דימיתיך רעייתי
פרק ח

שירה עקבה במבטה אחר הבעות הפנים המתחלפות של אמא, חוששת מן הבאות--

ו...מה אמרו?

גילה הישירה עיניה לשירה, היא נשמה עמוק, כמו חפשה לדחות את התשובה במספר שניות של חסד, של אי וודאות מצד שירה.

שלילי. זה.. התשובה.. שלילית.

עיניה של שירה נעשו לחות פתאום, היא חזרה אחר אמה כהד שבור.. "שלילי.. שלילי...."
היא הניחה את ראשה על השולחן כשההד רודף אחריה, לא מרפה---

ש ל י ל י.

הדמעות התחילו לזלוג, מתערבלות עם המחשבות, מתקשות לעכל, מתקשות להתמודד.

היא שמעה את אמא ברקע בצורה לא ברורה בטלפון עם אביה.. "כן.. התשובה היתה שלילית.. אהה.. צריך לעשות שאלת רב.. תלך? היום.. כן.. ברור...אוקיי בעזרת השם.."

גילה התיישבה ליד שירה, מלטפת את תלתליה ברוך.. "שירה.. חכי.. עדין מוקדם מדי מלבכות.. אבא הלך לעשות שאלת רב.."
שירה הרימה מבטה לאמא, עיניה היו אדומות ופיה רטט משהו, היא משכה באפה, מנסה להתגבר על הגוש שחנק בגרון.. שאלת רב?..טוב..

היא הסתגרה בחדרה, אכולת סקרנות, תקוות וחשש מהבאות.

הערב ירד אט אט על שמי ירושלים, רוח קרירה נשבה בחוץ, מבשרת על סופה לא רחוקה---

דפיקות עדינות נשמעו על דלת החדר של שירה.. "שירה.. זה אני אבא.. תפתחי.."
היא קמה אליו, שערה היה פזור ובגדיה היו מרושלים, היא פתחה את הדלת באדישות, כמו לא היה זה כמעט גורל חייה במילותיו הבאות של אבא.

הוא נכנס לחדר, מתעלם מהבלאגן האדיר ששרר שם. מתיישב על המיטה, בואי שירה.. שבי לידי.
היו אלו רגעים נדירים, שלה ושל אבא-- לבד לבד.
זכרונות מתוקים בגינה של הבית.. היא מתנדנדת וצוחקת בקול.. ואבא מנדנד וצוחק ביחד איתה.. "נד נד רד עלה ורד.."
אח"כ הם יושבים בספסל.. והיא מספרת לו בשקט שהיא הצליחה להיות חברה של מיכלי.. מלכת הכיתה..!
אבא גם אז ליטף את התלתלים.. והסביר לה שאף אחת לא מלכה.. ולאף אחת אין יותר מעמד, הכל תלוי בהרגשה עצמית, במה שאת משדרת.. ,היא לא הבינה אותו כ"כ בזמנו..

והיום-- היום אבא יושב לידה,
שירה גדלה, אבא לא רוצה להסביר לה איך השמש זורחת, איך הדשא גדל, איך לים אף פעם לא נגמרים המים,

אבא רוצה להסביר לה, שהיא ויענקי לא יכולים להתחתן.

את מבינה שירה.. אסור לך להשבר.. פשוט אסור! הרב אמר שלא, פשוט לא. זה נורא קשה לנו.. לא מדובר בבשר שיש בו חשש טריפה.. זו לא סתם שאלה הלכתית.. אני כ"כ מבין אותך, זו בעיה רגשית מאד קשה.. אבל בשביל זה אנחנו יהודים.. אנחנו מעל הרגש.. מעל הרצונות הטבעיים והאנושיים שלנו..אני רוצה שתחשבי על זה..מותר לך לבכות, להתפרק ולהשתחרר, אבל חייבים להתגבר,

שירה.. את מבינה אותי?

היא הרימה אליו את מבטה, מנגבת דמעה שמשתלחת לה בשקט.
-כן.. בטח שאני מבינה.. אני אשתדל אבא.. אני מבטיחה.. תודה אבא, אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת בלעדיך..

הוא פנה לצאת מהחדר, מפטיר אחריו בשקט.. "קודוש בורוך הוא נתן לכל אחד את הנסיונות שלו, ולכל אחד את הכוחות להתמודד איתם.. יש לך כוחות שירה.. את יודעת את זה.."
הדלת נסגרה בעדינות, ושירה נשכבה על המיטה באנחה, עיניה נעצמות-- והדמעות זורמות בשקט בשקט.


הצלצול הכ"כ מוכר, כ"כ אהוב.. נוסטלגי, קטע באחת את חוט מחשבותיה.
ציפור קטנה שכמו זעזעה את הרמקולים שבמחשב.. "אואו..."

מציאות נודדת: שירה, את שם?
וירטואל: ..........הייתי אמורה למחוק אותך.
מציאות נודדת: לפני שאת מוחקת.. אני לא אמור לעשות את זה, שתינו לא אמורים לעשות את זה.. אבל, מותר לנו להפגש בפעם האחרונה..?
וירטואל: יענקי, אתה בטוח שזה רעיון טוב?
מציאות נודדת: אני לא רוצה לחשוב אם זה רעיון טוב או לא.. אני רוצה לראות אותך פעם אחרונה, זה הכל.
וירטואל: אני לא יודעת..
מציאות נודדת: שירה..
וירטואל: למה זה יגרור?..
מציאות נודדת: אני לוקח אוטובוס לירושלים, אני אראה אותך בפארק ההוא.. שנפגשנו פעם שניה או שלישית..אני לא זוכר..
וירטואל: פעם אחרונה.
מציאות נודדת: נכון, להתראות שם. מחכה לראותך!

