מגפיים אדומות
פרק א

שקט בחדר.

היא מביטה מהחלון,
שתי בנות סמינר פוסעות במורד הרחוב, הן שתיהן מלהגות על הא ועל דא, צוחקות צחוק משוחרר.

שקט בחדר, יותר מדי שקט.

היא מנסה להדליק את הטייפ, ומנגינות עליזות בוקעות ממנו,
היא מנסה להעלות חיוך על שפתיה,
היא מנסה למחוא כף אל כף,

מביטה בעצמה במראה,
מספר שערות סוררות יצאו מהמטפחת, לחייה כחושות, והזיק בעיניה כבה זה מזמן.

היא מנסה שוב לחייך, אולי בכח,
החיוך נראה פתאום חיוור, חסר חיות, מעין קו עקום בים העצב האינסופי הלז--

הרוח חודרת לחדר,
הצינה מרעידה את גבה.
הכאב פוצע אותה מבפנים,
חוסר האונים מסיט אותה בברוטאליות לפינה החשוכה.

זהו, כאן הכול נגמר.

היא מביטה שוב ושוב במסמכים שמולה,

מתקשה להאמין,

על כך לא חלמה, לכך לא ייחלה—

מחשבות כאובות ומפחידות החלו חודרות למוחה, הרעיון החל מקבל צורה מציאותית,
היא עדין שעונה על הקיר, מבטה בוהה במראה,
ואז היא מסיטה את מבטה,

לא, לא, לא.


זה לא הפתרון.


הפתרון האמיתי כך ידעה,

הוא הסוד.

@

הם כולם הביטו המומים בנחום גליק שעמד במרכז המעגל,
מהנהן בעצב---

"גם אני לא האמנתי..אבל זה קרה, וזאבי שלנו גרוש, חודש וחצי אחרי ששמחנו אותו בחתונתו..."

-רגע, מה..מה הסיבה? ידוע?
-לא יודע..יש כל מיני שמועות.. חלק אומרים שהלך שם שמח בבית שלהם..
-שמח?
-שמח..
ונחום מביט בשמוליק בעיניים שמנסות לשדר משהו, שמוליק מתקשה להבין, ואז דודי דוחף במרפקיו..לוחש בשקט, "נו, מכות.."

-מכות??, נזעק שמוליק,
נחום מזדרז להסותו, "לא..לא יודע..אולי, אבל מה אתה צועק?!"

שמוליק מושך בכתפיו.."זאבי? אלימות?..לא..אני לא מאמין.."
אבי מביט בו במבט מוזר, "זה לא תמיד נראה כלפי חוץ.."
-אולי היא פרקה עול, איך קוראים לאשתו?
-גרושתו, נעמה.
-אולי בכלל גילו משהו במשפחה שלה?
-למה דווקא שלה? זאבי הוא טלית שכולה תכלת?



בנצי התקרב לחבורה הגועשת שניסתה להעלות השערות מהשערות שונות לגירושיו של חברם לישיבה,
-נו..ביטול תורה חבר'ה.. לחזור לספסלים..

שמוליק טפח על כתפו של בנצי בעוז,
-היי בנצי, לא שמעת? זאבי..זאבי אייסברג התגרש!

בנצי מצמץ בעיניו במהירות לא מוסברת, פתח וסגר את פיו חליפות ואח"כ פלט,
-אוי וואי, רגע מסכן.. צריך לבדוק איך עוזרים לו, איפה הוא כרגע? מה איתו? איך הוא מרגיש?

דודי חפן את זקנו הטרי בידיו, מהמהם, "יש שמועות שאומרות שתפסו שזאבי בכלל על כדורים.."
בנצי אחז בדודי, "נו נו, לשוה"ר!"

-כל הסיפור הזה הוא לשון הרע אחד גדול, הוסיף חיים ביובש.
-לשון הרע? לא נראה לי, הסיפור הזה מספיק מפורסם, ומכל מקום הייתם יודעים על זה גם בלי קשר אלי..,הגן על עצמו נחום.

בנצי עומד במרכז המעגל, ממצמץ בעיניו בלחץ אימתני, ומניף את אגודלו בדבקות, משל היה מדובר בסוגיה עמקנית,
"נו נו, אדרבא.. קרה מה שקרה, אבל להתחיל להעלות את הספקולציות המעניינות שלכם על למה ואיך הוא התגרש, זה ממעש לשון ה'ורע! צריך לחשוב, איך עוזרים לו.."

שמוליק טופח שוב על כתפו של בנצי, הפעם בעדינות,
-אחח..בנצי חסר תקנה אתה, גומל חסדים מושבע..

