דימיתיך רעייתי
פרק כג

התנועה בכביש היתה עמוסה למדי,
עשרות מכוניות נעמדו בטורים ארוכים, ממתינות בשתיקה אופיינית למקום, לרמזור שיתן את אות הפתיחה.

הנוף מעבר לחלון המונית היה מרתק.

הן בשבילו, הן בשבילה.

הוא התרפק על המראות המוכרים, מביט בערגה בנוף המוכר, האהוב, הישן.
מכיר על פה את מיקום הספסלים, את אסופת היונים, אותם קבצנים, אותם אנשי עסקים, אותם מקומות תיירות,

שום דבר לא השתנה.

היא מביטה בשקיקה מעבר לחלון, גומעת עוד ועוד מהמראות שבחוץ, הכל היה חדש ומוזר, והיא חשה בענן של אושר.

---אני כאן, לבד---

הוא מכוון את נהג המונית בבטחה לכוון ביתו.

היא נעזרת בפיסת נייר, שמראה לנהג בדיוק איך מגיעים.

והדרך הארוכה נמשכת, עד לבית.

@

שתי מוניות נעצרו למול הבית הפרטי בשכונה המרוחקת.
הם שלמו לנהגים, ויצאו מהמוניות, מחלצים עצמות, מחלצים מזוודות.

הכביש השקט לא הווה בעיה לחצותו, גם עם מזוודות מכבידות.

היא התנהלה באיטיות, נושאת עיניה לבית הגדול,
rue de rivoli 86- זו הכתובת.

שירה עמדה בפתח הבית, כשחיוך על שפתיה,
-הדס! ברוכה הבאה.. בואי תכנסי..

הדס חייכה בביישנות, ונכנסה לבית הגדול.

שירה נותרה בחוץ, והדס דימתה לשמוע קולות צהלה, שמחה.

"בוא.. תכנס הביתה.. הכנתי לך את העוגיות שאתה אוהב.."

--מסתבר שאני לא האורחת היחידה--

הוא נכנס הביתה, נושק למזוזה ומחייך באושר--

עשרות פטישים מכים בה ללא הרף,
קצב ליבה מוגבר,
משהו התייבש שם בפנים,
והיא מביטה בו בעיניים קרועות.

אריאל, אריאל שלה הגיע לצרפת.

הכל השתחזר במוחה במהירות בזק, תקופת ההחלמה שבבית,
שיחות הנפש עם אבא ואמא, ההחלטה ליסוע לצרפת ולהתנתק מהכל.

דבר אחד אף אחד לא לקח בחשבון,
אף אחד גם לא ידע.

הדס נסעה להתנתק מהכל,
הכל שב להדס דווקא שם, בניכר.

-שירה..אני יכולה לנוח קצת מהטיסה? זה לא היה פשוט-- היה לנו עיכוב של המון שעות, עד שהטיסה יצאה, עד שהגענו והיו עיכובים פה בשדה תעופה ו-
-בטח! בטח הדס, החדר שלך בקומה שניה, בסוף המסדרון.. בואי אני אעזור לך עם המזוודות, אריאל, מה איתך? אני תכף יורדת..
היא סובבה את ראשה לחפש את בנה,
זה האחרון לא היה במטבח, מזוודותיו נותרו שם מיותמות, והוא נעלם.

-אריאל? אריאל? איפה אתה?
-אני.. אני בחדר אמא.

@

הוא הביט בעצמו במראה, מתקשה להאמין, מתקשה לאחוז.

--מה, מה היא עושה פה?!--

--למה היא באה אחרי? למה היא רודפת אותי..? עד שהצלחתי לברוח, למה??--

רצה לדפוק את ראשו בקיר, מסתובב מצד לצד, מביט בחוסר אונים בנוף שבחלון.

---באמת שכחתי ממנה..?---
---באמת רציתי לברוח?..---

לא, הוא יודע שלא.

