1800550‎ obox

סיפור בהמשכים - דימיתיך רעייתי

פרק ט

איזה מזל שאפשר ללכת מהר,
איזה מזל שיש גשם ששוצף וגועש, שמשקיט את הצעקות שבפנים,
איזה מזל שאפשר לרוץ, לברוח.. להתפרק.

שירה לא הרגישה את רגליה, רצה כילדונת ברחובותיה הראשיים של ירושלים, מתעלמת באופן מוחלט ממבטי האנשים התמהים שהביטו בבחורה שאצה רצה לה, תרים בעיניהם אחר אותו אחד שרודף אחריה---

הגשם טפח על גבה בעוז, מתעלם מעצם העובדה שלא היתה בידה מטריה.
רטובה עד לשד עצמותיה היתה, וסריג דקיק לה.

כאן, כבר לא היה מחסה, הבנינים ומרכזי הקניות היו מאחוריה,

כאן היו רק ספסלים, שתי נדנדות ומגלשה אדומה.
השעה החלה מתאחרת, אבל שירה לא חשה כלום, רצתה לברוח מהכל.

ההד רדף אחריה,

ש ל י ל י----

ש י ר ה---

רק רציתי להגיד לך מ ש ה ו---

ב ה צ ל ח ה---

ש י ר ה---

התיישבה על הספסל החום, רועדת כולה, אולי לא רק מקור.
היא הביטה ימינה, אך לפני שעה קלה ישב לידה יענקי... הוא אמר עד כמה יהיה לו קשה, שהוא לא ישכח אותה..
עד לפני זמן קצר הוא עדין היה איתה, הוא עדין היה שלה..

ועכשיו הוא כבר מרוחק.

שלחה ידה לאוויר, לוחשת בשקט.. לא, אתה כבר לא פה.

יענקי.. יענקי.. אמרה בשקט.. חוזרת על אותו השם פעמים רבות.. קול משתנק, דמעות שזורמות, גוש בגרון שמסרב להתפנות.

הזמן חלף לו בשקט, שתי הנדנדות שמולה התנדנדו חרישית לקול צלילי הרוח.. כמו בוכות איתה יחד.
העצים גם כן התנוענעו חרישית, מנידים את ענפיהם ימינה ושמאלה.. מנסים לנחם, לעודד.

נדמה היה לה לשירה, כי כל העולם עצר מלכת, מבכה יחד איתה את האובדן, את הכאב.
אפילו השמים בכו, הרוח יללה, והברקים זעקו.

היא משכה באפה בשקט, מנגבת בידה את פניה הרטובות, ומתקדמת באיטיות לכוון ביתה, אוספת את עצמה, את ישותה.

@

שירה! השתגעת! בקור הזה את יוצאת החוצה, בואי הנה מיידלע מהר... אוי את כולך סחוטה..! מהר מקלחת חמה..

-אמא, אל תדאגי לי, אני בסדר. חזרתי מחברה ונתקעתי בלי מטריה..

אז לוקחים מונית! מתקשרים לאבא שיקח אותך! ככה את מסתובבת בקור הזה? השתגעת??

-אמא... הייתי חייבת קצת לצאת, להתפרק.. אני בסדר גמור נפשית כרגע וזה מה שחשוב..
אני.. חייבת להשתקם, להתחיל דף חדש.. יהיה בסדר אמא.. אני אשכח הכל.. באמת..

אני מאד מקווה שירה, תרוצי להחליף בגדים חמודה שלי, אני דואגת לך..

-אל תדאגי, באמת שאין צורך.

שירה פסעה לאיטה לחדרה...

משננת לעצמה את אותו המשפט בשקט.. אני אהיה בסדר.. אני באמת אהיה בסדר.. איך אמר אבא? זה נסיון משמים, חייבים להרים ראש מעל הגל הסוער הזה..

אני אעבור את זה כמו ילדה גדולה.

@

עלה על האוטובוס, מחשבותיו נודדות הרחק מכאן--

-היי, בחור באנה קח עודף.. הכל בסדר איתך ילד?
-אהה.. אני.. כן בסדר גמור.. סליחה..
-אתה נראה חיוור חמוד, תשתה משהו כשאתה מגיע הביתה עא?
-אני.. אני אהיה בסדר תודה לך..

עמד מול בנין הישיבה, מתקשה להכנס.
החצר הבלתי מטופחת בעליל שמשה לו כרגע מקום מפלט, לא רצה לראות אף אחד, לא רצה להגיד שלום, אפילו חיוך מעושה היה ממנו והלאה ברגעים קשים כאלו..

הוא הסתובב בחצר עשרות פעמים, מנסה לחשוב, מנסה לברוח, מנסה אולי להתמודד.

הויי.. אלוקים.. איזה נסיון המטת עלי..אני חייב להתמודד.. אני לא מסוגל.. הכל שבור בי בפנים.. אין בי כוחות לכלום.. אני הרוס..
הכל התרוקן ממני..איך אוכל בלי השיחות שלנו, בלעדיה? איך????

