1800550 obox
סיפור בהמשכים - מגפיים אדומות
פרק יד
היא חייכה לבנצי באושר,
-נו, ידעתי שבסוף האינגלע שלי יעשה את הבחירה הנכונה!
בנצי חייך, סמוק.
-נו, אז זהו? אנחנו סוגרים מחר סופית?
-מסתברא.
-ב"ה!, עכשיו תוכיח ליעקובזונים עד כמה צדיק אתה ותרוץ לישיבה!
בנצי שוב חייך אליה, יוצא את הבית כשהחיוך המרחף לא מש משפתיו.
@
בדרך לישיבה, הכל פתאום שב אליו.
הסיוט המתמשך הזה, ממנו שכח בימים האחרונים, הכה בו בבומרנג מכאיב.
הוא נזכר כי למרות ארוסיו הקרבים, עומד מאחריו 'תיק' רציני בהקשר לחברו הטוב לשעבר..זאבי.
הוא נזכר, כי דווקא בשמחתו הוא, זאבי לא ישתתף.
הוא נזכר כי שמחתו כלל וכלל לא שלמה.
-בנצי, אתה שם לב לאן אתה הולך?!
-אני? מה זאת אומרת, לישיבה!
-לא, אתה הולך היישר לעץ שמולך.
בנצי טפח על ראשו ואחר כך הביט במבט רציני בשמוליק,
-מה עובר עליך? אתה באמת חושב שהייתי נכנס בעץ?
-אני יודע..הלכת כולך מהורהר ונראה לי שלולא הצעקה שלי היית נכנס בו כמו שצריך..
-לא, לא הייתי נכנס.
-מה יש לך?
-כלום.
-אתה נראה על הפנים.
-קורה.
-בנצי, מה זה הציניות הזו? אני לא מאמין שזה אתה..זאבי הדביק אותך?!
-די, לשוה"ר!
-לשוה"ר לשוה"ר...לאיפה הוא נעלם האייסברג הזה? נעלם סופית מאז שעזבו אצלם שידוך..
-מה יש לך שמוליק? זה העסק הפרטי שלו לאן הוא נעלם..
-אני לא מבין. אתם כמו יחידה אחת? הוא בדיכאון אז גם אתה? הוא במצב מסובך אז אתה צריך להיות עורך הדין שלו?
צא מזה בנצי! תפסיק להיות הצל שלו, אתה לא מבין שלא אכפת לו ממך?!
בנצי הביט בשמוליק המום. זה האחרון הטיח בפניו בצורה בוטה את אותן מחשבות נסתרות שהחלו מתבהרות במוחו רק בימים האחרונים--
לאחר מספר דקות הוא מתעשת כמובן, ממצמץ בעיניו ומנפנף לאות ביטול,
-מה פתאום לא אכפת לו?!
די שמוליק, אל תדון עד שתגיע למקומו..,ואני ממש ממש לא מאחל לך להיות במקומו, למה אתה חורץ גורלות של אנשים כך בקלות!?
-שום חורץ, אני מנסה לעורר אותך מהבועה הוורודה שאתה שקוע בה. עם כל הכבוד לרצון שלך לעזור לכל אחד בשאר הוא, יש גבול להקרבה שאתה יכול להקריב, אתה לא יכול להיות השטיח שלו!
-אני לא.
-אתה כן, אתה אפילו לא שם לב.
-אתה יודע מה שמוליק?
-נו?
-בוא נלמד.
-עכשיו? איתך?
-עכשיו, איתי.
שמוליק היה נבוך, הם היו רחוקים מהישיבה מספר פסיעות, ולא היה בידו שום תירוץ לדחות את בנצי,
הוא נאלץ להסכים להצעתו של בנצי והתקדם איתו בשתיקה לכיוון בית המדרש.
ובדרכם, המחשבות מתערבלות במוחו של בנצי,
הוא מנסה בכח להתנגד לדבריו של שמוליק, מנסה להאמין רק בעצמו ובדעתו האמיתית על זאבי.
מנסה באמת לדון את זאבי לכף זכות ולא לכעוס עליו, לא חלילה להאמין לדברי שמוליק. אבל המשפטים שבים וצפים במוחו, "אתה השטיח שלו.." "אתה עורך הדין שלו.."
-על הרחפנות שלך אין לך עדין תשובה.
-אני? מרחף? למה?
-כי אנחנו עומדים פה כמה דקות ליד הסטנדר ואתה לא יושב ופותח גמרא!
אתה ביקשת ממני ללמוד, לא אני..
-נכון, נכון..אני מצטער, אני קצת טרוד.
-זה..זה בקשר לזאבי?
-לא, נו..
-טוב, בוא נשב ללמוד.
הם צללו אל תוך הלימוד, שוכחים מהכול.
