מגפיים אדומות
פרק יב

היא היתה תינוקת, תינוקת יפהפיה.

לרגע תהה לעצמו מה לבנצי ולתינוקת כזו, ויותר מכך, מדוע הוא מביא דווקא לו את תמונתה?

הדכאון העמוק בו היה שרוי לא היווה עילה מספקת לפתוח את הקלסר התמוה, אבל הוא בכ"ז מצא את עצמו מתיישב בכובד ראש על המיטה, ופותח את הקלסר החום, מגלה בו עשרות דפים מודפסים בכתב מחשב צפוף ומסודר.

הכתוב בדף הראשון, היה תמוה משהו.
הוא המשיך הלאה אל הדפים הבאים, קורא אותם בשקיקה,
מבין ולא מבין, תמה ומנסה לחשוב, להשכיל.
היו דפים בהם משום מה, בת צחוק עלתה על פניו, והיו דפים בהם מצא את עצמו כמעט וזורק את הקלסר בזעם, לבסוף וויתר על התענוג, הרי עדין לא סיים את מסכת הייסורים הזו עד תום.
מספר דברים עדין נותרו לא ברורים בראשו, מן פסיפס לא מובן שהלך ונגלה לנגד עיניו--

המכתב שמצא בסוף היה אמור להסביר הכל, כך קיווה.

@

מסתבר שגם לשיער יש רצונות, שאיפות, ובעיקר מידות רעות.
שכן, אם יכולת להשקיף מהצד על צורת התנהגותם הנלוזה של תלתליה של שפרהל'ה, יכולת לזהות בברור ניצני עקשנות מרדנים ביותר.
הוא נלחם בעוז בכל הנסיונות הקונבנציונאלים וגם הלא, להתיישר סופית.

דבורי מצאה את עצמה לאחר מלחמת התשה בת שעה וחצי, מיואשת לגמרי.

שיערה של שפרהל'ה רק הלך ונעשה גרוע מרגע לרגע, הוא כמו נלחם בכח בציוויליזציה שהתיימרה בעזרת אמצעים שונים ומשונים, לעורר מהומות בסדרי הD.N.A הסבוכים שבו.
לבסוף הן התפשרו על הטמעת קרם לחות בכמות נדיבה אל התלתלים היבשושיים,
הפוני, כך הוחלט, יעבור טיפולים מסיביים עד כי יתיישר לגמרי,
"שלפחות יחשוב מקדימה שיש לך שיער חלק..זה גם משהו..", כך ניחמה דבורי את שפרהל'ה, תוך שהיא שופכת בנדיבות עוד ועוד קרם לתסבוכת התלתלים.

ענין הלבוש היה הרבה יותר מתיש.
הן נגררו מחנות לחנות, מתווכחות על כל שעל וצעד, על כל חצאית וחצאית, על כל דגם ודגם.

לאחר מספר שעות, הן שבו הביתה עם מספר שקיות.
לשפרהל'ה היה חיוך מאולץ בהבעה מרחפת,
ודבורי אמצה אותה לחיקה בחום,

-זהו שפרהל'ה, כעת כולם יראו את השפרהל'ה האמיתית שבך!
-אני מקווה..שאמא תאהב את זה..
-אל תדאגי. יהיה בסדר.

שפרהל'ה נכנסה לחדרה, מסדרת את הבגדים החדשים בארון,
ודבורי הביטה בה מאחור, מחשבות ציניות על היותה 'סוכנת מסיונרית' החלו מכות בה--
לבסוף, כשהשוותה במוחה את המראה הקודם, המוזנח משהו של שיפרהל'ה, לעומת זה העכשווי, היותר מטופח,
החליטה בעצם כי התואר 'מהפכנית', אולי יהיה תואם לה יותר.
קריירה זוהרת בשמי התדמיתנות כבר קרצה לה מרחוק,

שפרהל'ה יעקובזון למשל, תהווה דוגמא מעולה לתיק העבודות שלה.

@

נעמה?

