דימיתיך רעייתי
פרק ז

היא הסמיקה לרגע--

תודה, אמרה בחיוך. תוהה לעצמה באיזה קלילות הרשה לעצמו להחמיא לה.
הוא הביט בה, כקורא מחשבות הגיב בספונטניות.. "זה התבקש מאליו.. אני מרגיש כאילו אני מכיר אותך שנים.."

חיוכה התרחב והפך לצחוק משוחרר.."יש בזה משהו.." אמרה.

את יודעת מה? יש לי בבית נט משהו כמו שלוש ארבע שנים.. וכל הסיפורים האלה ששמעתי על זוגות שנפגשו דרך הנט, בדרך קבע הייתי מזלזל בצורה הזו. כאילו אין לך שמץ של מושג מי עומד מאחורי הניק, זו יכולה להיות איזו מפלצת שכל פשעה הוא שיש לה יכולת כתיבה מדהימה שגורמת לך לרצות בכל מצב לפגוש אותה..
ומה קורה אז? בד"כ מתאכזבים.. ויש לב שבור מאחד הצדדים זה מה שבטוח.
או ש.. זה באמת לא מפריע.. אבל האמת? אני לא מאמין..
והנה פתאום אני.. את מאמינה? אני זה שתמיד צחקתי וזלזלתי בנושא הזה.. בעצמי נפגש עם משהי שעד לפני כמה חודשים.. לא ידעתי כלום עליה..!

היא הקשיבה לדבריו והרהרה קלות, לבסוף אמרה "לפחות לא נפגשנו בדרך אקראית, לפחות זה יצא בשידוך.."

הם המשיכו לדסקס במשך שעתיים, לא חשים את הזמן החולף.
פתאום הוא הביט בשעונו, פולט בתדהמה.. כבר 12 וחצי.. לא הרגשתי שהזמן טס..
-אתה רציני? 12 וחצי?..... באמת מאוחר.
-ככה זה גם במחשב.. לא שמים לב..
- חה, חשבתי שזה רק במחשב שלא שמים לב שהזמן טס.., אולי יש משהו מעבר למחשב..לחשה, כמעט בשקט.
-אולי.. אני צריך לחשוב על זה..

הוא התרומם ממקום מושבו, היא הסיטה מבטה לרגע אל החלון והוא הרשה לעצמו להתבונן בפניה,
היו לה תווים יפים, שיערה היה מתולתל וגלש במשהו על פניה..
היא פתאום השיבה את מבטה החולמני אליו, מחייכת קלות.
והוא, אינסטנקטיבית הסיט את ראשו לצד אחר.. נאנח בחיוך.. אז.. נפרד כאן?

לעת עתה, החזירה מחייכת.

לעת עתה, רק לעת עתה..

@

הפגישות נמשכו ברציפות, פגישה אחר פגישה,
קירוב אחר קירוב..

פעם זה היה בפארק, ופעם במלון, פעם בביתה, ופעם בבית הדודה.
המיקום לא שינה בהרבה,
היתה אווירה קסומה שאף אחד מהם לא ירד לפשרה,
יענקי כמו חש שהנה.. זה זה וזהו. זה פשוט מה שחיפש, מה שרצה, היה מוצא עצמו פעמים רבות חולם בהקיץ, בוהה, מחייך פתאום.

