1800550 obox
סיפור בהמשכים - מגפיים אדומות
פרק טו
מינה אייסברג ישבה בספה, שקועה במחשבותיה.
היא הבטיחה למירי תשובה עוד הערב לגבי דעתו של זאבי עצמו.
כעת, כשהיא לבד, החלו החששות לנקר בה, זאבי עזב בפתאומיות את הבית למקום לא נודע, ספק אם ירצה לשמוע עליה בכלל---
דפיקות קצובות נשמעו על הדלת,
הדפיקות המוכרות, דפיקותיו של זאבי--
הוא פתח את הדלת באיטיות, כשכתפיו שמוטות ומבטו נפול--
לחש שלום שקט, ופנה לחדרו.
-זאבי..
הוא עוצר במסדרון, אינו אומר מילה.
-זאביק'ה..בוא. בוא לפה. תשאיר את התיק שם.
-אני אכניס אותו לחדר.
-לא. בוא עכשיו.
הוא מניח את התיק, פולט אנחה, ושב לסלון.
-שלום אמא.
-וברכה, שב.
מתיישב, טומן ראשו בין שתי ידיו--
-אתה בסדר..?
-נגיד.
-אין נגיד.
-אז מה יש?
-אם אתה לא בסדר, צריך לטפל בזה, מהשורש, לא לחפות.
-אה כן?
-אה, כן.
הוא שפשף את עיניו, והביט בה פתאום, באמא.
היא הביטה בו במבט בוחן, מצפה למוצא פיו, והוא כמו ניסה לדבר אליה מעיניו,
---לא, את לא מבינה ובחיים לא תביני, לא תביני שבימי רגיעה הללו שניסיתי לקחת, גיליתי דברים מחרידים, גיליתי שאני אבא! גיליתי שהחבר הכי טוב שלי בגד בי..,גיליתי שכלום, נותרתי בלי כלום..אני לא שווה כלום..אפילו בנצי מורגנשטרן מתארס..ואני? גורנישט, גורנישט מיט א גורנישט..זה מה אני...---
-למה אתה שותק זאבי?
-מה אני אגיד?
-תגיד משהו, תספר, איך היה שם בצפון? לא עזר לך השקט?
-איך יעזור?
-זה מה שחשבת, שיעזור. לא?
-לא יודע.
-זאבי, מה כואב לך?
-מה זה יעזור עכשיו?
-יעזור.
-מה כואב באמת..אני אוטוטו עומד להתחתן, זה מה שכל כך כואב לי..
-זה לא אמור לכאוב.
-אמא!
-זה לא אמור לכאוב, אתה באמת אוטוטו מתחתן עם מירי פולק.
-אה, הם עלו על זה שהלכתי אחרי הגירושים לפסיכולוג שיוציא ממני את תאוות האלימות שפעפעה בי?
-הם, כלומר היא, לא מאמינה לזה בכלל.
-ברור שלא תאמין.. איזה פסיכולוג יקבל אותי..אני עוד אכניס לו מכות..
-לא, היא לא מאמינה לשמועות עליך.
-נו ואז?
-וזה אומר שהשידוך חוזר לקדמותו ומירי פולק ואתה מתחתנים עוד מעט.
זאבי הביט בה המום, אמו בניגוד אליו, לא הייתה כלל וכלל צינית. היא הייתה רצינית לגמרי.
-אני לא מבין, את..למה את מתכוונת?
-מירי פולק שלך, החליטה לשבור כמה מוסכמות, היא נלחמת עבורך.
-נגד ההורים שלה?
-בדיוק. היא באה לפה, להסביר לי הכול, בהתחלה היה לי קצת אנטי נגדה, בכל זאת, מאד מאד נפגענו מכל הסיפור שהיה איתה. אבל הבנתי ממנה שהיא מעולם לא האמינה לשמועות עליך.
-אז..אז היא רוצה להתחתן איתי ככה? באוויר?
-על דשא, מתחת לחופה.
זאבי צחק פתאום, הרוגע שלה, של אמא, נתן לו מנוח.
-במלכו'ס אין דשא..,בכל אופן, אני לא מאמין שהיא עשתה את זה..
-לא נתנו לה עדין תשובה סופית, אתה כמובן הקובע הסופי.
-כן..אני צריך..צריך לחשוב על זה, אני עדין לא יודע..
-קח את הזמן שלך, רק תזכור שהיא בינתיים במלחמות עם הוריה, אז צריך לתת תשובה סופית כדי שנדע לאן אנחנו פונים--
-אני..אני אתן, בע"ה.
@
-למה את עושה לנו את זה מרים שושנה, למה?
מירי לגמה בשקט את המרק, אמה עמדה מאחוריה, נשענת על השיש, לופתת את המגבת.
מירי התרוממה מהצלחת, מוחה.
