1800550 obox
סיפור בהמשכים - מגפיים אדומות
פרק יא
דבורי יעקובזון, הייתה דמות די בולטת ברקע הכללי של משפחת יעקובזון,
למעשה, מלכתחילה היה ברור שבעקבות 'מוזרותו' של חיים, בעלה, אזי גם כלתו לעתיד בע"ה, תהיה 'מוזרה' כמותו.
'מוזרה'?
ובכן, לא בדיוק.
במחשבה שניה, כשאתה מעמיד אותה לצד משפחת יעקובזון, יתכן בהחלט כי תגיע למסקנה הברורה, כי היא נחשבת מוזרה, מוזרה ביותר.
ובמה עסקינן?
חיים יעקובזון, נולד למשפחה ברוכת ילדים, משפחה פשוטה ללא אמצעים מיותרים,
אמנם, ילדי הבית היו מאוחדים יחדיו, והאווירה תמיד היתה חמימה ונעימה. אך חיים, לא מצא עצמו בתוך הכוך המשפחתי הזה, הוא ביכר לבלות בחברת חבריו הפתוחים יותר, הפחות מצומצמים, ובכך להעשיר את אופקיו ועולמו.
דבר שלא גרם לו חלילה לירידה רוחנית, אולם ביחס למשפחתו הדבר נחשב לדבר מוזר בהחלט, כגון התענינות מיותרת בחיצוניותו, התמצאות מורחבת במיוחד בסוגי מכוניות, בכלי מוזיקה, בנגינה, בלהיטים המוזיקלים האחרונים, וכן, פעמים נדירות אף יכולת לשמוע אותו מתלחשש בפינה נסתרת בישיבה, על תכנונים סודיים לבין הזמנים, כאלה שתורצו בתירוצים מתירוצים שונים להורים.
למעשה, חיים יעקובזון לא היה נחשב לבחור מודרני, או מקולקל,
ביחס לחבריו, וביחס להלך הרוח שבישיבתו, הוא היה נחשב בסדר גמור.
השוני היה ניכר כשהיה שב מדי כמה שבתות, למשפחתו היותר סגורה. או אז היה חש הוא באי נעימות, בסגירות המיותרת, כך הגדיר אותה.
ובסתר ליבו, הבטיח לעצמו כי בביתו הדבר לא יקרה, הוא בעז"ה יבנה בית פתוח, שבו ילדיו לא יצטרכו להסתיר ממנו את דעותיהם, רגשותיהם, תוכניותיהם, ובכלל את הלך רוחם, בתקווה שאלו האחרונים יתאמו להלך רוחו הוא.
ואכן, חולפות להן השנים, וחיים מגיע לפרקו.
ומסתבר, כי גם לסיר ה'מוזר' ישנו מכסה תואם, דבורי שמה.
דבורי מתאימה כמו כפפה ליד לחיים, גם היא כמותו, נפתחה בעקבות החברה, ומצאה שם דרור לנפש הציפור שבה.
גם היא מעולם לא נחשבה לבחורה פרחחית, אבל ביחס למשפחתה, יכולת בהחלט לכנותה באותו כינוי מכליל, מתיר, 'מודרנית'.
דבורי השתלבה בדרך לא דרך במשפחת יעקובזון, אולי מפני שהיא עצמה באה ממשפחה כזו, הכירה את הקודים, ידעה מה צריך להגיד ומתי, ידעה מה צריך ללבוש ומתי, וידעה את מקומה.
'מוזריותה' של דבורי לא התעמעמה עם הזמן, אך בניגוד לציפיות, הוריו של חיים למדו לאהוב אותה ולקבל אותה כפי שהיא.
דבורי היתה עוף מוזר, אבל אהוב, משום מה.
@
השעה היתה שעת לילה מאוחרת, היא ישבה במטבחה של חמותה, פותרת תשבץ תוך כדי כרסום עוגיות.
דלת הבית נפתחה חרישית, ושפרהל'ה פסעה בשקט הביתה.
היא נכנסה למטבח, מבחינה בדבורי,
-שלום..! איפה אמא?
-היא לא הרגישה טוב..היא רצתה לחכות לך, אבל שלחתי אותה לישון.
-אוי מסכנה, שוב פעם הבעיות בפרקים?
-כן. אבל אני לא מבינה..את, את באמת היית עכשיו בפגישה?!
