1800550 obox
סיפור בהמשכים - מגפיים אדומות
פרק יג
צרות באות בצרורות.
זה היה המשפט שחלף במוחו של בנצי עת סיפרה לו אמו כי נקבעה לו פגישה נוספת עם שפרהל'ה להערב.
הוא הביט בה במבט מוזר, ואז אמר בכעס,
-אני לא מבין!, אני לא יכול לצאת הערב לפגישה! למה אתם קובעים לי??
-למה אתה לא יכול לצאת אינגלע?, קצת הפסקה מלימוד זה בסדר..זה לצורך מצווה!
-נו, לא קשור לימוד עכשיו.
-נו, אז מה יותר חשוב מלימוד?
-כלום.
-נו?
-כלום אמא. אני אלך לפגישה, טוב?!
-אתה תלך עם חיוך!
בנצי חייך אליה חיוך מזויף, ואמר במתק שפתיים,
-בוודאי..בוודאי שאחייך.
-אפשר לדעת מה עובר עליך?
-כלום.
-כלום?
-כלום.
אמו נאנחה ויצאה מהחדר, והוא קם לסגור את הדלת, מנסה לתכנן את צעדיו הבאים.
שעות אחר הצהרים, חלפו עליו בבטלה נוראית, הוא מצא עצמו בוהה בתקרה, כשאלפי מחשבות חולפות במוחו.
הביט בעצמו במראה,
דמות נמוכה, שפופה משהו, המבט עייף, המשקפיים נפולות,
יש בו, מן משהו זרוק, חסר יציבות.
למען האמת, איש לא ידע באמת עד כמה בנצי מקריב מעצמו למען החברה, עד כמה אפסית היא ההערכה שלו כלפי עצמו לעומת ההשקעה האין סופית לחברה שמסביב.
מדי פעם, כשלא הייתה ברירה, ובדרך לא דרך מעשיו היו מתגלים, אזי הזרקורים היו מוארים עליו למספר שניות של חסד--
אבל, דרך העולם היא, למרכז את תשומת הלב, לאו דווקא למי שמעשיו נאים, אלא אולי לזה שזכה לקסם אישי, לכישרונות, ולמראה חיצוני, כשכל האמורים לא בהכרח מקבילים לטוב לב ומידות תרומיות--
ומאחר ובנציון מורגנשטרן נתברך בדברים שונים מאלו הזוכים להערצה בחברה הנורמטיבית, הוא מוצא עצמו מביט במראה שמולו במבט מאוכזב,
הרי זאת, כי גם ממעשה טוב שלו, חברו הטוב איננו מרוצה.
מחשבות נוגות צפו במוחו, עת תיאר לעצמו כי וודאי זאבי בטוח שהצעד בו נקט, היה החלטי וברור.
וודאי זאבי איננו מתאר לעצמו את חיבוטי הנפש האדירים שהיו בו, לפני שהחליט הכול,
זאבי אולי לעולם לא יבין את ההקרבה הזו, אולי כי הוא עצמו לא מספיק קרוב לבנצי כמו שבנצי חש קרבה אליו--
התסכול עלה וצף בו.
לא, הוא לא ציפה כי זאבי ישמח ויעלוץ למקרא קלסר התיעוד,
הוא גם לא ציפה לכאלו צעקות,
בעצם, הוא לא ציפה לדבר.
אט אט החלה מתגבשת בו המסקנה, כי אכן, ההקרבה הזו הייתה מיותרת.
מכל מקום, זאבי מתעלם ממנו לגמרי, שונא אותו, מתעב אותו, ובטוח, כי כל כוונתו הייתה לדחוף את אפו מסקרנות, אם לא מכוונות גרועות יותר--
הוא הרגיש פתאום, כי הוא שונא את עצמו,
שונא כל כך, עד שעולה בו רצון להיות רשע, כמעט כמו זאבי.
@
מירי ישבה בחדרה, מביטה שוב ושוב בתמונות האירוסין--
מביטה בחיוך המאושר שלה שם, בעיניים הזורחות,
באושר שכמעט וניתן למשש באווירה--
זאבי עמד שם לידה, מחויך כולו.