-למה א ת ם עושים לי את זה?!
-כי אנחנו רוצים בטובתך.
-כי אתם רוצים בטובת האחים שלי ובטובת שם המשפחה, שלא יתקלקל חלילה.
-וממתי את כל כך חוצפנית?
מירי שתקה.
-תביני מירי, אבא מבוגר ממך בכמה וכמה שנים טובות, ואם הוא לפי ראות עיניו, החליט שאת צריכה לשבור את השידוך, אז צריך להסכים לזה בלי להניד עפעף, את מסכימה איתי?
-לו הייתי מבינה אותך, אולי.
-כיבוד הורים עושים לא כי 'מבינים', כיבוד הורים עושים כי מכבדים, ולא משנה אם זה נשמע לך בלתי אמין בעליל!
-אני יודעת שאני פוגעת בכבודכם.
-את יודעת שאני רוצה את כל הטוב בשבילך..את יודעת שלאבא ולי כל כך אכפת ממך, הבכורה שלנו..תביני שאנחנו דואגים לעתיד שלך, תארי לך שהאייסברג הזה באמת יהיה טוב איתך ויתנהג איתך כמו שצריך, אבל מה יקרה אם ביום מן הימים הסעיף הזה פתאום יעלה לו לראש והוא יכה אותך? מה אז תגידי? אז יהיה מאוחר מדי מיריל'ה..
-למה מאוחר? הוא רגיל להתגרש.
-ואת לא.
-לא יהיה צורך בלהתגרש.
-מאיפה הביטחון הזה שלך?
-מאיפה? אין לי כל כך בטחון, זה האמת. אבל את יודעת דבר אחד אמא?
-נו?
-הביטחון שלי שווה יותר מהלשוה"ר הזה.
-את מוכנה להסביר את עצמך?
-אמא, איפה ההלכות שמיה"ל שהיינו לומדים על שולחן שבת כל שבוע? איפה ההלכות ששיננו כל הזמן, איפה ה'אש אש!' שהיינו צועקים כשהיינו קטנים ומישהו היה מעז לדבר לשוה"ר?
איפה כל זה נעלם?
לימדת אותנו, את בעצמך, שלמרות שזה נשמע נורא 'אמין', אסור בשום פנים ואופן להאמין, אז איפה כל זה??
-את יודעת שלצורך שידוכים מותר לשמוע.
-שום שדכנית לא אמרה לך את זה, את שמעת את זה מאנשים ברחוב ובאוטובוס..
-אלא מה, למה ששדכנית תגיד? זו הפרנסה שלה!
-אתם, אתם בחיים לא תבינו אותי..אתם באמת לא מכירים אותו..מגוחך לחשוב עליו כזה דבר.
-את יודעת שאבא לא ישן בלילה בגללך.
היא שותקת. בולעת.
-נו מירי, אז המטרה שלך מקדשת את האמצעים?
היא מביטה באמה, משפילה את עיניה, ויוצאת את המטבח.
ואז, היא שוב נסוגה לאחור, פולטת לאמה--
-לא, היא לא מקדשת, אין לי תירוצים למעשי, אני פשוט אבודה, וכואב לי שאין איש שיבין אותי.
@
זאבי התיישב על מיטתו, נושם לרווחה.
הוא הוציא את הקלסר מהתיק, מלטף את התמונה שוב ושוב..לוחש,
"מיכלי..מיכלי שלי..את באמת קיימת..? אני חייב לדעת..רק לראות אותך..."
חש חיבה בלתי מוסברת לילדונת אשר מעולם לא ראה, ילדונת שהיא בעצם...בשר מבשרו.
עבר שוב על ההתכתבויות, רושם לעצמו אי אלו פרטים הכרחיים מתוכם, ואז גנז אותו עמוק עמוק, בין ספריו.
@
הוא יצא מחויך מהחדר,
-אמא? אמא?
-מה יש?
-איפה את?
היא עמדה על כסא במטבח, מנגבת במרץ את הארון העליון.
-כן!
-מה כן?
-תגידי לה כן!
-ל..
-מירי פולק.
-כן?
-כן.
-בטוח?
-כן.
-כן?
-כן.
-תגיד עוד פעם כן?
-לא.
היא ירדה מהכסא, מחייכת אליו, הוא היה שונה כל כך מהבוקר, בו נכנס בכתפיים שמוטות ובמבט מושפל, כבוי.
-אני שמחה, עשית את ההחלטה הנכונה, אבא ישמח מאד!
-אני בטוח..
-אז אנחנו יכולים להתקשר אליה הערב?
-כן. אבל..
-מה?
-אה..את הווארט המחודש עצמו אני מעדיף לעשות עוד שבוע בדיוק.
-למה?
-יש לי דבר חשוב לעשות לפני כן.
