דימיתיך רעייתי
פרק כד

אריאל נעמד בפתח החדר,

המום.

אמו שכבה בחדר, ליד המחשב, כשעיניה מפלבלות.
היא היתה מעולפת.

-אמא! אמא מה קרה לך??

חלון השיחה במחשב הבהב, והוא עשה אחד ועוד אחד.. מסיק לאט מסקנות.

--השיחה היתה עד כדי כך מפתיעה, שהיא התעלפה??--

--אל תתחמק, זה לא רק שיחה, זה מה שמעבר לזה--

אבא נכנס בבהלה לחדר, משקה בעדינות את אמא.

היא ממצמצת את עיניה בהפתעה, מנסה להבין מה קורה סביבה--
אחרי מספר דקות, היא נזכרת בהכל, הכל שב אליה.

היא מתרוממת מהרצפה, שותה באיטיות כוס מים,
יענקי מתיישב לידה,
-מה קרה?
-אני..לא יודעת, נכנסתי לחדר, והרגשתי סחרחורת.. זה מחוסר שינה, ההכנות לברמצווה כבר..,היא שפשפה את עיניה.
-סחרחורת? מעייפות אולי?..
-יכול להיות..

מכשיר הפלאפון של יענקי צלצל בסלון, והוא מיהר אליו, "שניה, זה מוריס מההזמנות לבר מצווה, אני תכף בא.."

שירה הרימה את עיניה לאריאל, מבט מחייך, שואל, תמה, לא מבין.

-מסתבר שדאגת להכיר את האורחת שלנו מראש..?
אריאל הסמיק, מהמהם מילים לא ברורות.
-למה התעלפת?
-הכל ביחד, הלם, חולשה..
-זה.. אמא, זה סיפור ארוך..
-אתה רוצה לספר לי?
-אני חייב?
-אני אדע לבד בסופו של דבר, לב של אמא--

אריאל חייך במבוכה,
-אמא.. נו...
-הדס בחדר?
-אני חושב שהיא כבר נרדמה מסכנה..
-אני לא אטריח אותך עכשיו, מחר בבוקר, תספרו לי הכל.
-תספרו?!
-תספרו.
-אמא..מה שנינו?!
-אריאל, למיטה.

הוא חייך חיוך מופתע.

@

-אני חושבת.. אני חושבת שזה היה אינטרס הדדי כל הקשר הזה בעצם.

שירה ואריאל הביטו בה מופתעים, והיא התעשתה, מסבירה את עצמה--

-לא אינטרסים מכוונים, כמובן שלא..! התכוונתי, שלי היה קשה בזמנו, לאריאל היו קשיי קליטה בהתחלה.. הוא ריכך אותי, אני שפשפתי אותו..גרמתי לו להיות ישראלי קצת חוצפן..

-יכול להיות שיש בדבריך משהו.. ענה אריאל מהורהר.

שירה התבוננה בשניהם, שני ילדים תמימים משהו, מתוחכמים משהו,
רגישים, קצת יותר ממשהו.

-טוב ילדים.. אני לא יודעת מה להגיד לכם, הפתעתם אותי ברמות.

-את כועסת אמא?
-כועסת? א"א לקרוא לזה כועסת.. זה אפילו לא מובן.. אני רק עכשיו מתחילה לעכל את ההתנהגות המוזרה שלך בתחילת השנה, היית רחפן, בקושי דברת, משהו היה חשוד לי.
אבל היית רחוק ממני.. לב של אמא מרגיש גם מקילומטרים, רק מרגיש, לא מנחש..
כן, אני כועסת שלא התקשרת לספר לי,
לא, אני לא כועסת, אני מבינה שלא היה לך ענין להתקשר.. שיערת שאני אכעס, שברגע שתספר לי הווי אומר מבחינתך לנתק את הקשר הזה--
-נתקתי אותו גם בלי לספר לך.
-זה לא משנה מה עשית, לא ספרת לי. אני סומכת עליך.. ואתה לא עלי.
-אמא..

-הדס, ההורים שלך לא יודעים על אריאל?
-לא.
-לא חשבת לספר להם אף פעם..?
-עוד כאב לב עבורם? מבחינתם אני סיימתי את הקשרים שלי, חזרתי בתשובה, ובאמת היה כך.

-כן, אמא.. את לא מבינה.. אנחנו באמת נפרדנו מזמן, היום נפגשנו באקראי, אף אחד לא שיער ולא תיכנן, באמת אמא!

הדס הנהנה בראשה, והוסיפה,
-אני יכולה לזקוף זאת לזכות אריאל, אני לא יודעת אם אני הייתי עומדת בזה.. אבל אריאל שלך, הוא זה שביקש שנפרד..

שירה טמנה את ראשה בין שתי ידיה, המחשבות הדפו אותה, לא היתה מסוגלת לחשוב על כלום.

זכרונות---נוסטלגיות--הכל שב ועולה.

-אני.. אני צריכה לדבר על זה עם אבא, עם נחמה אולי.. אני לא יודעת.
-אמא! לא עם אבא.. בבקשה.
-אני בטוחה שאבא יבין אותך, אני אסביר לו הכל.. אנחנו אמורים לדבר על זה, אתה הבן של ש נ י נ ו.
-אמא.. בבקשה..
-אני אראה.