אל תשאלי אותי איך, השגתי את המייל שלך..
לא, לא רציתי להתקשר אליך, אבל הפכתי שמים וארץ בשביל לגלות לאן נעלמת, והיכן את נמצאת..
למה לא רציתי להתקשר? כי אני לא חושב שזה לענין..
ולמה בכלל שלחתי מייל?..
סתם, כדי לשאול מה שלומך והאם הכל בסדר שם..

מקווה שבאמת הגעתי למקום הנכון..
תאשרי לי אם כן..

זאבי.


זה היה הדף הראשון.

אחריו באו עוד עשרות דפים, כשבכל אחד רשומה תכתובת בין איזשהוא אדם לבין נעמה, נעמהל'ה..
אותו אדם חצוף ומחוצף, התיימר לשבת ולכתוב לנעמה כי פעמים הוא מתגעגע אליה, כי פעמים היא כל כך חסרה לו..
כמו שלט בליבו של זאבי, כמו ידע היטב היטב מה מתחולל בתוכו, ובסה"כ דאג להעביר לנעמה עצמה את רחשי ליבו--

בשלב מסוים, התכתובות שינו צורה להתכתבות ישירה, 'מסנג'ר' היה כתוב שם.

איש לא היה בחדר, עת רצה זאבי לקמט את כל הדפים בכח ולזרוק אותם בכאב.
מקור דמעותיו כמו התעורר לחיים, והוא מצא עצמו, קורא את התכתובות האחרונות, אלו שהיו רשומות בדפים האחרונים,
מביט, בוהה בתמונה הקטנה, ובוכה...ובוכה.

המכתב, המכתב שהיה מקופל בתוך מעטפה בסוף הקלסר, היה שונה מהדפים הקודמים.
הוא היה רשום בכתב יד גדול משהו, על דף פוליו גדול.
הכתב היה מוכר...בנצי מורגנשטרן.

אולי לו יהיה תירוץ מוסבר לכל הדבר המוזר הזה--

עיניו רצו על פני השורות, כשקולו של בנצי כמו מהדהד בראשו, מגמגם קצת, מסביר בלהט את הכל כשהעיניים ממצמצות בלחץ גבוה.

-----------

זאבי..

אני לא יודע באיזה מצב אתה קורא את המכתב, אולי אתה קורא אותו עוד לפני הכל..
אני באמת לא יודע..אני רק אכתוב את כל מה שרציתי לומר לך, ואקווה שתבין אותם כפי שאני באמת רוצה להסביר.

זמן קצר לאחר שהתגרשת, התידדנו ונהיינו חברים טובים. למעשה, גם אם לא היינו חברים קרובים, הייתי חושב כיצד ניתן לסייע לך לעבור את המשבר הלא פשוט הזה..,אני לא יודע אם הייתי נוקט בצורה שנקטתי, אבל הייתי מנסה באיזו שהיא דרך, זה וודאי.
בכל אופן, נהיינו קצת יותר מידידים, ואפילו קצת חברי נפש.
אני חייב להקדים ולומר, שאני מודע לכך, שאני עלול לאבד את חברותנו לנצח, אני רק רוצה להודיע מראש שאני לא אכעס עליך, ורק שתדע, שכל שעשיתי היה מכוונה גמורה לעזור לך.
בכל אופן, חוויתי איתך את הרגעים הקשים והכואבים אחרי הגירושין.
אני מצטער שאני כל כך ישיר, אבל אני חייב..מעולם לא אמרתי לך את זה ישירות בפנים, אולי בין המילים ניסיתי לרמז לך..אבל עכשיו אני חושב שהגיע הזמן, אולי כי זה בכתב יותר קל לי..