לא, לא היה לה שמץ של ספק באמינותו,
לרגע לא האמינה לשמועות השקריות הללו.
זאבי?
בעל מכה?
על כדורים?
כמה מגוחך.
עולמה כמו חרב עליה, לא נותרה בה טיפת כוח להאמין כי יש חיים אחרי זאבי, ואולי, אולי היא תזכה להצעות שידוכין נוספות ברמה אנושית ולא בכזו שמובטחת לעוזבות שידוך שכמותה.
שוב פעם, בפעם המי יודע כמה, היא מוצאת עצמה מתייפחת אל מול התמונות, מבליעה את קולה בכרית.
לא, לא היא זו שנעלבה בכל הסיפור הכאוב הזה, לא עליה הוציאו שמועות נוראיות שכאלו.
אבל היא שוב בוכה, כי היא פתאום כואבת את כאבו של זאבי עצמו,
אחרי כמה ימים של בכי על גורלה האישי, על כאביה וגעגועיה,
היא מוצאת עצמה, מבינה את זאבי ואת גורלו.
מבכה גם עבורו, על הדילמות שוודאי הוא עובר,
היא מעולם לא התכחשה לעובדה, כי בתוך תוכו, היה בו עדין משהו א ל י ה. לגרושתו.
אבל, ביכרה להתעלם ובאמת ובתמים 'להאמין' לו, כי הכול נשכח, בתקווה פנימית שעם הזמן באמת הכול ישכח.
וכעת, היא יודעת שגם ניסיונו הנואש לשכוח ולמחוק לגמרי את הפרק העצוב הזה בחייו, עלה בתוהו.
היא התיישבה על מיטתה, מנגבת את הדמעות.
ואז, אז עלתה בה פתאום המחשבה, שאולי בעצם יש סיכוי לשחזר הכול מהתחלה.
@
למען האמת,
שניהם היו מובכים.
הוא הביט בה בהלם, והיא, סמוקה משהו, הביטה לצד, מנסה לחשוב עד כמה גדול הוא השינוי, עד כמה גדול הוא ההלם--
לבסוף, לאחר מספר דקות של מבוכה, הוא הצליח לשחרר מעצמו חיוך מאולץ ולפלוט בשקט..
-אה, שלום..
היא חייכה אליו בחזרה, צוחקת במבוכה,
-שלום גם לך בנצי..
לו היה רואה אותה ברחוב, ספק ספקא הוא כי היה מזהה אותה, ולאו דווקא בגלל רחפנותו המפורסמת.
שפרהל'ה לבשה חליפה בהירה, שיערה היה מסורק בצורה מחמיאה, והאיפור הזה, הדגיש פתאום את תווי פניה.
מדהים עד כמה חיצוניות משפיעה, אבל בנצי מצא עצמו נשבה בחבלי אותו החוק והביט בה פתאום במבט שונה.
ומסתבר, כי אותו החוק, השפיע דווקא לטובה.
כעת, כשהחיצוניות כבר לא דחתה, הוא יכול היה באמת להקשיב לה, באמת להביט בפנימיות העשירה שבה, בטוב הלב שבה וביראת השמים שלא נעדרה.
בין דיבור לדיבור,
תהה לעצמו, כיצד זה שאחרי ששכנע את עצמו רבות להסתכל עליה כפי שהיא תוך התעלמות מוחלטת מהחיצוניות,
עדין עכשיו, כשהכול שונה פתאום, הרבה יותר קל לו להביט בפנימיות שבה וליהנות ממנה.
לבסוף, הסכים עם העובדה בינו לבין עצמו, כי מסתמא גם הוא בן אנוש שמושפע מ'זוטות' שכאלו.
שפרהל'ה ובנצי גילו לראשונה, כי יש מי שיצחק מבדיחותיהם, יש מי שיקשיב לדיבוריהם, יש מי שיאזין בשקט לגילויי הנפש שלהם, ויש מי שיביט בהם במבט מעריך באמת.
ומשום מה, בסוף הפגישה, הם שמחו לגלות שהיו אלה הם בעצמם.