גם אני יענקי.. הוו.. גם אני.

@

הם התיישבו על ספסל מרוחק מעיני אדם, מצונפים כל אחד במקומו.
היתה שתיקה קשה באוויר, הרוח שנשבה שמשה כמנגינת רקע שקטה למילים שלא נאמרו--

הוא הגניב את מבטו אליה, שואל בשקט.. בכית?

מילה יחידה, בודדה.
גרמה לזרם להתפרץ שוב, בהתחלה בשקט.. בעדינות.. דמעה אחר דמעה..
היא כ"כ לא רצתה שזה יקרה, חששה להשבר בפניו, חששה אולי לשבור אותו.

אבל לא היתה לה שליטה, הדמעות המשיכו לזרום, אולי ביחד עם הגשם שהחל לטפטף..,
הגוש שהיה חסום בפנים התפרץ פתאום, והיא השתנקה קלות.. מתקשה להרגע.

-שירה.. הוא ניסה.
שירה.. אני.. אני לא יודע איך להרגיע אותך.. אין לי מילים.. אני כאוב וקשה לי לא פחות ממך.. אולי אפילו יותר.. אין לך מושג.. אני עדין מתקשה לעכל שפתאום בבום אחד הכל נגמר..
אני אמנם לא בוכה.. סתם, תכונה גברית דבילית קצת לא לבכות. אבל תאמיני לי שבלב שלי מתחוללת סערה שאת לא יכולה לתאר לעצמך.. אני לא יודע איך אני אתגבר.. שירה...אני.. אני באמת לא יודע..

היתה לחלוחית בעיניו.

הגשם שטף אותה, את פניה, את שערה..
היא העבירה יד על תלתל סורר שנחת על פניה.. אומרת ספק ברצינות ספק בהלצה.. "איזה מן גשם זה.. יהרס לי הפן.."
הוא חייך בשקט.. שירה שירה.. אף פעם לא תאבדי את חוש ההומור שלך..

צחוק מתגלגל יצא מפיה בהפתעה, אולי זה היה במקום בכי.

הוא חייך, מוסיף בשקט,
אבל הייתי חייב לראות אותך בפעם האחרונה, אולי זה שגוי, אולי זה רק יקשה עלי.. הפגישה הזו בטח תחרט לי כל החיים.

-אני לא יודעת אם זה היה טעות או לא להפגש.. מה שכן אנחנו פה.. וזהו.. אני משערת לעצמי שגם לא לא יהיה פשוט בכלל לשכוח הכל. להתחיל פרק חדש בחיים, פשוט דף חדש..
הקטע הזה לדוש בתוך הכאב, לנסות לשגות באשליות שלעולם לא יתממשו.. הוא שגוי, הוא מוטעה.

חייבים להמשיך הלאה.

היא זקפה את גווה, והוא השתומם לפשר השינוי שפתאום התחולל בה.

-את מפתיעה אותי כל פעם מחדש.. שירה.. את בטוחה שזה יהיה לך, לנו.. קל?

היא הישירה אליו את מבטה, אומרת בנחישות מה.. לא.
אם יכולת למדוד את עוצמת קולה בדציבלים הרי ששינויים דרסטים התחוללו בו במשפטים שפלטה מספר דקות אח"כ..

לא יענקי, בכלל לא יהיה לנו קל.. אני אהיה שבורה, ויכאב לי, אני אתקשה לצאת מזה, לשכוח, לנסות לחשוב על דף חדש. אני כבר מעכשיו צופה ימים כואבים בהם אבהה במסך, אזכר בימים יפים יותר, בלילות ארוכים של התכתבויות, בפגישות שלנו, אזכר בהכל ואכאב...
אכאב שזהו זה, שאין לנו סיכוי יותר.. שלא אתה תהיה זה שתקדש אותי---
וכאן הקול סדוק לגמרי, על סף שבירה.

והנה הדמעות שבות לעיניה,
הנחישות פתאום אבדה מהן,
גבה נעשה כפוף.. והיא משפילה את מבטה, מציצה אליו, ראשו שעון בין שתי ידיו והוא חושש מלהביט בה.. חושש שיקרה משהו בלתי נשלט--

היא מתרוממת ממקום מושבה, מחזיקה את השקית היד רועדת משהו..

-יענקי, כבר מאוחר.. אני הולכת הביתה.. תחזור לישיבה..

היא מתרחקת ממנו אט אט, חוששת מלהביט בפניו..

-שלום יענקי.. היא לוחשת.

צעדיה נעשים מהירים והיא חוצה את הפארק כמעט בריצה,

הוא פתאום קורא לה, כמעט זועק--- שירה---- רק רציתי להגיד לך..

היא מביטה בו במבט שואל, והוא נושם עמוק ומביט בעיניה בפעם האחרונה.

הוא פתאום משפיל את מבטו, עוצר בעד המילים שכמעט התגלגלו מפיו--

בהצלחה שירה, בהצלחה.


הוא הסתובב לכוון השביל הרטוב, מסוכך בידו על ראשו מפני הגשם הנוטף ומתקדם במהירות לכוון תחנת האוטובוס,

עמד שם כאוב, מחכה לאוטובוס, טיפות של גשם נטפו על פניו, אולי היו אלו טיפות הגשם שלו...

לפרק הבא

=====
חזרה לסיפורים
לדף הבית

wml | html