1800550‎ obox

סיפור בהמשכים - מגפיים אדומות

פרק י

-מה?!
היא הביטה בו במבט כלה, מנסה לסדר את מילותיה בפיה, לבסוף התיישבה על כסא מזדמן, והניחה את ראשה בין שתי ידיה.
לאחר מספר דקות שנדמה כנצח, היא מרימה אליו את ראשה, ומביטה בו במבט מיוסר, לוחשת בשקט---

-פולק, התקשרו והודיעו רשמית, שהם לא מעוניינים..אני אפילו לא זוכרת מה בדיוק היא אמרה לי, אני רק זוכרת במעומעם שניסיתי למחות ולשאול למה ואיך..
-נו, ו..?
-כלום. הם לא רצו לומד דבר, רק אחרי שביקשתי שוב ושוב, היא התרצתה ואמרה שהם שמעו על זאבי מספר דברים לא מחמיאים..
-את רוצה להגיד לי שהשמועות הארורות הללו, הגיעו גם לפולק?!
-מסתבר.

הוא נשען על מפתן דלת המטבח, מביט בתקרה, "איך, איך מודיעים את זה לזאבי..?!"---

-לפני שנודיע,אתה לא יכול לעשות משהו?, לשכנע? להסביר שזה רק שמועות?,
אני כל כך דואגת בשביל זאביק'ה שלנו, איך הוא יעבור את זה, משבר אחר משבר..מה יהיה?!
-וודאי שאנסה לבדוק מה אפשר לעשות, אבל תסכימי איתי שזאבי צריך להיות שותף לכל זה? הוא צריך לדעת על כך לפני שנחשוב מה עושים הלאה.
-אני לא יודעת, תעשה מה שאתה חושב..,אני..אני בלי מילים ויכולת להחליט מה עושים---

@

זאבי נכנס בסערה הביתה.
"זה לא יאומן! לוי הזה, מטרטר לי את השכל כבר חודש!, אני אומר לך אבא, חודש מאז שהזמנתי אצלו את החליפה לחתונה, ואני עוד צריך לעשות לה תיקונים!,
בלי להגזים..חודש שלם שאני מזכיר לו בטלפון, בחנות, בכל מקום אפשרי, והבן אדם פשוט מטרטר אותי ודוחה אותי מיום ליום..איזה חוסר אחריות!.."

הוא נכנס למטבח, ומזג לעצמו כוס מים קרים, רק לאחר שנרגע, שם ליבו להוריו שישבו שם, מכונסים בתוך עצמם,
-קרה משהו שאני לא יודע? אבא? סבא מרגיש בסדר? המצב שלו החמיר?!


הם שתקו.

-אבא? סבא..הוא..,אבא?! מה יש לכם?, למה אתם שותקים..?!

אבא הרים אליו סוף סוף את מבטו,
עיניו לא הביעו דבר, מבטו היה חלול.

אמא יצאה את המטבח, מותירה את שניהם בדד.
אבא טפח על כתפו של זאבי,
-שב, אנחנו צריכים לדבר.
-רגע, מה..מה קורה עם סבא?, זאבי התיישב, מאולץ.
-זה לא סבא, סבא בסדר ברוך ה', הוא ישוחרר עוד השבוע.
-הודו לה'.., נו, אז מה בכ"ז קרה??
-שום דבר לא קרה. כלומר שום דבר מיוחד, זאבי, אני..
-אבא! מה קרה?!

אבא נשך את שפתיו, ועצמו לחייו התקשחו, אחר כך הוא השפיל את מבטו, לא יכול היה להביט בזאבי יותר..

-פולק התקשרו לשבור את השידוך.

שקט נוראי השתרר במטבח, במוחו של זאבי התרוצצו מיליוני מחשבות, חיפש, חשב איך להגיב, אך נותר פעור פה---

עוד לפני שהספיק לשאול, הקדימו אביו,
-שמועות.כך הם טוענים, "שמועות שהתבררו כנכונות"..הגיעו אליהם.
-כן, בטח, "זאבי אייסברג היה בעל מכה, הוא היה על כדורים, על סמים, הוא בכלל חולה נפש, ברח מגהה,צריך להיות מאושפז במחלקה סגורה, זאבי אייסברג הוא בחור מושחת.." לחש בכאב זאבי.

אבא שתק, ושיחק במצית שהייתה על השולחן.