כשליווה אותה לתחנת האוטובוס, העז סוף סוף לפלוט כשמבטו מושפל,
-אממ..שפרהל'ה,
-כן?
-אני..חייב לציין, שהפגישה היום הייתה באמת..
-כן, גם אני..
הם הרימו את עיניהם להבזק השניה, ומיד השפילו אותן חזרה, מובכים.
ואז, בנצי נשם עמוק,
-אני חושב שפעם הבאה אני אביא את הרכב שלי.
שפרהל'ה הביטה בו בעיניים בורקות, ואמרה בפה פעור,
-יש לך רכב?? משלך??
הוא צחק, מובך..
-אממ, זה..לא בדיוק!, כלומר, כן..הרכב שלי..אבל אל תצפי למשהו משוכלל, זה משהו קטן..
-והרכב ממש שלך??
-כן.
-רגע, אין עם זה בעיה מבחינת הישיבה?
-חה. רכב מהדגם הזה לא רשום להם בתקנון..
-מה זאת אומרת?
-סתם. אני צוחק. התכוונתי, שהרכב הזה משמש רבות לצרכי הישיבה כך שב"ה אין להם תלונות עליו, מה גם שהם לא זוכים לראות אותו הרבה, כי הוא בד"כ במוסך..
היא צחקה בקול, מנסה לתהות לעצמה כי אולי בכלל התכוון למוסך הבית שלו ואין זה מצחיק כלל וכלל--
-אבל, לפגישה הבאה אני מקווה שהכל יהיה בסדר ונוכל לנסוע איתו..החבר'ה קוראים לו פינוׁ, פינוׁהזקן..
-פינו?!
-פיאט אונו..שם חיבה.
משהו מעומעם בתודעת ידיעותיה המצומצמות בסוגי רכבים עלה בה, והיא החלה נרגעת, כי צחוקה על תופעת המוסך לא היה לשווא.
האוטובוס הגיע, וזה לראשונה מזה מספר פגישות, שהיא חשה רצון להישאר במקום ולא לעלות עליו--
הם עמדו שניהם, בוהים באוטובוס, והיא מסרבת לעלות.
הנהג הציץ מעבר לדלת,
-נו גברת, את לא עולה? מה את מסתכלת?
היא חייכה לבנצי במבוכה, ועלתה במהירות על האוטובוס,
כשהוציאה בטעות לנהג מטבע של עשרה שקלים על נסיעה שסכומה שלושים שקלים,
הבין זה האחרון כי משהו באמת משובש איתה.
היא דווקא הבינה שהיא בעננים,
ובנצי?
לא פחות ממנה.
@
ההשערה הכללית הייתה, כי בשעות הבוקר זאבי לא אמור להימצא בבית.
מעבר להשערה הפשוטה, היא נשאה תפילה כי לא תתקל בו, זה היה הדבר האחרון אותו הייתה צריכה בבוקרו של יום שלישי.
ואכן, תפילתה נענתה, ולאחר מספר דפיקות בבית משפחת אייסברג, פתחה את הדלת אמו.
-מירי..מה..מה את עושה פה?!
-זאבי בבית?
-לא. את צריכה אותו??
-דווקא לא. אני צריכה אותך.
מינה אייסברג הייתה המומה, ולמרות זאת, פינתה את הדרך למירי שנכנסה בביישנות אל הסלון, מתיישבת על הספה החומה.
-את וודאי מתפלאת מה א נ י עושה פה, ממש בביתכם..
-אלא מה?
-אני יכולה להבין אתכם.
-את יודעת שההבנה הזו לא ממש עוזרת, הורייך לא רצו לשמוע לא מאיתנו ולא מכל מיני שליחים ששלחנו דבר.
-הורי, לא אני.
-וכי זה עוזר? זאביק'ה שלי שבור כל כך.., שבור מעצם העובדה, שנו שוין, מילא זו הייתה אמת, אבל אנחנו הרי יודעים שאלו שקרים ושמועות כוזבות!
-אני מבינה אתכם..גברת אייסברג, אני רוצה להבהיר לך דבר.
אני יודעת שזה הולך להישמע נורא מוזר, אבל אגיד את מה שיושב לי על הלב עוד מאותו היום בו אמי הודיעה שהיא שוברת הכול.