הגעגועים שהודחקו הצידה במשך חודשים שלמים, התעוררו פתאום לחיים.
היא פה, בבית שלי, שלי!

הדס, התגעגתי,
הדס, כמה היית חסרה לי.. לו רק ידעת.
הדס אני אוהב, אני לא שוכח,
הדס אני מחייך, את נמצאת פה לידי, לא רחוק ממני.

הדס, גם אם לא נדבר במשך כל ימי שהותך פה.. אני אהיה המאושר באדם, אני אהיה קרוב אליך--

הדס!
אני אוהב אותך.

עשרות שאלות התרוצצו במוחו, ניסה להבין כיצד -היא- הגיעה לביתו שלו?
למה דווקא לביתו שלו?
היא ידעה על כך? גם היא בהלם כמותו?
אולי מישהו בישל שם הכל?

לא השתקע בספקות יותר מדי, היא פה וזה מספיק.

@

הדס נשכבה על המיטה הגדולה,בוהה באוויר.

--הוא היה אדיש, הוא מיד ברח.. הוא בטח שכח ממני, בטח לא מפריע לו--

--מאסתי, מאסתי בכולם מאז אריאל, מאז שהתחזקתי.
בתוך תוכי רק חיכיתי, ייחלתי, חלמתי וחשבתי.. --

היא הסתובבה מצד לצד, ללא מנוח.
כעת היא אמורה להעביר שבועיים שלמים במחיצתו, להתנהג כמו כלום לא קרה--

תוהה לעצמה, אולי רק קצב ליבה הוא זה המואץ?
אולי רק גופה הוא הרועד עכשיו?
אולי הוא סתם פורק את מזוודותיו באדישות, משלים עם העובדה שעוד אורחת תקבל תשומת לב בחופשה הזו מעבר אליו, בקושי מתיחס לעובדה שהוא מכיר אותה אישית.

הוא בטח שכח ממני, אחרת היה.. היה...

היה מה?

לא יודעת, הוא בטח שכח ממני.

@

-שירה, השלג פה אצלכם מהמם..! זה לא כמו בירושלים.. פה זה, זה.. א"א להסביר, זה ערמות ערמות של שלג.. שמתחשק ללכת ולשחק!
-נו, את יכולה לצאת להשתובב בחוץ.. גם אני הייתי עושה זאת בגילך.

-לא..אבל אם יש דבר שאני אוהבת, זה להתכרבל טוב טוב במעיל פוך, וללכת בשלג, זה משחרר!
-אם תתכסי טוב טוב, נרשה לך.. מחייכת שירה.

-מעיל, כפפות, מגפיים, גרבי צמר, כובע גרב, מזהים אותי?

שירה צוחקת בהנאה, "בטח.. בטח מזהים אותך.. צאי קצת לטייל באוויר הבריא הזה, אבל תשתדלי לחזור מוקדם לארוחת ערב..?"

-בטח, בעז"ה.

היא יצאה את הבית, מתבשמת מהאוויר הצח, תופסת בידיה פתיתי שלג ופוסעת בשלג הרך--
היא איננה מכירה את הרחובות, הולכת ללא מטרה, כשראשה נתון במקום אחר, נוסטלגיות..

ילדונת קטנה אוספת שלג, ועורמת אותו בערמה קטנה, היא רוצה לבנות בובת שלג.
הדס מחייכת אליה ומתקרבת, היא מוציאה מכיס מעילה סוכריה קטנה על מקל, ונועצת אותה במרכז הפנים של הבובה,

הילדונת מתגלגלת בצחוק מתוק "אה לה א נה סוכרה.."

-היא אמרה שיש לו אף מתוק--

את אשר לא הצליחו לעשות מאות פתיתי שלג, אוויר קפוא, רוח סוערת--
הצליח קול אחד, מוכר עד כאב..

להקפיא את הדס על מקומה.

היא לא הסתובבה אליו, מחייכת אל הילדונת ומלטפת את ראשה.

-אני יכול לקחת אותך למקום כלשהוא?