שפרהל'ה הנהנה, סמוקה.
-וזה..זה מה שלבשת?
שפרהל'ה הביטה בעצמה, מובכת.
-מה..ברור, זה מה שאני לובשת בשבת!
כעת, דבורי הצביעה על שיערה של שפרהל'ה, שהיה אסוף בקוקייה פשוטה, ללא פן, מנופח משהו.
-ואת רוצה להגיד לי שככה הלכת לפגישה? בלי פן?!
שפרה נעה על מקומה באי נוחות,
-אני..ככה אני חושבת, וככה גם אמא חושבת, אני חושבת שאני נראית מספיק בסדר ומספיק מכובד בשביל פגישה, וחוץ מזה..שאני לא צריכה יותר מדי להשקיע! איך הוא יכיר באמת אותי? את השפרהל'ה שבי?
-תאמיני לי שהוא כבר ראה את ה ש פ ר ה ל' ה שבך..., השיבה לה, מקווה בסתר ליבה ששפרהל'ה הרגישה לא תרד לעומקה של העקיצה---
-יופי! וזה מה שחשוב!
-אבל שפרהל'ה, את צריכה להבין..בחורים של היום, צדיקים ככל שיהיו, כן מחפשים בחורות שמטופחות, גם מבחינה חיצונית, זה לא נוגד חלילה שום סייג רוחני, שלא תחשבי לרגע!
-אז מה, אני צריכה עכשיו ללבוש מלמלות ולעשות כל יום פן? זה שיעבוד מוחלט!
-זה לא שיעבוד. אבל אני מבטיחה לך שאת בעצמך תרגישי טוב עם עצמך אחרי שתראי טיפה יותר טוב!
-וזה אומר?
-נצטרך לעבוד קשה על השיער שלך בשביל פן אנושי..
-את מבינה? השיער שלי.. זו משימה בלתי אפשרית לעשות לו פן!
-לא נורא. אנחנו נעבוד קשה. אני מבטיחה לך שזה יראה הרבה יותר טוב מהתלתלים ה..
-זוועתיים שלי?
-לא..לא הייתי אומרת זוועתיים, חלילה אל תפגעי..
-זה בסדר, אני מודעת לפגעי.
-שפרה! אני בסך הכל באה לטובתך..את יודעת זאת!
-טוב, נו, מה אני אמורה לשנות?
-קודם כל, את לא הולכת יותר עם החליפה הזו. את באה איתי מחר לקניות.
-מה..אבל..שמרתי..שמרתי את המשכורת שלי!
-הפעם, אני אקנה לך, על חשבוני, אח"כ אני מקווה עבורך שכבר תדעי איפה ומה לקנות.
-רגע..את באמת חושבת שזה רעיון טוב?.., אנחנו לא ממש הולכות עם אותם בגדים..
-את באמת חושבת שאני אקנה לך בגדים כמוני?
-לא יודעת..
-לא. לא כמו שלי, וגם לא כמו שלך, אנחנו נלך על האמצע, עם כל ההידורים ההלכתיים!
-אני מקווה שאמא תאהב את הרעיון..
-תסמכי עלי, יהיה טוב. שיפי, את בשידוכים, ועליך להראות טוב, סוף משפט.
@
דייויד היה גרוש ללא ילדים, הוא היה בחור גבוה, נאה, ומטופח.
הוא ישב מולה, מספר לה על חיי נישואיו הקודמים, על דעותיו השונות ועל מקום עבודתו.
הוא היה דווקא נחמד, הם צחקו יחדיו ונהנו למצוא נושאים משותפים.
ופתאום, הוא הפנה את תשומת הלב, לילדתה.
-אז..הבת שלך, איך אמרת שקוראים לה?
-מיכל, מיכלי.
-אז, היא נמצאת מדי פעם אצל האבא גם?
-אה..האבא גר בארץ, כלומר, אני ישראלית במקור.
-כן, אני יודע..הבנתי.
-למעשה, התגרשתי ורק אח"כ ילדתי.
-אז, הוא עדין לא זכה לראותה?
-לא.
-איך זה?..הוא לא רוצה לראות את ביתו?..
נעמה נעה באי נוחות על מקומה, לא לנושא הזה היא התכוונה להגיע, וודאי שלא בפגישה ראשונה.
-אה?
-אני..,אפשר לא לדבר על זה כרגע?