בנצי מושך בכתפיו ומסתובב לכוון היציאה מבית המדרש, "מה שאפשר לעזור, צריך לחשוב..",
מבנה גופו גמלוני משהו , והילוכו מהיר, ראשו נתון בין שני ידיו, וגלגלי
מוחו נעים ללא הרף, מאמצים את רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, למען הזולת.


אבי הלינסקי השתיק באחת את החבורה, "שש.. הוא הגיע.."

הם מתפזרים במהירות לכוון הסטנדרים, ראשיהם נתונים בתוך ספרי הגמרא, והם שבים להתנועע מול הספר, גורסים סוגיות כאילו כלום לא קרה,

כאילו זאבי לא נכנס ברגעים אלו לבית המדרש.


הוא נושק למזוזה בפתח, ונכנס, מבטו מושפל ארצה ועיניו כבויות.

הם מתעלים מעל עצמם, משתדלים לא להתעמק בו, המתח עומד באוויר, ואי נעימות אוחזת בכולם,

שמוליק הוא זה שמתעשת ראשון מבין החבורה,
-הו..זאבי, שלום עליכם..מה שלומך?

זאבי מביט בו במבט חלול, מנסה לשדר חיוך קל בעיניו, "ב"ה פוסטבסקי, מה שלומכם..?

החברים מאחור מביטים בהם, מתלחששים, "זה לא זאבי, משהו עבר עליו, אוי וואי.."

המשגיח, ר' בורסקי, נכנס בצעדים מהירים לאולם, עניני כהרגלו,
-נו נו ביטול תורה!

הוא מבחין בזאבי ומשתתק.
-זאבי..ר' זאבי, שלום עליכם.., הוא מחייך חיוך מנומס.
זאבי מביט בו, זורק בציניות משהו, "אני מקווה שמקומי שרד פה עדין.."
המשגיח מחייך, לו היה זה בחור מהשורה, אולי היה מקפיד על אמירה מסוג כזה, שנחשבת אצל יקה כמותו, חמורה.
אבל זה זאבי, זאבי אייסברג, גאוות הישיבה, הבחור שהפיח חיים בסדרים, הבחור שארגן מחנות קיץ שנה אחר שנה, שדאג לחיי החברה, זאבי..

וכעת?
זאבי עומד מולו, מבטו חלול, עיניו כבויות, חולצתו מרושלת משהו, לו התעמקת, היית מבחין בקמטים זעירים בשרוולו,
זאבי לא מחייך, הוא ציני מתמיד,
זאבי, הוא זאב בודד.

המשגיח מתעורר ממחשבותיו, "שרד?.. מה השאלה? ברור שכן, אותו החדר שלך, אותו המקום בביס' מדרש.. מה השאלה זאבי.."

זאבי הביט בו במבט מרוחק, הוא שונא שמרחמים עליו.

ר' בורסקי מביט בשאר הבחורים, מסמן להם בידו להתרחק למקומותיהם,
הם עומדים קפואים, מרותקים למחזה, מתקשים לעזוב את המקום.
הוא מביט בהם שוב, כעת במבט כעוס משהו, והם ממהרים להתרחק למקומותיהם.

כעת המשגיח מתקרב לזאבי, טופח על שכמו, "נו ר' זאב, הכל בסדר?.."
-ב"ה. הוא עונה בקרירות.
-בכל זאת..?
-אני..אני בסדר, באמת הרב. יהיה בסדר.
-ההליכים הסתיימו?
-כמעט.
-סופי?
-סופי.

מבטו של זאבי חתום, והמשגיח טופח שוב על כתפו, "שיהיה בהצלחה זאבי, אנחנו תמיד בשבילך פה.."

זאבי מהנהן, שותק.

אח"כ הוא מתקדם באיטיות אל הסטנדר, פותח את ספר הגמרא, וקורא את הנאמר בשקט.


@


שדה התעופה עמוס עד בלי די,
מאות אנשים נכנסים ובאים בשערים,

חלקם מנופפים לשלום, מחזיקים בידם בלון בצורת לב,
ואז הם רצים לבני משפחתם ומחבקים אותם בחום—

המזוודה שבידה קצת כבדה, תיק הגב עמוס בצידה לדרך.

היא עולה במדרגות הנעות, מנופפת בדמיונה לכל אותם אנשים שמחייכים, בוכים, מתגעגעים, ומתרגשים.

גלגלי המטוס ניתקים מעל פני הקרקע,
מבטה מעורפל משהו, אולי מפני הערפל, אולי מפני דמעותיה שלה.
הקולות מתערבבים ברקע, היא כבר לא מרוכזת—

שלום לך ארץ ישנה, אולי אהובה.


שלום, ואולי לא להתראות.

לפרק הבא

=====
חזרה לסיפורים
לדף הבית

wml | html