היא עדין לא מסתובבת, הוא חש שהיא קפואה, מסרבת לנוע.

-הדס? אולי זו לא את? אולי סתם התבלבלתי.. אולי את בכלל בחורה צרפתיה זרה, אני סתם טועה, אני סתם מבולבל..

-לא התבלבלת, כמו שאני לא התבלבלתי. זו אני, הדס.
-הדס..
-אריאל.. אתה אריאל מילר? הבן של חברה של אמא?
-מסתבר.
-עולם הפוך--

הם בוססו יחדיו בשלג, מתעלים מעל מהמורות, יורדים בירידות--

-מה את עושה פה הדס..? איך הגעת לכאן?
-זה.. סיפור ארוך. ומה אתה עושה כאן??

הוא צחק בקול, "זו המשפחה שלי.. אני אמור לתת דין וחשבון על היותי כאן?.."

היא חייכה, חופנת את ידיה בכיס המעיל ופולטת ענן אוויר קר.

-אני?.. אני זה סיפור ארוך קצת איך הגעתי לפה..
-ספרי לי..

---אריאל, התגעגתי עד כאב, ליבי יוצא מקרבו, לו רק יכולתי להגיד לך, לזעוק לך.. ---

---הדס, הדסי.. את..אני..---

המחשבות אצו בראשם, לא אומרים דבר, רק שותקים.
כמו היו אלו שתי מערכות שונות של דיבור, האחת כלפי חוץ של התענינות רשמית גרידא אחד על מעשי השני,
והשניה, הפנימית והסוערת, המשפטים שלא נאמרו באמת, רק זעקו מלב אל לב. לבבות שבורים שמצאו נוחם זה בזה--

-אתה זוכר שספרתי לך, על המערכת הלא בריאה שהיתה לי עם אבא ואמא? על המריבות והאי הבנות? כל מה שגרם לי לברוח.. להתקלקל..
-כן..
-חודש אחרי שנפרדנו, חשתי בודדה, לא היתה לי את התמיכה שלך, כבר מאסתי בידידותי מהרחוב, בבחורים הזולים הללו--
פתאום הייתי ל ב ד. מצאתי את עצמי עושה חשבון נפש..
אתה הוא זה שעודדת אותי בזמנו לשבת ולדבר איתם, לפתוח את כל הקלפים.. להפתח לגמרי.
-נכון..אבל לא הקשבת לי בזמנו..
-יש דברים שמעכלים עם הזמן, המון משפטים שלך נקלטו לי.. אבל הייתי מדי גאה ובטוחה בעצמי מכדי ללכת אחרי עצותיך, הייתי בטוחה שאני החכמה, שאני גדולה ומבינה הכל..
הפלורוסנט שלי איטי..
-אני לא חושב שכל מה שאמרתי לך היה מושלם, והיה צודק.. רק ניסיתי לעזור. מה קרה הלאה?
-כתבתי להם מכתב, שכבתי בבית חולים כמה שבועות.. הייתה לי דלקת ריאות חריפה.
-מה!?
-מה?
-שכבת בבית חולים כ"כ הרבה זמן..?

רחמיו נכמרו עליו.. לו רק ידע, היה יושב לידה ימים כלילות--

-כן.. אבל ב"ה הבראתי, אבא ואמא קראו את המכתב שלי כשהייתי מעורפלת, הזיתי מרוב חום.

אריאל צחק, "דיברת שטויות..?"

-ממ.. סביר להניח.. הזכרתי את שמך..

אריאל הסמיק, היא תהתה האם זה מקור, האם מחום--

-אם זה היה מתוך חום, כיצד את זוכרת מה אמרת ומה לא?
-דאגו לשאול אותי אח"כ..
-מה?! הם שמעו? הה..השם שלי?!
-מלמלתי אריאל ללא הרף, מתוך חום, מיוסרת.

אריאל הסב את פניו, לא יכל לעמוד מולה יותר,
שברירית ורגישה נהיתה פתאום, חסרת כל מעטה מחוספס.