@

נחמה הביטה מחלון ביתה, מסתכלת בנוף המרוחק..
זכרונות ישנים עולים בה.. ימים של פעם, שרה ברכה, שימע'לה, רבקה'לה, אבריימי..
כולם ישובים ליד שולחן שבת,
אור הנרות מאיר את השולחן הדל, אבל יש בלב שמחת פנימית--

הגעגועים צורבים אותה, זה מכבר שנים שהיא רוצה לעלות לארץ, ולנסות להתחקות אחר קרובי משפחתה, אולי.. אולי תזכה לפגוש באחד מאחיה,
הם בוודאי יכעסו, לא ירצו לשמוע--

--אולי הם עדין שונאים אותה--

היה לה חשש אדיר לחזור לעבר, העדיפה להשתקע בהווה המחודש שלה, כאן בצרפת,
עם שירה ובעלה, לעזור בגידול הילדים, ולשכוח מהכל.

זו משימה לא פשוטה, הגעגועים התישו אותה--
30 שנה שלא ראתה את אחיה--

צלצול הטלפון קרע אותה באחת מהמחשבות הנוגות, על הקו היתה שירה.

-נחמה.. הקול היה מבוהל.
-שירה?, קרה משהו ילדתי?
-הכל שב לי, אני.. הבת שלו.. היא..הם התכתבו..הכל חוזר על עצמו בדז'הוו מפחיד, אני מפחדת להגיב, אני לא יודעת, נחמה אני אבודה--
-אני לא מבינה כלום. מה קרה עם אבא שלך? עם מי הוא התכתב?
-לא אבא שלי, הבת שלו.. הבת של יענקי..
-מה?! את האשה השניה של יענקי?
-נחמה!

הצעקה שנמלטה מפיה היתה בטון גבוה, נחמה נרתעה לאחור, מנסה לרדת לפשר הלחץ האימתני בקולה של שירה.

-שירה, אני אצלך עוד 20 דקות, אני לוקחת מונית.

@

הם הסתגרו בחדר העבודה של שירה,
יענקי לא היה בבית.

שירה התיישבה בכסא שליד נחמה, והניחה את ראשה על נחמה, גועה בבכי.
-את לא יודעת מה עובר עלי ביממה האחרונה, אני לא רגועה.. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, הכל חוזר על עצמו..
-שירהל'ה..הכל משמים חמדהל'ה שלי.. מי כמוך יודע ומאמין בכך..
-הכל משמים, אני יודעת. אבל, את מבינה? איש אינו יודע.. אריאל לא הבין למה התעלפתי כשקראתי את השיחה, ליענקי הייתי צריכה לספר שזה סתם..מרוב לחץ של הבר מצווה, כאילו שאני בכלל נוגעת בהכנות לבר מצווה, הוא זה שעסוק כל היום..
והדס.. הדס כ"כ מזכירה את יענקי,
זה הכל שב אלי נחמה..
-שירה,
-כן..?
-את מתגעגעת למישהו?
-לא. אני לא מתגעגעת.. אני.. אני לא יודעת כבר מה.. אבל כל התקופה העצובה הזו שבה לי, אני מפחדת, אני לא יודעת מה יהיה עם אריאלוש שלי, אני לא רוצה שהוא יעבור הכל!!
-למה את בטוחה שהם יעברו את מה שאת עברת?
-אני עברתי את מה שעברתי, בגלל פרט טכני, דור ישרים.
-דור ישרים זה דבר תורשתי?
-לא. ברור שלא.
-ומי אמר שהם עומדים להתחתן??
-חשבת אחרת?
-בלק והרטמן חייבים להשתדך מתישהו, זה נראה לי טמון לך עמוק עמוק בתת מודע--
-מסתברא.


דפיקות עדינות נשמעו על הדלת,
-שירה? אני יכולה להתקשר לאמא שלי לבקש ממנה משהו..?
-בואי הדס, תכנסי.

הדס הציצה מעבר לדלת, והרימה את עיניה בהפתעה,
לסבתא בד"כ היתה פאה בכלל, ומה זה המעיל המוזר הזה?
סבתא? מעיל כתום?

-סבתא! מה את עושה פה?
-הדס..הכל בסדר? זו לא סבתא שלך..

נחמה חייכה, "אני כנראה מאד דומה לה..זה מצחיק כשמגלים כפילים שלך.."

הדס החמיצה את פניה,
-טוב מה זו ההצגה המוזרה הזו, סבתא!
-הדס, אני לא סבתא שלך.. אני חברה טובה של שירה.

מבטה המופתע של הדס השתנה אט אט למחייך, ואח"כ צוחק..
-אז לסבתא שלי יש פה כפילה.. חה. אתן ממש שתי טיפות מים..

נחמה חייכה, מהורהרת.

@

יענקי שב הביתה, קורא לאשתו במהירות..
-הלכתי לרב, הוא הורה לי חד משמעית.
"אמנם הם עדין מאד צעירים.. אבל אני חושב שהם בוגרים מספיק, אחרי שיחה אישית עם כל אחד מהם.. תארסו אותם, זו הדרך הכי בריאה"

-יענקי! הם בני 18! הם ילדים!
-שירה.. הרב אמר.
-אבל הם לא עשו דור ישרים!
-הם יעשו.., ענה יענקי בשלוות נפש.

----הם יעשו, והתשובה תהיה שלילית, אלא מה? זה תורשתי, זה ברור לי, הכל ישוב על עצמו.. ספק ספקא אם הדס לא תשבר סופית מזה.. אם אריאל הרגיש שלי לא יתפרק לרסיסים..----

יענקי הביט בה, כמו קורא את מחשבותיה,
-את נראית מודאגת, אם זה הבאשערט, הדור ישרים יהיה בסדר גמור, אל תדאגי—

לפרק הבא

=====
חזרה לסיפורים
לדף הבית

wml | html