-נו?
-אני מעולם לא האמנתי על זאבי בשום פרט מהרכילויות הכוזבות הללו. אני מאמינה ובטוחה שאלו סתם אנשים מרושעים, שאולי מתוך קנאה מלעיזים עליו ולא מודעים שהם מחריבים עולמות במילותיהם..
-נו, אז למה בכל זאת קרה מה שקרה?
-למה קרה מה שקרה? כי כך הורי החליטו.
-אז מה עוזרת העובדה שאת אינך מאמינה..? מדוע לא שכנעת את הורייך?
-ניסיתי, אין לך מושג כמה ניסיתי..
-אני לא יודעת מה להגיד לך, אני שמחה שלפחות את אינך מאמינה..אבל בכל זאת, כל המצב הזה כל כך כואב לי, זאבי שבור נורא, הוא נסע לצפון להיות עם עצמו והשאיר אותנו כך דואגים..
-הייתי בדילמה מספר ימים עד שהגעתי לרעיון שלשמו אני באה לפה.
-איזו דילמה? איזה רעיון?
-אני לא יודעת איך להסביר את עצמי..אני בטוחה שזה יישמע קצת נועז ולא הגיוני, אבל זה מה שעלה בי ואני באה להתייעץ איתך.
הורי הזהירו אותי, שאם בכ"ז ארצה להתחתן עם זאבי, אני לא אקבל שום תמיכה מהם.
ואכן, נסוגותי לאחור משכנועיי כשאיימו בדבר הזה.
אבל, אני לא יודעת..אחרי מספר ימים, פתאום הבנתי, שאני לא מוכנה כל כך מהר לוותר על הכל, גם אם יהיה זה כרוך בהקרבה אישית של עצמי..
-למה את מתכוונת?
-אני מתכוונת, שאני מוכנה לחזור, ללא תמיכת הורי.
-מה?!
-כן.
-את..לא מתכוונת ברצינות..
-דווקא כן.
מינה הביטה במירי, מחייכת במקצת.
הצעתה של זו האחרונה, הייתה נשמעת מוזרה אך חיובית במקביל, היא כמו זאבי חשבה גם כן,כי וודאי אחרי הגירושין ועזיבת השידוך, סוג ההצעות לזאבי רק ילך וידרדר.
לאחר מספר דקות של מחשבה, השיבה לה,
-תראי, אני לא יכולה להגיד שההצעה הזו לא מפתיעה אותי לטובה, אבל את מסכימה איתי שכל הסיפור הזה קצת מסובך..כלומר, את הולכת ממש להסתכסך עם הורייך!
-זה לא בדיוק ככה. זה לא שאני מתחתנת עם בחור שיש הוכחות חותכות לגבי חוסר אמינותו, השמועות הן הדבר היחיד שהשפיעו על הוריי. אני מאמינה שאתקל בתחילה באנטי גמור מצידם, אך עם הזמן הם וודאי יבינו כי השמועות הללו באמת עשן ללא אש והכול שקר וכזב.
אני יודעת שאאלץ לעבור תקופה כואבת..אבל, אני בטוחה שלהישאר כך בבית, זו תקופה כואבת יותר, ויותר מכך...נצחית.
-מירי, אני צריכה לדבר עם בעלי על כך..אנחנו צריכים להתייעץ וכמובן לעשות שאלת רב. את מבינה כי בעצם מדובר בכך שאנו נוטלים את החסות המלאה על הוצאות החתונה..
-כן.
מירי התרוממה ממקומה, מאושרת מהעובדה כי דבריה התקבלו בשמחה, היא לחצה את ידה של גברת אייסברג לשלום, ויצאה מהבית כשלראשונה מזה מספר ימים כאובים, על פניה חיוך קטן.