זאבי, אתה מעולם לא הפסקת לאהוב את נעמה..אתה רק הלכת וברחת מעצמך..אתה ניסית ישר לצאת עם שידוכים אחרים בשביל להוכיח לכולם שאתה אמיץ, שאתה לא כואב ולא מנסה לשכוח..כי אין לך שום בעיה עם הגירושין..,
בזמן הנישואים הקצרצר שלך, אפילו לא ניסית להתמודד כמו שצריך עם המריבות הקטנות שלכם שגררו אתכם לאש הגדולה והנוראית הזו שהובילה לגירושין.
אני לא יודע זאבי, אני לא יודע אם אתה אשם, מגיל אפס הורגלת כי הכל מגיע לך, פינקו אותך בבית, היית מקום ראשון בכל דבר, כל החברה אהבה אותך.
מעולם לא ידעת סבל מהו, זכית לבחורה הכי טובה בסמינר, ממשפחה מעולה..
ופתאום, פתאום התחתנת ונפלת לעולם האמיתי וסירבת להתמודד איתו, במקום זה פתרת את צרותיך בפתרון הכל כך קל..התגרשת.
אבל תעזוב את זה בצד, מי אני כי אוכיח אותך..אני סתם נסחף בדיבורים שלי, זו לא המטרה שלי במכתב.
המטרה שלי בסה"כ, היא להסביר לך, כי מהצד שמתי לב מהר מאד שאתה רק הולך ומסתגר בעוד ועוד שכבות..,החלטתי עם עצמי שיכול להיות, ובצורה עקיפית מאד אצליח לשנות פה משהו.
ידעתי שדיבור ישיר שלי איתך, תוכחה נוקבת כמו זו שכתבתי לך כאן, לא תתקבל בעין יפה, ידעתי אפילו שאני עלול לצאת חבול נפשית מעקיצותיך שוודאי ישלחו אלי כל אימת שאנסה ולו במעט לחפור שם, בלב המכוסה שלך..
ואז, עשיתי מעשה, שיכול להתפרש כשלילי מאד..אבל עשיתי אותו, כי חשבתי לעצמי שזו אולי הדרך היחידה לנסות לשנות פה דברים בצורה על אנושית.
יש לי בן דוד חילוני, שהוא גאון מחשבים, באחת הפעמים שביקרתי אצלו, ראיתי אותו מתכתב דרך המחשב עם חבר. כששאלתי אותו מה זה בדיוק, הוא טרח לתת לי הסבר קצרצר, שזו דרך תקשורת וירטואלית עם אנשים שיכולים להיות גם בקצה העולם השני, מבלי שיראו אותך. יש שמתכתבים עם אנשים שהם מעולם לא ראו, ויש שמתכתבים עם חברים שמכירים..
בהתחלה התוודעתי רק ל'מייל' שזה בעצם, מעין דואר וירטואלי- שבודקים דרך המחשב, ויותר מאוחר, גיליתי גם את ה'מסנג'ר', שכמו שאתה רואה..אלו שיחות ממש ישירות, כמו אס.אמ.אס.
אל תשאל אותי איך, אבל בלי לרצות משהו ניצנץ במוחי..
הרמתי כמה בירורים היכן נמצאת כרגע נעמה, וזה בהחלט לא היה פשוט, כי היא פשוט ברחה ונעלמה בלי להודיע!
כשגיליתי שהיא ברחה לארה"ב, בררתי את החברה בה היא עובדת, ואיכשהוא, גם את המייל שלה. (יש להם באתר שלהם רשימת מיילים של העובדים..לא להאמין איך אני פתאום מתמצא בדבר הזה..),
ומכאן? מכאן אתה יכול לקרוא הכל..

עד כאן היה ההסבר הטכני, כעת להסבר היותר אנושי.

מעולם לא שיקרתי לנעמה, מעבר לכך שנעלמה ממנה הידיעה כי לא זאבי הוא זה שמתכתב איתה--
אבל, בעצם, כל שכתבתי היה ממך. כל פעם שהייתי רוצה לשלוח לה מייל, או להתכתב איתה, הייתי מדבר איתך, משתדל להבין בין השיטין מה אתה חושב, ובאיזו גישה אתה עדין מתיחס לנעמה, ואז, איכשהוא, הייתי כותב זאת לנעמה.