היינו אמורים להיות כמעט מאורסים כבר, איך בניתי וחלמתי..

זכרון מר עבר בליבו.

פגישה שלישית.
הם מטיילים בפארק.
תמונה קטנה נשמטת מארנקה של שירה, הוא מתכופף להרימה ומחייך..
ילדונת קטנה מחייכת שם, תלתלים מתפרצים ולחיים סמוקות, היו לה שיניים קטנות ואף מתוק.

-זו את?
-אהה.. לא רואים?
-בטח רואים.. איזה חמודה היית..

שירה צוחקת.
והוא חושב לעצמו---
אם ככה יראו הילדים שלנו, אני לא אוכל לעזוב אותם לרגע..

עכשיו הכל נמוג באוויר.
הלב רק נצבט עת עולים הזכרונות, והם לא משים ממנו, כמו בכח צפים, מכאיבים כה.

הוא עומד מול פתח בית המדרש, יודע שרק דבר אחד ישכיח ממנו הכל.



השעות חולפות להן לאט, ויענקי יושב שם בסוף ביהמ"ד.. מתעמק בסוגיא שמולו, שוכח הכל.
ראשו נע אחורה וקדימה, והוא כל כולו שקוע בגמרא.

הגשם ממשיך לדפוק בעוז על חלונות בית המדרש, אך ליענקי זה כלל לא מפריע, הוא לא חש ברוח העזה שחודרת פנימה.

איי איי איי... אומר רב אלעזר... הוא מרשה לעצמו לצעוק. מחוגי השעון נעים קדימה ואחרוני המתמידים עזבו את האולם.

הוא נותר בודד.

מניח את הגמרא בצד, פותח מסילת ישרים.. מקווה לרפא את ליבו הדאוב כה.

המילים מוכרות כ"כ, עליהן חזר שוב ושוב בסדרי המוסר הקצרים שהוקצבו בישיבה..

יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא.. שיתברר ויתאמת..מה חובתו בעולמו ולמה ישים מגמתו----

הוא חוזר מבלי משים על אותו המשפט כמה וכמה פעמים, השכל שעבד עד עתה ללא הפסקה נרגע משהו.

הלב החל פועל, החל מתרכך.

מה חובתו בעולמו איי איי איי... רבונו של עולם.. אלוקים שלי.. זה נסיון.. זה נסיון שהייתי חייב לעבור.. זו היתה נפילה.. אבל אסור לי.. אני חייב לקום ולהמשיך הלאה.. כך אתה רוצה ממני.. אוי כמה שאני רוצה כאן ועכשיו לרוץ אליה, לשכוח מהכל.. להתעלם מהעובדות המוצקות והיבשות.. אוי כמה שאני רוצה ליפול בזרועות הרגש הרכות כה..

חובתי בעולמי.. אני חייב להתגבר.. חייב להתעלות.. חייב לשכוח מהכל ולפתוח דף חדש.. חייב להתחזק, אסור לי ליפול.. אתה שומע יענקי?... א ס ו ר לי ליפול..!!

הוא מצא עצמו מדבר לעצמו בקול, משל היה מדבר לחברו, מוכיח אותו.

א ס ו ר לי ליפול.. הוא זועק, והדמעות פתאום מתפרצות.
כאן, כשהוא לבד, הן מרשות לעצמן להשתלח בשקט.

מטהרות יותר מכל דבר אחר.

הוא ממשיך להתנוענע מול הספר, כמעט בטירוף.
הפסוק עולה בראשו, כ"כ מוכר וקרוב.. "אחת שאלתי מאת ה'.. אותה אבקש.. שבתי בבית ה'.."
אוי אלוקים, כמה שאני רוצה להיות קרוב אליך, כמה שאני רוצה להנות מזיוו שכינתך.. תעזור לי להתעלות מעל כל הנסיונות הלא פשוטים הללו.. תעזור לי להיות קרוב אליך.. לשכוח מהכל.. לשכוח ממנה.. היא כבר לא חלק ממני.. אני כ"כ רוצה אלוקים... תתן לי כוחות..

השעות עוברות, ויענקי ממשיך לבקש, לבכות, להתעלות.

הוא שב לספר הגמרא, לא פוסק ולא מש לרגע, מוצא בה מרגוע לנפשו, לליבו.

השחר כבר עולה, וגשם הזלעפות כמו אינו מראה סימנים של רגיעה.
עיניו של יענקי שמורות להעצם, וראשו נשמט על הסטנדר,
ברק האיר לשניה את פניו המיוסרות, הותיר בהן שובל של טוהר, נקיון, הזדככות..

לא נבראו רעמים אלא כדי לפשט עקמימות שבלב,
וברקים כדי להאיר את מחשכי הנפש..

וגשמים לשטוף את זוהמתה.

לפרק הבא

לדימיתיך רעייתי

לסיפורים

לדף הבית

wml | html