-מה, מה אמרת להם אח"כ? איך הסברת את עצמך..?
-אריאל, בסה"כ חלמתי על בנין אריאל.. בית המקדש---

הם שניהם צחקו בקול, מתפרקים מעוצמת הרגשות.

-לא, נו..באמת.
-אני כבר לא זוכרת.. די התחמקתי, אבא אמר לה להניח לי, הם שניהם ריחמו עלי..
-משהו השתנה ביחסים שלכם?
-לאט לאט, שום דבר לא נבנה ביום אחד.. לקח לאבא כמה שבועות טובים, לחזור להתנהג אלי רגיל, להתיחס אלי יותר מאי פעם..
הם היו יושבים ומדברים איתי שעות, מסבירים לי על הכל בצורה הרבה יותר בריאה וטובה..
שום דבר לא הלך לי בקלות, הייתי מלאת טענות לכל העולם, כבר האמנתי לתוויות שהדביקו לי, לא מצאתי את עצמי יוצאת מכל הפלונטר המסובך הזה--
אבל לאט לאט, עם המון תמיכה שלהם, הצלחתי לצאת מהבועה השחורה בה הייתי נתונה, עדין קשה לי, יש לי עוד המון מה להתקדם ולשנות, להשתפר..
מה איתך? מה שלומך?

-אני? בסדר גמור.. את יותר חשובה.

-התחזקת? השתנית אריאל?
-אני לא יודע..עברתי תקופה קשה בלעדייך.

היא שתקה, עיניה מסכימות איתו.

-נלחמתי בעצמי קשות הדס.. אני מבטיח לך..ניסיתי להשכיח הכל, זה לא היה פשוט..
-הצלחת?
-זמנית בלבד. נדמה לי.
-אני אף פעם לא שכחתי--
-וואו, כבר מאוחר.. אמרתי לאמא שלי שאני יוצא לבקר חבר..
-ארוחת ערב מתי?
-כדאי שנחזור.. תתקדמי את, אני אבוא עוד מעט.

היא הסבה את פניה, מתקדמת באיטיות לכוון הבית.

הוא הביט בה מאחור,
לא יכול לעמוד אדיש.

התכופף לרצפה, גלגל כדור שלג וזרק על שיערה, היא הסתובבה בהפתעה--

-אריאל!

הוא צחק, קורא אחריה.. "לכי הביתה.. אמא שלי תדאג לך.. זה רק היה, זה היה מתנה ממני..ברוכה הבאה לצרפת.."

@

היא נכנסה לבית בשקט, סוגרת אחריה את הדלת ומפטירה שלום מחויך לבעלה של שירה,
שירה עמדה במטבח,
-הדס.. התעכבת, לא היה לך קר?
-אה.. לא..היה בסדר.. ממש נהניתי!
-טוב, בואי לאכול..הכנתי מרק ירקות.

הדס לגמה באיטיות את המרק, ושירה התבוננה בה,
להדס היה את אותו האף, אותם העיניים---
המבט העמוק הזה, הכל--
הכל הזכיר לה.

לא, הגעגועים נדמו זה כבר שנים,
אבל בכ"ז, פתאום לראות משהו שדומה, משהו שמזכיר..

היתה לה חיבה בלתי מוסברת להדס,
אולי כי לפני שנים רבות, מלחמת הרגשות שהתחוללה בה, הנצחון הפרטי והקטן שלה.. הולידו זוג מקסים, בית של תורה,
רחלי ויענקי בלק.

-יש לך מחשב בחדר הדס, אם ישעמם לך..
-רעיון נחמד! אני דווקא ממש עירנית כי ישנתי כל הטיסה..

@

המחשב בביתם של משפחת מילר, לא היה מתקדם ומבוטח כשל כל שאר המחשבים בבתים החרדים בישראל.
שם עדין שרדו התוכנות הישנות דוגמת מסנג'ר, אייסיקיו, סקייפי, ודומותיהן.