הוריה עדין לא ידעו דבר, והיא ידעה שהיא הולכת להקריב קרבן אישי מעצמה,
כששבה לביתה, נתקלה פתאום בסטיקר שעליו היה רשום באותיות כתומות זורחות, 'יש בי אהבה והיא תנצח!',
חייכה, ונתנה לעצמה בהזדמנות נדירה, לחרוג לרגע מהלך מחשבתה הריאלי כה, ולהשבות בקסמי הסטיקרים המאובקים הללו--
@
בנצי הביט במבט מעריך בפינוׁכשהוא לוחש לו בליבו תודה על מחוותו להסיע את שפרהל'ה ואותו יחד אל היער השקט, ללא הפרעות בדרך, ללא ברקסים מיותרים, והכי חשוב, ללא עצירות פתע.
שפרהל'ה, יצאה מהאוטו, מביטה סביבה.
-מקום נחמד פה, הנוף יפה.
-כן..האמת, שהבאתי אותך לפה, לא במיוחד בגלל הנוף..הבאתי אותך לפה כי המקום הזה מסמל המון עבורי.
-מה זאת אומרת?
הם פסעו בין השבילים, נכנסים לתוככי היער, ומתיישבים על ספסל מזדמן--
-זאת אומרת..שלמרות הפשטות שבמקום הזה, הוא עזר לי המון.
-אה..זה אישי?
-לא כל כך..כלומר..אני..אספר לך..
ובנצי, מוצא עצמו לראשונה בחייו, נחשף בפניה ומספר לה על אותו יום גשום,
אותו יום בו חש לבד כל כך, בו איש לא אבה לשמוע אותו, בו הסתכסך עם אמו,
אותו היום בו חש כי עולמו מט עליו, כי שום דבר כבר לא שווה.
כי הוא חש ל ב ד.
ואז, דווקא כשגשם התחיל לרדת, והוא ישב שם, כל כולו סחוט,
דווקא אז הוא הבין שהוא לא לבד, שדווקא בעיתות הללו, בהן אתה מרגיש בודד, אזי רק מסוגל אתה להתחבר לאותה הכרה כי יש מישהו שמלווה אותך לאורך כל הדרך..
בנצי הסביר לה בלהט, כי רק באותו היום, הוא הבין סוף סוף, כי העצב הוא הדבר הכי משמח, מאחר ורק אז אתה מבחין באלוקיך שצועד לידך,
כשטוב לך והכול פורח מסביבך, אתה שוכח להודות ולהתייחס אליו--
ושפרהל'ה חייכה וסיפרה לו, כי היא הלחינה לחניכות ה'בתיה' שלה שיר על הסיפור המפורסם על אותו איש שראה את כל מסכת חייו כצעדים על החוף, והבחין כי דווקא בעיתות הקשות בחייו ישנו זוג אחד בלבד של נעליים, כשלאורך כל הדרך ישנם שני זוגות, שלו ושל אלוקיו,
כששאל את אלוקיו לפשר הדבר, ענה לו, כי דווקא בעיתות צרה, לקח אותו על כתפיו, ולכן הוא הבחין רק בזוג אחד--
הרוח השקטה, האווירה הנינוחה, גרמו להם להכנס לשיחת נפש מעמיקה ומעשירה.
רק לאחר שעתיים, כשחש בנצי שליבו ונפשו פתוחים באמת אל זו שישבה לצידו, הוא הרשה לעצמו לקטוע בפתאומיות את שטף דיבורה--
-תגידי, שפרהל'ה..
-כן?
-את יודעת, אצל החילונים זה יותר נהוג, כי הם יוצאים בצורה אחרת ועד שהם נישאים..הכל אצלם אחרת.
אבל, את חושבת שזה הגיוני גם, בלי קשר לדרך הרשמית בה נודיע להורים והכל..
לשאול אותך האם גם את חושבת כמוני שזו כבר הפגישה האחרונה שלנו..?
שפרהל'ה נרתעה לאחור, ולאחר דקה של מחשבה שאלה,
-אני..אני לא מבינה.
הוא הביט הצידה, סמוק, ממצמץ בעיניו במהירות, ואז זרק לאוויר--
-נו, את יודעת איך הם אומרים..'התנשאי לי'..זה..זה מצחיק..
הוא פתאום צוחק, מובך.
והיא מחייכת אליו, ובעיניה אותו זיק בורק--
-אני..אני חושבת שכן.
wml | html