מדוע?
כי כמו שהסברתי בתחילת המכתב שלי, אתה לעולם לא היית מעיז.., אני, אמנם בגדתי באמון שלך, אבל אולי בכך..הצלחתי לעשות משהו.
באותה מידה שבררתי אצלך, תוך כדי השיחות ניסיתי להבין ממנה, מה היחס שלה כלפיך..והנה, אני לא צריך לספר לך, אתה יכול לראות משיחותיה..היא עדין מתגעגעת--

ברגע שהתארסת, לא ידעתי מה לעשות, וניסיתי באמת להמשיך לשחק את התפקיד שלך ולהסביר לה ש'התארסתי', כמובן שאני ידעתי בתוך תוכי, שגם עם האירוסין הללו..אתה לא שלם. אבל שתקתי, ואמרתי לעצמי, שאני את שלי כבר עשיתי מעל ומעבר--

אתה זוכר את אותו היום שלוויתי ממך 50 שקלים?..זה היה בדיוק אחרי ששאלתי את נעמה אם אוכל לשלוח לילדה משהו..אני לא יודע, היא לא הבת שלי, היא הבת שלך..ובכ"ז הרחמים שלי כל כך נכמרו והחלטתי שבכ"ז, היא חייבת לקבל משהו מאבא שלה.
לוויתי ממך את הכסף מתוך ידיעה ברורה שבמאוחר או במוקדם תדע על כך..יכולתי לקנות מכספי, אבל רציתי שזה יהיה באמת מהכסף של אבא.

דע לך, דבר שנכתב שם לא היה שקרי,
הכל אבל הכל נאמר לי ממך, אם ישירות ואם בעקיפין, אם במילים מוחשיות ואם בכעס, בשתיקה, בכאב שבעיניך.

היו ימים שכל כך רציתי לספר לך הכל..ולא יכלתי, היית עם מירי, ואז החלטתי שסופית אני חייב לחתוך את הקשר הוירטואלי הפיקטיבי הזה, כי הוא לא מוביל לשום מקום.
ידעתי שאי שם, נעמה שבורה כולה מעצם היותי 'מאורס', וכעת..כעת אני יודע שגם אתה שבור. כי הכל מתנפץ לנגד עיניך..

אני רק רוצה להגיד לך, שיש לך הזדמנות אחרונה לתקן דברים נכזבים..
נעמה שם, ואם רק תרצה, אתה יודע שרק אתה מסוגל להשיב הכל על כנו..
מי אני כי אטיף לך על עבודת המידות...אבל, אתה יודע זאביק'ה, שבשברים של מידה אחת שאתה שובר, אתה מסוגל לבנות עולמות שלמים..

את חברותנו אני מקריב פה על מזבח כאוב..ובלבד, שאולי..אולי תזכו לשוב ביחד..

בתקווה שבאמת תבין אותי..אתה יודע שאני אוהב אותך ואכפת לי ממך כמו היית אחי ממש..

בנצי, חברך.

נ.ב-
התמונה..איך שכחתי.
התינוקת המתוקה הזו היא מיכלי, ביתך הקטנה..קשה להאמין נכון?, גם אני לא האמנתי המון זמן עד שהיא שלחה לי את התמונה והתקשיתי שלא לזהות בברור את העיניים שלך שם..


-----------

המכתב אמנם הבהיר הכל,
אך דבר כבר לא היה ברור לנגד עיניו של זאבי--

הוא בהה בתמונה הקטנה, מלטף את לחייה הוורדרדות של הילדונת הזו..בתו?..

כן, בתו.

הדמעות זלגו מעיניו, מרטיבות את הדף, מורחות את הדיו מתמונתה של מיכלי, גורמות לפרצופה להתעוות פתאום בצורה מוזרה--

אח"כ הוא שב למכתב, קורא שוב ושוב את הכל..

התייפח בבכי, עובר על התכתובות הלוך ושוב, נשען, נאחז במילותיה, בגילוייה הנסתרים על געגועיה--
כל כך קרא אותה בין המילים, כמו דיברה אליו--
ראה אותה בעיני רוחו, מביטה בהלם במסך עת בנצי רשם לה על 'אירוסיו', וכמו נוקמת בילדותיות ומספרת על הסוד..על הילדה שלהם.