בסופו של יום, אחרי חיבוטי נפש מכאיבים, הוא הגיע למסקנה פשוטה ומוזרה.
ל ש כ ו ח.
הוא שוכח מזאבי. לגמרי.
@
הם פרצו בצחוק רם.
מירי הביטה בהם המומה, פגועה.
-מה מצחיק פה בדיוק?!
אביה הרצין פתאום,
-מה..את צוחקת..
-לא, אני לא! למה שאצחק? זה נושא לצחוק?
-חשבתי כך.
-אני ממש לא צוחקת.
אמה פקחה את עיניה בהלם, מתקשה להגיב. לבסוף פלטה,
-טוב, זה לא משנה אם את רצינית או לא. את יודעת שמבחינתנו אין בכלל אופציה כזו..
-אני יודעת.
-נו, אז מה העניין? לא מספיק התווכחנו על זה?
-אין פה על מה להתווכח.
אביה קם ממקומו, אדישותה קוממה אותו.
-למה את חותרת מירי?!
-אני לא חותרת לכלום, הודעתי לכם.
-מ ה הודעת?!
-הודעתי שאני הולכת לחדש את השידוך עם אייסברג.
-ללא האישור שלנו?
כאן נחישותה אבדה פתאום, והיא השפילה את מבטה, לוחשת, "כן.."
-לא יקום ולא יהיה מרים שושנה!
-אבא, כך החלטתי.
-את יודעת שאת לא זוכה לשום תמיכה מאיתנו!
-אני יודעת.
-את תהרסי לאחייך את שמם הטוב, לא מספיקה עוגמת הנפש שהייתה לנו עד עתה?
-אני אשמה בה??
-את תהיי מאד אשמה אם תעשי את הצעד השגוי הזה.
-אני לא. אני לא אהרוס את חיי בגלל 'שם' ובגלל 'נורמות', נמאס לי!
-תעזבי שם ונורמות בצד. מה איתך? מי ב א מ ת ערב לך שהאייסברג הזה באמת הגון? אין עשן בלי אש!
-אתה יודע מה האש הזו? האש הזו זה לשון הרע נטו, זה הכל.
-נו, אל תתפלספי לי עכשיו!
-אני לא. זאבי הוא בחור מדי טוב שברגע שהוא התגרש טבעי שכל מיני 'יכנעס' ירכלו עליו כאלו דברים, וכי מה כבר יכולים להמציא עליו?
-מירי, את משוחדת!
-אני לא.
-כן. יופי. בחורה בוגרת צומחת לנו בבית. תלכי ותתחתני איתו וכך תגורו, בלי שום תמיכה מאיתנו, אני לא אסכים לתמוך ולו בשקל בשידוך שכזה, בסיכון בטוח כזה, ב..בהרס!
-זה מה שאעשה.
הדמעות עמדו בעיניה, היא הסתובבה פתאום, שבה במהירות לחדרה.
-מירי! מירי!, קראה לה אמה.
שום תגובה לא נשמעה.
היא נאנחה, טומנת את פניה בין כפות ידיה,
-מה יהיה עם הילדה הזו, תראה איך היא התמרדה לנו פתאום..
-אני לא יודע..אני ממש דואג.
-מצד שני..היא ילדה מספיק גדולה, אנחנו לא יכולים להחליט לה.
-מה זאת אומרת ילדה מספיק גדולה?! מה עם השם שלה? מה עם השם של אחיה? מה עם השם של המשפחה?
-האושר שלה חשוב לי.
-תחשבי רגע בריאליות, למה את נסחפת עם הרגש שלה?
-אני לא נסחפת, אני דואגת לה..
-אין פה מקום לדאגה. ילד צריך ללמוד לקחת אחריות על מעשיו.
-ככה?
-רק ככה.
היא שוב נאנחה, מקבלת בשתיקה את גזירת בעלה.
הם ישבו שם בסלון, שותקים, מתקשים לדבר.
כך חלפה לה מחצית השעה, ופתאום יוצאת לה מחדרה מירי, לבושה ומסודרת.
-אני הולכת אליהם.
-למי?
-למי..
-אייסברג?!
-כן.
-מירי! תחשבי על הצעד הזה שוב!
-זה לא הביקור הראשון שלי אצלם אחרי השבירה.
-אה, אז לנו הודעת בדרך אגב?, אני מבין שמצאת לך זוג הורים חדש..
-לא!, הייתי אצלם פעם אחת על מנת לברר האם הכיוון הזה אקטואלי בכלל. לא התכוונתי חלילה להעלים מכם דבר, רק חבל היה לי להשקיע אנרגיות במריבה הזו לפני שאני יודעת אם יש לי על מה בכלל..
-ויש?
-כן.
-ככה? הם סולחים בקלות? טוב, אין להם ברירה..