זאבי התיישב בחזרה, מביט בחלון, כמו מדבר לעצמו,
-אני לא מאמין, אני לא מאמין.., איך אפשר להרוס לבן אדם את החיים בגלל 'שמועות', בגלל לשון-הרע הרסני, איזה לשון הרע?!, הוצאת שם רע!.. וכי זה נכון? וכי הרמתי פעם יד על נעמה?,
אפילו לא הייתה לי הווא מינא לכך..,אפילו כשהמריבות ביננו הגיעו לטונים גבוהים, לא חשבתי לשניה בכיוון,
נעמה יכולה להעיד, או שהמשפחה שלה בעצמה הפיצה את השמועות האלה..אני כבר לא יודע.
אנשים מדברים, מרכלים כמו כלום, לא אכפת להם, הם לא מודעים שבכלום, בכמה מילים אפשר להרוס לאדם אחר את החיים..בכלום! בלשון הרע!

קולו הלך וגבר, והוא הישיר את מבטו לאביו,
אביו הבחין, בדמעה שבצבצה בזווית עיניו, ובאותו הווריד המוכר שבלט כל כך במצחו הבהיר של זאבי---

זאבי יצא מהמטבח, ונכנס לחדרו בשתיקה.

שם, הוא נשכב סוף סוף על מיטתו, הביט בתקרה כשראשו שעון על ידיו, כך בהה, ללא ניע, ללא מילה.
ומחשבותיו רודפות זו את זו---
לאחר מחצית השעה, שמע את קול נקישות אמו על הדלת,
-זאבי, אתה בסדר..?, אתה רוצה לאכול משהו..?
-לא.

קול חלול, שבור, כאוב.

-בסדר, יש אוכל במטבח אם תרצה, אבא ואני יוצאים, נשוב מאוחר יותר.
-כל טוב.

הוא שמע את טריקת הדלת, ורק אז, התיישב על מיטתו, בודד.
על השולחן היו מונחות התמונות מהאירוסין, הוא פתח את האלבום, מדפדף לאט לאט---
ופתאום, בים השקט שהיה מסביבו, מצא עצמו זורק את האלבום על הרצפה, ונשכב על המיטה,
בלי לומר מילה ובלי לשים לב--

בהתחלה הייתה זו דמעה אחת, ואחר כך הצטרפו אליה רבות וכואבות.

זאבי אייסברג מצא עצמו שוכב במיטתו בחדרו,
זאבי ששתק, זאבי שהתגבר, זאבי שעקץ, זאבי שצחק, זאבי שהצליח לצאת בחכמה מכל מצב מביך..
זאבי..הזאב השקט.

זאבי, אותו זאבי, אותו אוסף של עוצמה שקטה, של מן סנוביזם שמסתיר מאחוריו המון---

זאבי שכב במיטתו וגעה בבכי.

איש לא היה בבית, והוא נתן דרור לקולו להתפרק, בהתחלה היו אלו רק דמעות שקטות, ולבסוף היה זה פרץ של דמעות קולניות, התייפח כעולל כאוב.

הוא בכה, וביכה את ההזדמנות שנקרתה לידו סוף סוף, לשכוח מהכול, לפתוח דף חדש, להיות משהו חדש, לתקן את כל עוולות נישואיו הקודמים דרך מירי..
הוא בכה, וביכה את הידיעה, שבאיזשהוא מקום, אי שם בבית משפחת פולק, יושבת לה גם מירי וכאובה על הכל, הוא בכה כי ריחם עליה, כי י ד ע עד כמה צורבת לה הידיעה כי "נפלה על חתן אלים",

הוא בכה ובכה ובכה.

הרגיש בתוך מבוך אינסופי, בו אין מוצא, אלא לבכות ואולי לרכך גזירות שמים, אולי שער אחרון, זה הנפתח בעזרת דמעות, עוד יפתח בפניו---

הגוש שבגרון, כמו לא התמסמס, והדמעות לא תמו, חש שכל תסכוליו מתפרקים ונתן דרור לקולו, מנצל את היותו בודד.
מכשיר הפלאפון שלו צלצל, "בנצי", היה רשום על הצג.
רצה לכבות את הפלאפון ולהתעלם, אך לבסוף אסף את כוחות האחרונים,
-כן?
-זאבי? מה שלומך זאבי? הכל בסדר?, אז תשמע, בקשר לבחור היתום שסיפרתי לך בשבת, הוא מתחתן ממש עוד חודש, אני אומר לך, בקושי הצלחנו לגייס תרומות,
אז גייסתי כמה בחורים מכמה ישיבות מוכרות, אנחנו מרימים מערך התרמות מחודש ואין בקושי זמן, גם דיברתי עם מקובר, בן דוד שלו אורגניסט, אולי גם אח של עוזרי יתנדב לשיר קצת, קיצע'ר אני צריך ממך קצת קשו'רים, אתה מכיר חבר'ה מישיבת---
-בנצי!
-אה?
-כששאלת אותי בתחילת השיחה מה שלומי, לא באמת התכוונת לדעת מה שלומי, נכון?
-מה..מה זאת אומרת?
-תענה כמו שצריך.
-מה..ברור שאתה מרגיש טוב..לא חשבתי אחרת, אז לא ציפיתי לתשו