מציאות נודדת: הגעתי למסקנה מענינת אתמול אחרי הפגישה ה..
וירטואל: שישית, אני סופרת.
מציאות נודדת: כן, גם אני סופר, תהיתי רק אם זה חמש או שש..
וירטואל: מה המסקנה החשובה כ"כ?..:)
מציאות נודדת: אוההו חשובה, תשמעי זה לא עסק..
וירטואל: מה?? אני במתח:)
מציאות נודדת: אני....לא יודע להסביר.. יש לי רגש כ"כ חזק אליך שאני לא מצליח להסביר..
וירטואל: ..............
מציאות נודדת: כבר דנו בענין הנקודות אי פעם..
וירטואל: כל נקודה, רגש עמוס.
מציאות נודדת: אני אגיע עם פלסטר באמה לפגישה הבאה אם אתחיל להביע את עצמי בנקודות..
וירטואל: :) אין צורך.. יש דברים שמבינים לבד..
מציאות נודדת: אני מקווה..שירה..
וירטואל: כן..?
מציאות נודדת: בעולם המצוי כמו בעולם המצוי, כל סדרת פגישות מסתיימת בשני אופציות. או שכן או שלא. נכון?
וירטואל: מסתבר.
מציאות נודדת: ומה מסתבר אצלנו?
וירטואל: ............. שנדבר על זה פגישה הבאה?
מציאות נודדת: אני מחכה בכליון עיניים.
וירטואל: כן.. בכ"ז אייסיקיו הוא לא המקום לדון בדברים כאלה..
מציאות נודדת: אל תזלזלי בו.. ממנו הכל התחיל..
וירטואל: נותנת לו כבוד, אל דאגה.
מציאות נודדת: לילה מקסים.......................................
וירטואל: מלא מלא נקודות................................................

@

לא היה משהו שימנע בעדם.
כל התנאים התאימו.
ושני המשפחות רק ציפו לסיומת חיובית לסדרת הפגישות הללו..


שירה עמדה במטבח, קולפת לאיטה את תפוחי האדמה כשהמחשבות רצות..
המקלף נשמט מידה בפתאומיות, והיא קראה לאמה בבהלה.

-מה יש שירה..??
-איך לא חשבנו על זה..?? אני אומרת לך אמא..זה.. ממש מוזר לי פרח לנו מהראש.. אני לא מבינה איך כזה דבר קרה.. א"א לסגור וורט ככה..!
-ששש.. חברות של אסתי פה.. מה קרה?
-דור ישרים!

גילה הרטמן הביטה בשירה בפה פעור, הלם אחז בה, לאחר מספר דקות היא התעשתה וטפחה על מצחה.. אני לא מאמינה.. איך כזה דבר קרה..
טוב... אין זמן לחלום.. אם הוורט היה אמור להיות מחרתיים, הוא ידחה.. נעשה בדיקה מזורזת.. אין ברירה.

מספר טלפונים הורמו למקומות הנחוצים, הפרטים נמסרו תוך כדי הוראות ברורות לזרז את תהליך הבדיקה במהירות האפשרית.

שבוע וחצי, זה המקסימום שנוכל, טענו מעבר לשפורפרת הטלפון.
-בסדר.. תודה רבה.. אתם תיצרו איתנו קשר.. אני מודה לכם.. כל טוב..

היא הניחה את השפורפרת על כנה והביטה בשירה בפנים מתוחות משהו.

שבוע וחצי, עוד שבוע וחצי נדע תשובה סופית.

@

שבוע וחצי של מתח טורדני חלף על שירה ויענקי,
למרות הידיעה המכאיבה שאולי.. אולי לא יצא מזה כלום, הם ביכרו להפגש ולדבר כמה שיותר בזמן הקצוב הזה.. הזמן הלא ידוע..
אולי חששו בסתר ליבם, שזה הזמן האחרון,
ניצלו את הספק עד תום.


היה זה בצהרי יום שני.
הטלפון בבית משפחת הרטמן צלצל, גילה מיהרה להרים את השפורפרת.

-אה.. כן שלום לכם.., חיוך קל הסתמן על פניה.
-אהה.. כן.. כן, אני מקשיבה.

שירה שהיתה עסוקה במילוי מסמך כלשהוא בפינת האוכל הביטה פתאום באמה, מנסה להבין את תוכן השיחה.

עצמות לחייה של אמא התקשו פתאום, היא לחשה תודה ושלום רפוי..

מניחה את השפורפרת על כנה.

-זה.. זה היה דור ישרים.. לחשה.

לפרק הבא

=====
חזרה לסיפורים
לדף הבית

wml | html