-אבא!
-דרך צלחה מרים.
היא הסבה את פניה, יוצאת את הבית ללא אומר, פגועה עד עמקי נשמתה.
@
הדרך נראית הייתה לה פתאום ארוכה ומפרכת מתמיד.
הרגישה פתאום מוזרה ומנוכרת בבגדי השבת שלה, בהכל.
כעת, כשאבא כבר לא רואה, ואפילו המבט המושפל של אמא לא נמצא ברקע--
רק כעת, היא נותנת דרור לדמעותיה, מתעלמת מהעובדה שהן מטשטשות את האיפור שלה, מעוותות את פניה, מתישות אותה.
המלחמה הזו, הרצון העז להתעלם מכל מה שמסביב ולחתור בכח אל המטרה,
פתאום נראתה קשה ומתישה, משפטיו הציניים של אביה, המבט הכאוב של אמא..
רצתה להשיל מעליה את התיק הבוגר הזה, רצתה לאסוף פתאום את השיער לגומיה פשוטה, להיות הילדה של אבא ואמא, לשוב מבית הספר ולספר להם כי מחר יהיה להם טיול שנתי,
לא להלחם יותר, לא לצעוק, לא לכאוב, לא לדאוג..
די..להיות מיריל'ה של פעם, מיריל'ה פולק, לא 'מרים שושנה' יותר.
אבל היא עומדת כאן, מול הדלת החומה, מוחה עוד דמעה, ומנקה את הלכלוך השחור שנמרח סביב עיניה.
מינה אייסברג פותחת לה את הדלת, מחוייכת,
-שלום מירי! מה שלומך? בואי..הכנסי.
ומירי נכנסת, מבוישת קצת, מקווה כי עיניה האדומות לא יעידו דבר.
-אני משערת לעצמי שהורייך..לא קיבלו את זה בשמחה.
היא משפילה את עיניה, שלא תבחין, שלא תשים לב---
-לא, בכלל לא.
-מירי, את בטוחה שאת מוכנה להקריב את יחסייך עם ההורים למען המטרה הזו? את בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות? זה לא פוגם בכיבוד אב ואם?
-אני לא יודעת..אני יודעת שזה לא מושלם רוחנית..אבל תביני אותי..אני..
-בואי נקווה שהם ישלימו ויבינו עם הזמן הכול.
-כולי תפילה ותקווה.
מירי מצאה עצמה פתאום, נופלת על כתפי מינה ומחבקת אותה בחום.
לא, לא היה זה תחליף לאמא או אבא, חלילה וחס.
היה זה מפלט, מקום בריחה, מקום שעדין לא כעס עליה--
יהיה טוב, היא לחשה למינה בקול חלוש, קטוע, באמת יהיה טוב.
@
שפרהל'ה ישבה במטבח, כשחיוך מתוח על פניה והיא בוהה בארון שמולה.
בנצי דיבר מעבר לקו, והיא הנהנה בראשה, כמו רואה הוא אותה כעת.
-שפרהל'ה? את איתי??
-מה? כן, בטח!
-בקיצור..אני חייב להגיד לך משהו לפני שאני הולך לישון.
-כן?
-היער..היער ההוא שהלכנו אליו,
-היה מקסים..
-כן, נכון. אבל אני לא יודע איך לא חשבתי על זה, הייתה לנו בו בעיית ייחוד חמורה! זה מקום שקט שסיכויים קלושים שיעברו בו עוד אנשים..סיכויים קלושים ששווים לסיכוי שלעוד מישהו תיעצר המכונית בירידה מירושלים, זה יכול לקרות רק למכונית הפאר שלנו..
-שלנו?
-כן.
היא צחקה.
-אתה צודק. אני גם לא יודעת איך לא חשבתי על זה.
-בכל אופן, נשתדל לשמור על זה. אני הייתי חייב להגיד לך, הייתי פשוט כ"כ נסער להראות לך את המקום ההוא שהייתה לי בו קפיצת הדרך רוחנית..
-אני מבינה..וודאי, העיקר שנלמד להבא.
-לילה טוב שפרהל'ה..
שתיקה נשמעה מעבר לקו, ובנצי שמע לראשונה בחייו כל כך הרבה מילים מתוך שתיקה--
@
ל ש כ ו ח.
לשכוח מהכול, זו הייתה המטרה.
הוא ישוב לישיבה כמו כלום לא היה, יתעלם מהרכילויות המרושעות, סדר החיים שלו ימשיך.
הקלסר ייטמן אי שם, והוא ישכח מהכול. גם מבנצי.
@
כשתמו החגיגות, ורק הם נותרו פתאום בסלון, בנצי הביט בחלון, כמו מדבר לעצמו..
"אני זכיתי בה..באמת זכיתי..מזל טוב לי..."
wml | html