-מה זאת אומרת? יש לו בעיה לגרוש שלך? אני פשוט מתקשה להבין..
-אין לו שום בעיה!, מצאה עצמה מגנה עליו---
-לדעתי זו בעיה חמורה מאד, שיש לך ילדה..כמעט שנה, ואתה מסרב לראותה. אלא אם כן הוא בבעיה כלכלית להגיע לפה..
-זה לא קשור לבעיה כלכלית, ואין לא לו, ולא לי שום בעיה כלכלית. אני יכולה לבקש ממך שלא תדבר עליו?
-חשבתי שבשלב שמגיעים לדייט עם מישהו חדש, אתה כבר אמור להיות מנותק מהאקס?
-ולא אמורים לדבר על הקודם אולי?
-למה? לי אין בעיה לדבר על האקסית שלי, מטוב ועד רע..אני סיימתי איתה מזמן. כשאת מנסה לברוח ממשהו, סימן שיש בזה בעיה, בעיה לא פתורה.
-אז אתה רוצה שכעת נעביר את הפגישה שלנו בדסקוס על הבעיות שלי עם הגרוש שלי?
-חלילה וחס..., ענה ברוגע.
-אז מה?!
-אני דואג לילדה, זה הכל. זה אומללות שהאבא לא ביקר, לא יודע..
-אתה באמת דואג לילדה?
-אלא מה?
-אז למען שלומה, בוא ולא נדבר על כל העסק הזה, אוקיי?
-if you say so..
הפגישה הסתיימה באופן צולע, כשהיא ממגרת סופית את חלומה הסודי של לייקי, חברתה של נעמה, להיות מתאמת סירים ומכסים אבודים---
נעמה סגרה את דלת דירתה בשקט, מלטפת את ראשה של מיכלי באהבה.
מיכלי, כבר נמה את שנתה זה מספר שעות, ונעמה ישבה לידה, מדברת ספק אליה, ספק לעצמה--
"הוא טועה דייויד, כמה שהוא טועה, בזאבי אין שום בעיה..בי נמצאת הבעיה, אני היא זו שנזכרה רק עתה להודיע לו כי הוא בכלל אבא לילדה..ילדה מקסימה שכמוך.."
זכרונותיה של הפגישה הלא מוצלחת עלו בה, גם ללא רצון.
ראתה את עצמה מהצד פתאום, מגנה בחירוף נפש על זאבי, שלא יפגעו בו חלילה, שלא ידברו בו סרה.
והגיעה למסקנה הברורה פתאום, שדייויד ניסה להסביר לה, שבין מילותיה, בין ההתחמקות שלה, ניתן לקרוא בבירור כי היא עדין קשורה רגשית ונפשית לזאבי,
וכי הכעס שלה, כשהגיעו לנושא הרגיש ושמו מיכלי, רק העיד כי מסתתרים בסיפור הזה מדי הרבה פרטים שעדין לא מאפשרים לה לצאת באופן סדיר עם מישהו אחר--
היא הבינה, שהדייט הלא מוצלח הזה, היה בסה"כ נסיון בריחה כושל, בריחה מעצמה.
--לא, מוקדם עדין מכדי לנסות לברוח, אולי הגיע הזמן שבפעם הראשונה בחייך, תתמודדי עם בעיה כפי שהיא, בלי לנסות לברוח, אם פיזית, ואם רגשית.........?
@
זאבי אכן ברח.
הוא ארז בתיקו אי אלו פרטים מינימליים, ועלה על האוטובוס הראשון שנקרה בדרכו, כן, זה שייסע הכי רחוק מכאן.
הנסיעה היתה ארוכה, אבל לו לא היה אכפת.
להפך--
סוף סוף, היה לו זמן באמת לבד, לבהות בנוף שחולף במהירות, ולתת למחשבותיו לרוץ בהתאם, מכל כיוון לכל כיוון, ללא הפסקה.
האוטובוס עצר בחריקת בלמים, הוא התעורר מקפאונו. צפת, כך ידע במעומעם, לצפת הוא הגיע.
ירד מהאוטובוס באיטיות, משרך את רגליו במעלה הרחוב, ללא שמץ של ידיעה לאן פניו מועדות.