-נו, ומה הבעיה לעשותו אחרי הווארט?
-אין בעיה. אני מעדיף לעשות את זה לפני זה, זה הכול.
-כרצונך..,בכל אופן, שתדע שאני גאה בך, עשית את הבחירה הנכונה!
@
פרוטקציות הן בהחלט דבר הכרחי לחיים.
כך סיכם לעצמו זאבי לאחר מסע מטורף בן יומיים לקראת הטיסה שלו, יום שלישי בערב, לניו יורק.
קרובי משפחה, מכרים, חברים, סייעו לו בדרך לא דרך, לעבור את מחסומי אשרות הכניסה, החוסר בכרטיסים ועוד שאר מרעין בישין--,
והנה, הוא כאן, מתרווח על המשענת הרכה, ומתכנן את צעדיו הבאים.
יומיים, יומיים הם הזמן שהקציב לעצמו לראותה, אולי בפעם האחרונה, לפני שימחק לגמרי את החלק הזה מחייו, לפני שיפתח באמת דף חלק ונקי.
יומיים של פגישה, יומיים של פרידה.
@
הקור שם בניו- יורק, היה מקפיא עצמות
פתיתי השלג נערמו להם לאיטם בערמות ערמות, צובעים את העולם בלבן.
הוא התיישב על ספסל מזדמן, מביט שוב בפתק שבידו ומשווה את הכתוב בו לכתובת שמולו,
אכן, הוא איננו טועה, כאן היא גרה, נעמה.
כעת, הוא טומן את כפות ידיו בכיסי מעילו, מחכה לשעת הכושר, בה אולי הן תצאנה--
הזמן לא דוחק בו, הוא יכול לחכות שעה, גם שעתיים, גם יום שלם.
דבר לא יעצור בעדו, מלראות אותה, את בתו. אפילו לא הקור מקפיא העצמות הזה.
מחשבה נועזת פתאום עולה בו, אולי יאזור אומץ וממש יכנס לשם, ממש ידפוק בדלת, יחייך אליה, ויאמר בטבעיות, "שלום..באתי רק לראות אותה..את הבת..שלי, בעצם שלנו..",
הוא מגחך מעצם המחשבה האינפנטילית. רק בקור הזה מסוגלות לעלות בו מחשבות שכאלו--
מכונית כחולה עצרה ליד הבית, הוא יכול היה להבחין בגבר חרדי שישב שם, מחייג מהמכשיר הסלולארי שבידו.
לאחר מספר דקות, הן יצאו, מכורבלות היטב במעילים וצעיפים.
---נעמה--
כה שונה את,
כמה זמן לא ראיתיך נעמה?
שנה? שנתיים?
ומי זו, מי זו הילדה המתוקה שאת מחזיקה ביד?
למי שייך זוג העיניים הירקרק הזה שלה, השיער החלק, הבהיר..למי?
נעמה, מדוע את מחייכת לאיש ההוא שבמכונית, מדוע את נכנסת לשם..
נעמה, זה אני, זאבי!---
הוא בוהה בהם.
מצטנף במקומו לבל תזהה אותו, מספיק רחוק מכדי להראות, מספיק קרוב בכדי לשמוע--
אותו הגבר, מוציא את ראשו מהחלון--
-תראי איזה שלג ירד לנו פתאום..את בכל זאת חושבת שזה רעיון טוב שנלך לפארק?
-לא כל כך קר..כבר התרגלנו לקור הזה, וזה דווקא נחמד ללכת בשלג!
-כרצונך..לי אין בעיה. נסע לסנטראל פארק?
היא הנהנה בראשה, מחייכת, ונכנסת אל האוטו יחד עם הקטנה בידיה.
מוחו מתחיל לפעול במהירות, מנסה בכוח להתעלם מההלם שאוחז בו למראה אותו הגבר, אשר כמעט ומתיימר לקחת אותה, את מיכלי, ואולי גם את נעמה--
--------------------------
כעת זה לא הזמן לכאב, צער, ובכי של חרטה, כעת זו שעת מעשה.
סנטראל פארק, סנטראל פארק...מונית, כן, מונית.
רק לאחר עשר דקות תמימות שנדמות לו כנצח, הוא מצליח לעצור מונית.
נהג המונית שמבחין בחזותו החרדית, שואל עניינית,
-לאן בחור?
-אתה..ישראלי?!
-ברור. לא רואים?, לאן אחי?
-אה..סנטראל פארק.
-כנס.
זאבי נכנס לאוטו, מאיץ בנהג המונית לנסוע במהירות.
-מה יש לך, מה אבדת שם?
-יש לי שם פגישה דחופה.
-בקור הזה?
-זה רק פה שנהגי המונית כל כך סקרנים?
-סליחה..
@
מסתבר שה'סנטראל פארק' הוא לא גני יהושע, אפילו לא גן סאקר.
