1800550 obox
סיפור בהמשכים - דימיתיך רעייתי
פרק ד
לא.. זה בטח לא געגועים יענקי.
הוא פוסק לעצמו.
איך אפשר להתגעגע לסתם דמות, סתם שם, סתם.. משהו וירטואלי.. וירטואל.
סתם?
משהו תקוע, שלא זז. עומד בקשר הלא ברור הזה, מצד אחד הוא מרגיש שהוא כ"כ מכיר את וירטואל.. על כל מעלותיה, רגשותיה,
המורדות והעליות שבנפשה היו נהירים לו, אולי כמו נפשו שלו, אולי יותר.
ומצד שני.. מי היא, מה היא, בסה"כ ניק, בסה"כ צירוף של אותיות שמרצדות במסך וגורמות למשהו בלב לזוז..
סתם משהו שכלה ונעלם מהאוויר, פרח ירוק שמתאדם לו בשניות מעטות ומתאדה אל החלל הוירטואלי,
סתם ניק שלא סר ממחשבתו?
כמעט שבוע חלף מאז הנתק עליו החליטו.
המזל שלו היה, שבישיבה היה יותר קל לשכוח, להתעמק בלימוד ולשכוח מהכל.
שירה מצאה עצמה מפעם לפעם בוהה בפרח האדום שלו, פותחת את השיחות המתועדות שלהם.. וקוראת אותן אחת לאחת.
הייתה בטוחה שישבר לאחר יום, יומיים..
אבל במשך שבוע שלם. מציאות נודדת לא היה מחובר,
סתם פרח אדום חסר הבעה, סתם ניק חסר משמעות, סתם אשליה חולפת.
סתם?
@
מציאות נודדת: זה אחד הדברים שלא הייתי מאמין על עצמי.
וירטואל: היינו חייבים את זה. זה היה קשה אין אפס.. אבל זה נתן לי קצת ספייס לחשוב..
מציאות נודדת: חשבת המון?
וירטואל: חשבתי.
מציאות נודדת: גם אני חשבתי.. אם כי באמת השתקעתי בישיבה.. לא רציתי לצאת..
וירטואל: אני שמחה בשבילך..
מציאות נודדת: כן.. פחדתי להתמודד בנסיון את יודעת..
וירטואל: :) ספר לי על זה..
מציאות נודדת: את יודעת על מה חשבתי בין השאר?
וירטואל: עלי?..
מציאות נודדת: לא.. ניראה לך?...:)))) חשבתי על פרט טכני שולי.
וירטואל: זו כנראה אני..
מציאות נודדת: :) את ענווה ומלאת אשליות באותה עת. התגעגתי לזה למען האמת..
וירטואל: גם אני התגעגתי לעצמי.. לפעמים זו לא אני.
מציאות נודדת: הפרט הטכני הוא.. שמות. כמדומני שדסקסנו על כך בעבר..
וירטואל: חשבתי שהשבוע הפסקה הזה.. ירחיק אותנו במעט.
מציאות נודדת: אפשר להתרחק ולדעת שם.. זה לא נוגד אחד את השני..
וירטואל: אתה מנסה להשלות את עצמך.
מציאות נודדת: אני לא! בסה"כ רוצה לדעת את שמך.. אני לא מבין מה הבעיה..יותר נח לי כך.
וירטואל: אתה לא מבין, להגיד שם הווי אומר לחשוף את עצמך במובן מסוים? ברגע שאתה נפתח בקצת זה זורם הלאה.. ככה זה.
מציאות נודדת: למה את כזו מרובעת?
וירטואל: כי עיגול מתגלגל בלי סוף...
מציאות נודדת: נעבעך.. זה מרתיח אותי. תראי למשל.. הנה אני אומר לך שקוראים לי יענקי, קרה משהו? לא! אין מצב.. כי אנחנו בכלל לא מאותו אזור..
וירטואל: אני יודעת.. אולי אתה בכלל מכיר את המשפחה שלי לא יודעת..
מציאות נודדת: את יודעת כמה בנות יש בשם שלך?
וירטואל: זה לא קשור יענקי.
מציאות נודדת: יופי, יש לך קלף עלי? ילדה גדולה.
וירטואל: מה עבר עליך? לא בקשתי שתגיד את השם.. נקבת בו, זכותי להשתמש, לגטימי ביותר לא?
מציאות נודדת: תעזבי.. זה סתם.. לא משנה.
וירטואל: זה עקרון.. סלח לי.
מציאות נודדת: אני לא יודע.. זה קשה לי.. בשבוע הזה פתאום הבנתי עד כמה את חסרה לי.. עד כמה נקשרתי. לפחות שם.. לא יודע.. את רוצה לשמוע משהו מצחיק?
וירטואל: תמיד.
מציאות נודדת: בשבת היינו אצל חבר טוב שלי חיים, לא נעים.. אבל היתה לו אחות ממש חמודה, בחורה טובה, וכו'.. אבל לא יודע איך להסביר את זה.. באמת שלא חשבתי עליה
אח"כ כלום.. כי כמה שאני לא מכיר אותך.. אבל זו את שנתונה לי בלב.. יותר מכל דמות ריאלית אחרת.
וירטואל: היא היתה חמודה?..
מציאות נודדת: כן.. באמת. למה?
וירטואל: סתם.. איפה הם גרים?
מציאות נודדת: בירושלים בכלל, אני חושב פסגת זאב.
זה לא קורה לך שירה,
יענקי בלק... מציאות נודדת.
האצבעות הקלידו ברחפנות את המילים אותן שירה הרטמן מעולם לא חלמה לכתוב..
וירטואל: מוזר לי להתוודות, אבל אני עושה את זה.
נעים להכיר, שירה הרטמן.
wml | html