השני, והמחשבות רצות בתוך ראשו, הוא מנסה לשחזר, להבין הכל--

הדס מסתובבת מצד לצד, לא רגועה, היא ממלמלת מספר מילים לא ברורות---

הוא מתקרב אליה ואוחז בידה, היא לוחצת את ידו בחזרה מתוך שינה, אבא------

עיניה נפקחות לאט לאט, והיא רואה את שני הוריה לידה, דואגים וטורחים..
אמא גוחנת אליה, משקה אותה בתה חם,
"הדסי.. הדסי שלי..
יש לי כל כך הרבה מה לדבר איתך.. אבל את לא מרגישה טוב עכשיו..רק תגידי לי הדסי שלי..

מי זה אריאל?"

לפרק הבא

לדימיתיך רעייתי

לסיפורים

לדף הבית

wml | html