בחור צעיר, קופצני, ניגש אליו פתאום,
-היי אחי...למה אתה שרוי בעצבות? ר' נחמן אומר רק לשמוח יש.. בוא אחי, בוא פה למעלה כל החבר'ה שלנו, תשמח תרקוד קצת--
-לא תודה. ענה לקונית.
-נו אחי, זה עצת היצר העצבות..אין ייאוש!
-אני בסדר, תעזוב אותי.
-רגע אחי, יש'ך אש?!
זאבי התרצה, אולי המצית תעשה את שלה, והבחור הצעיר יעזוב אותו לאנחות.
הבחור הדליק לעצמו סיגריה, ממצמץ בעיניו,
-תקשיב, לאן שלא תלך, מה שלא תעשה, תדע שאנחנו פה, תמיד בשמחה..אתה מוזמן תמיד אחי, כן?
-תודה..תגיד,
-כן?
-יש פה אכסניה? משהו?
הבחור הורה לו בדיוק לאן לפנות בתנועות ידיים נמרצות תוך כדי שהוא טופח על גבו של זאבי טפיחות שכם אדירות, זאבי הודה לו בחום, מתרחק מהמקום במהירות.
הוא עמד לפני האכסניה הפשוטה, נזכר בכאב, כי בילה כאן את אחת השבתות אי שם, בתחילת חיי נישואיו עם נעמה--
הם היו אז עדין זוג צעיר, שבקושי הכירו זה את זו, וזו את זה, לא ידעו עדין לריב, הכל היה עדין רגיש, וטוב.
כעת הוא בא לשכוח מהכל, מ ה כ ל.
שכר לעצמו חדר קטן, נכנס אליו, זורק את חפציו בפינה ומשתטח על המיטה בחוסר אונים, כשראשו שעון על שתי ידיו--
הכל היה חלול וריק מבפנים, אפילו דמעותיו ייבשו.
והוא רצה רק לשמוע את אותו השקט המבורך, ללא דיבורים של אף אחד.
שקט חסר דיבורים רכלניים, חסר צעקות פנימיות, חסר מריבות עם נעמה, חסר את קולה של מירי--
הדליק לו סיגריה, זו אולי החבילה השלישית שלו כבר להיום.
בהה בנוף שבחלון, מסרב להנות מהיופי שבו.
כלום,
כלום לא היה בו, כלום לא היה לו.
כלום, היתה מילה ממשית לעומת מה שחש.
@
פקיד הקבלה היה ישנוני משהו, כניסתו של הבחור הצעיר והנמרץ, העירה אותו.
-אה..שש..לום.., אני..רוצצה..לדעת,
-מה יש ילד?
-זאבי אייסברג, יכול להיות שהוא מתאכסן אצלכם?
-אני לא חושב שזה חוקי למסור לך פרטים על המאכסנים אצלנו.
-תשמע, זה ממע'ש פיקוח נפש, הבחור הזה במצב נפשי לא ממש טוב, ואתה מבין..הוא עלול..
-הוא לא נראה כזה.
-אז הוא נמצא פה?!
-אההממ..לא, אני מתכוון..
-נו אני לא בא לשחק איתך משחקים. איפה הוא?
-זה לא יצא ממני. קומה ראשונה, חדר 3.
-תודה, אתה צדיק אתה!
בנצי דפק ודפק על דלת העץ המיושנת, לא היה מענה.
הוא ניסה לפתוח, וגילה להפתעתו, כי היא אפילו לא היתה נעולה.
זאבי שכב שם, על מיטה פשוטה. כשמסביבו פזורים עשרות בדלי סיגריות, ואי אלו פחיות בירה.
הוא בהה בתקרה, ללא ניע, ללא מילה.
מתעלם לגמרי מנוכחותו של בנצי בחדר.
-זאבי! אוי זאביל'ה..,הכל בסדר?
אין מענה.
ובנצי, אפילו לא מתאמץ, הוא מתקרב לזאבי, ומנענע את כתפו, "זאבי..אני רק צריך להביא לך משהו......"
זאבי, לשם שינוי, הסתובב אליו, מסנן.."מה?!"
ובנצי, ללא אומר וללא מילה, מגיש בשתיקה לזאבי קלסר חום גדול עמוס לעייפה, ממלמל כל טוב, ויוצא את החדר במהירות.
ומאותו קלסר מוזר, פתאום צונחת לה תמונה קטנה, והדמות בה מוכרת ולא מוכרת---
wml | html