הדס שכבה במיטתה, בוהה בתקרה וחושבת,
המחשב בבית משפחת מילר היה זר לה.

צפצוף מוזר קטע את חוט מחשבותיה, הוא בקע מרמקולי המחשב, היא קמה לכוון המחשב.

חלון קטן הבהב למטה,
REL:?
MILER:אריאל..?
REL:לקחתי סיכון שהמחשב שמחובר בחדר שאת ישנה בו, מחובר לאייסיקיו של המשפחה.. חשבון אייסיקיו ישן מאד.. אני משתמש בו לפעמים. פה בצרפת זה עדין מקובל התוכנות האלה..
MILER:מה זה אייסיקיו?
REL:מה שאנחנו עושים כעת, שיחה אישית, לא צ'ט.
MILER:אה.. אוקיי.
REL:תגידי,
MILER:מה?
REL:מה עבר לך בראש כשראית אותי?
MILER:עבר? כלום.. לא יכל לעבור כלום..הייתי המומה.
REL:לטובה או לרעה?
MILER:מה אתה חושב--
REL:התביישתי לומר לך את זה שם בחוץ אבל..
MILER:מה..?:)
REL:התגעגתי אליך כ"כ.. את לא יודעת.
MILER:....
REL:רק לא ידעתי, ניסיתי להבין, אם גם לך היה קשה..
MILER:אומרים שככל שהכאב יותר הדדי, הוא יותר צורב..
REL:יותר צורב ממה שהיה, לא יכול להיות..
MILER:מסתבר שגם לי היה קשה, יותר מדי.
REL:אנחנו שבועיים כאן, עוד שבועיים אני אשוב לישיבה ואת הביתה שלך..
MILER:אתה סופר כבר מעכשיו?
REL:שלא יגמר לעולם..:)
MILER: :-)
REL:הדסי
MILER:כן?
REL:אני יכול לזרוק עליך עוד שלג?
MILER:טונות.
REL: ;-)
MILER:למה עשית את זה באמת?
REL:את רוצה באמת לדעת..?
MILER:אהה
REL:לקחתי את כל העוצמה שבלב שלי, את כל הגעגועים העזים, את הכל, שמתי בתוך הכדור שלג הזה, וזרקתי אותו לכוונך..שלג זה לא דבר כואב..
MILER:זה באמת לא כאב..:)
REL:אני שמח..
MILER:לו יכולתי, הייתי מרימה גם כן איזו מכולה שניים של שלג לכוונך..
REL:חכי פה דקה, אני חייב לעוף למעריב.

אריאל יצא מהחדר בבהלה, השעה כבר מאוחרת והוא עלול להפסיד את המנין האחרון, אין מדובר בירושלים בה אפשרי למצוא מנינים עד עלות השחר--

שירה נכנסה לחדרו, מסדרת את הבגדים בארונו, ומציעה שוב את המיטה.

החלון שבמסך המחשב הבהב..
--מוזר, חשבתי שהמחשב שלו מקולקל..--

היא התקרבה לכוון המחשב, ופתחה את החלון המהבהב.

היא קוראת את הטקסט בעיניים פקוחות לרווחה, פיה פעור, והיא גומעת בשקט את כל תוכן השיחה.

--הרגשתי מתח לא ברור באוויר--



היא קראה שוב ושוב את השיחה, מתקשה להאמין.
הכל חזר אליה, השיחות המתוקות, הנוסטלגיות.. ההתחמקות מההורים, השקרים הקטנים--

-יתכן?
יתכן שהבן שלי עובר מה שהוא עבר?..
יתכן שהבת שלו עוברת מה שאני עברתי?..

היא לא הספיקה לחשוב יותר מדי, וקרסה ארצה, מתבוססת בים של מחשבות, תהיות, וזכרונות כואבים.

לפרק הבא

=====
חזרה לסיפורים
לדף הבית

wml | html