בכיו גבר, והוא הודה לקל כי לא בעונת תיירות בוערת מדובר כעת, ולא רבים הם השכנים בבית ההארחה..

הוא דפדף שוב ושוב, ומדקה לדקה דפדופו הפך מסיבי ועצבני יותר,
רצה לקרוע את הכל, לשכוח מהכל, לברוח--

בנצי לא היה שם,
אבל הקירות הדוממים הביטו בו, סופגים את הקולות--
הוא ראה את בנצי מולו, דמות גמלונית משהו, מסבירה במרץ את כל הענין..

לא, בנצי לא היה שם, אבל זאבי פתאום נעמד, לופת את הדפים בכח כשאצבעותיו הולכות ומאדימות, כמו פניו--
ואז, הוא מצא עצמו זועק בגרון ניחר, כמעט בטירוף, כשידיו מתנופפות באוויר, ועיניו מתרוצצות בחוריהן--


"בנצי!!! בנציון! מה עוללת לי?!
מה עשית?! למה הרסת את עולמי..?!
למה גילית דברים שהיה אסור לגלות..?!
למה סיפרת לה שיש בי עדין רגשות אליה..
למה הכנסת אותי לתסבוכת הזו למה?!..."

ל---מ---ה?!.......................

הזעקה כמו הדהדה באוויר, והוא נפל בחזרה למיטתו, כובש את פניו בכרית, ומתייפח בקול אל תוך הכרית תוך שהוא מכה בכח במיטה, ושואל אל הקירות הדוממים.."למה..למה?!......"---

העולם כולו, כמו מט על גבו הרועד של זאבי, והוא המשיך להכות במיטה בכח, משתנק בבכי, מנסה להלחם בעזרת דמעות, בעזרת חבטות עזות בכרית, בעזרת השתיקה האיומה,
מנסה להלחם במר גורלו, בקירות שנדמה ועוד רגע, ויתמוטטו עליו, יותירו אותו חסר חיות, ולא רק נפשית--

@

הוא נרדם, נרדם עמוק, כשידיו אוחזות בכח בקלסר, והתמונה קרובה לליבו--

רק למחרת בבוקר, כשמצמץ בעיניו ונזכר באחת בהכל,
רק אז היה מסוגל להפעיל את המכשיר הסלולרי שלו ולחייג את המספר המוכר--

@

בנצי חיכה לזה, פחד מזה, אך ידע שזה עלול לבוא בשלב מסוים..הוא הרים את שפורפרת הטלפון, לוחש 'הלו' מהוסס--
ומעבר לקו, בצורה מפתיעה, חיכה לו קול קר, חסר כל רגש--

-בן ציון, אין לי מה לדבר איתך יותר מדי, אני רק יכול לבקש ממך משהו..?
-כן..?
-אל תתקשר אלי יותר, אל תיצור איתי ועם משפחתי שום קשר. אל תדבר יותר עם גרושתי, אין לך שום עסק איתה, ובוודאי לא עם..המיכל, זו שאתה אומר שהיא הבת שלי. אני מבקש ממך להוציא את האף שלך מהעסקים האישיים שלי, בסדר?
-אהה..אני..רגע..
-כלום. רק רציתי להודיע לך, אני לא מצפה ממך לאישור, כל טוב בנציון, שיהיה לך בהצלחה בהמשך חייך..מי יודע, אולי היוצרות יתחלפו ביננו..
-זאבי!

קול הניתוק הקר נשמע באוזני בנצי כעשרות פעמונים מצלצלים, הוא ניסה לדבר, לומר, לטעון..אך רק הקול המונוטוני והמרגיז היה זה שהסכים להקשיב שם, מעבר לקו.

הוא הניח בכבדות את הטלפון על השולחן, נושם עמוק..



---לא ציפית אחרת, נכון צדיק?

לפרק הבא

=====
חזרה לסיפורים
לדף הבית

wml | html