זאבי עמד שם, מאוכזב לגלות, כי ה'סנטראל' עולה בגודלו על כל קנה מידה, ואין דמות מוכרת באופק.
השיטוט, כך הבין, יהווה אולי את המוצא היחיד.
התעלם מהרוח שטפחה על פניו, סורק כל שביל וכל דרך אפשרית--
כך, במשך שעה שלמה. הוא הולך ואיננו מתייאש--
שעה שלמה עד שהוא מוצא עצמו, עומד קפוא, ולא מהקור.
הם יושבים שם, על ספסל בשדרה,
נעמה, מיכלי.. ,ואותו האחד.
הוא מתקרב עוד קצת, נצמד אל העץ.
-אתה רואה שלא קר שרגא?..
-לי אין בעיה בכלל עם קור..אבל לא ידעתי אם כולם לא רגישים כמוני..
-התרגלנו, ההרגל עושה את שלו..
מיכלי נדנדה את רגליה, מביטה במגפיים. היא החזיקה במעילו של שרגא, מושכת בכח,
-שאגה, שאגה!
הוא הסתובב אליה, מחייך,
-כן?
-ת'יאה..תי'אה..אש לי 'גפיים או'מות! אבא אנה לי!
-מגפיים אדומות? וואו, תראי לי!
והיא מנדנדת בחזקה את רגליה, מצביעה על מגפיה האדומים בחיוך.
-איזה יופי מיכלי..,את יודעת שאומרים מגפיים אדומים?
-אבא אנה לי 'גפיים אדומות!
-אבא?
-אן! אן!
נעמה צוחקת, מתנצלת,
-הדיבור שלה ככה..קצת קשה להבין אותה..
-לא, אני דווקא מבין אותה..
-היא מתעקשת לנעול את המגפיים הללו, הם קצת הרבה גדולים עליה, הוא..הוא לא מבין..הוא קנה לה כמה מידות גדולות יותר..
-כן, אני רואה..
-אבל היא מתעקשת לנעול אותם, היא בכתה כשניסיתי לנעול לה נעליים אחרות.
-סיפרת לה שאבא שלח לה?
-וודאי.
-נו, אז מה את מתפלאת..אם זה הדבר היחיד שיש לה מאבא..
וזאבי עומד שם ליד העץ, וליבו מתפלץ--
הוא יודע בתוכו, כי אפילו המגפיים הללו, מגפי פלסטיק פשוטים, אפילו הן לא מאבא של מיכלי--
שרגא מתרומם ממקומו, מרים את מיכלי בידיו ומחייך אליה,
-אנחנו נקנה לך מגפיים חדשים שיהיו במידה שלך, טוב?
-לא אוצה! אוצה 'גפיים א'ומות של אבא!
-אל תדאגי..'גפיים אדומות ישארו, רק לא תנעלי אותם..
הם מתרחקים אט אט מהספסל,
זאבי בוהה בהם.
איש אינו מבחין, לא נעמה, לא שרגא, אפילו לא מיכלי--
מגף אחד, נשמט מרגלה של מיכלי,
נופל ארצה, על השלג הצח--
איש, מלבד זאבי.
הוא מחכה מספר דקות שיתרחקו לגמרי מהמקום, ורק אז הוא מרשה לעצמו להתקרב לספסל, ולהרים את המגף היחיד שנשמט.
הוא מביט בו, במגף, מגף פלסטיק פשוט, אשר בתוכו פרווה חמימה--
ומוצא עצמו, לראשונה בחייו, חש רגש עז לחפץ פלסטיק פשוט, חפץ חמים, חפץ זרוק--
@
ניו יורק, ה'סנטראל פארק',
סופת שלגים מתחוללת לה. וערמות השלג נראות מאיימות מתמיד.
אבל אי שם, בשביל אחד ארוך,
ישנו בחור חרדי, שישוב על ספסל בודד, ומחבק מגף אדום, מגף קטן, מגף חמים.
נדמה כאילו הדמעות הן הדבר היחיד שלא קופא כאן,
והוא רק מנסה לשמור את החמימות שבמגף--
"זה..זה בסה"כ מגף..אבל הוא של הילדה שלי..שלי.., והיא לא רוצה להחליף אותו בשום מגף אחר..בשום אבא אחר..היא אוהבת אותי למרות שמעולם לא ראתה אותי..זה הזיכרון שלי ממנה..מהמלאך הזה...מ י כ ל י...."
---------------------------------------------
ניו יורק, ה'סנטראל פארק',
סופת שלגים מתחוללת לה. וערמות השלג נראות מאיימות מתמיד.
על ספסל נידח, בחור כאוב, מחבק מגף, ונדמה... כי הדמעות לעולם לא תקפאנה.
wml | html