1800550 obox
סיפור בהמשכים - מגפיים אדומות
פרק טז
-אפשר לדעת מה עשית בארה"ב?
זאבי הביט בה, הוא לא היה מופתע.
שיער לעצמו כי מן הסתם אמו וודאי תדע על כך, כך או כך...
-ענייניים אישיים היו לי לסדר לפני הווארט.
-כל כך אישיים שלא סבלו דיחוי?
-נכון.
היא הביטה בו במבט בוחן, נאנחת.
-מה קורה איתך זאבי?
-איתי?
-כן.
-כלום.
-בטוח?
-אהה.
-כי אני ממש לא..,אבל אני לא אתעקש איתך על כך, אני מאמינה שביום מן הימים תגיד לי שצדקתי..
זאבי משך בכתפו, פונה לצאת מהבית.
לפני שסגר את הדלת, הספיק לשמוע אותה לוחשת.."ואני מקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי..."
@
"אני...אני מצטערת.."
אלו היו המילים ששברו את השתיקה הארוכה שנדמתה כנצח.
הם ישבו בביתו של זאבי, הסלון היה שקט.
מירי, לא השתנתה בהרבה,
נדמה היה לו כי לא ראה אותה שנים--
-על מה את צריכה להצטער?
-על הכול...
-את אשמה?
-זה לא בדיוק, זה--
-אין לך מה להצטער.
-תראה, אני חייבת שתדע, אני באמת נלחמתי לאורך כל הדרך, באמת לא האמנתי לשמועות הללו...
-אבל לכי תסבירי להם.
-ניסיתי, אין לך מושג כמה ניסיתי להסביר, לשכנע, להתחנן, לבכות..
-ובכל זאת?
-בכל זאת הם לא רצו, אבל אני התעקשתי ולכן אני פה.
-ולכן אנחנו סוגרים הערב ווארט.
-אה כן?
-אהה.
הם צחקו פתאום, וזאבי הביט בה.
מירי הייתה המפלט היחיד שלו מכל העולם הרע שהותיר שם מאחורי הדלת.
ארה"ב, מגף אדום, חבר שבגד, גבר זר שמתיימר לקחת אותן...,הכל התערבל פתאום במוחו, ומירי צפה שם בין כולם, ברורה מכולם, אמיתית וכנה, חזקה.
-את יודעת, אני מעריך את הצעד הזה.
-את מה?
-ש..נו, שהקרבת את הכול בשביל הווארט...
-אה, זה, לא יודעת...אני חושבת שזה היה מתבקש.
-ממש לא. ואת יודעת את זה.
-אני לא יודעת, מבחינתי זה היה צעד טבעי.
-את רגילה לשבור מוסכמות? להלחם בהורים שלך?
-ממש לא...
-אז זהו, הצעד שלך, אני מאד מעריך את זה.
מירי המהמה לעצמה בחיוך,
לראות את זאבי מתפתל עם עצמו בניסיון להחמיא לה בצורה מנומסת ולא אישית מדי, היה מחזה בלתי שגרתי בעליל ואף מעלה גיחוך.
-אז, אנחנו בעצם לא צריכים לעשות מהכול עסק, אנחנו פשוט מפרמטים את כל התקופה המרירה הזו ושבים חזרה לימי האירוסין המאושרים, נכון זאבי?
-מפר-מה?
-מפרמטים. זה ביטוי ידוע במחשב..,למחוק לגמרי.
-מחשב..
-לא מתחבר לדבר הזה, אה?
-ממש לא..,לא מבין בכלל.
-טוב, אני עובדת עם זה..
-את מבינה באינטרנט?
-בין השאר, עובדת גם עם זה.
-סתם, אני ממש לא מתמצא בזה..אבל, את יודעת, רק לאחרונה התוודעתי לפלאים של זה..
-פלא פלא, במקביל להמון שחיתות והרס.
-זה וודאי. אבל כל הענין שאפשר להסתתר שם תחת עילום שם לגמרי, לכתוב דברים שלא בשם אומרם, ועוד...
-אתה ממש נוגע בצד המושחת. לא הכול ככה. איך הגעת לזה?
-סתם, שמעתי סיפורים.
-אז תדע לך כלל אחד. מי שמושחת יהיה מושחת בכל מקום. וזה לא קשור לנט.
-לא מדויק. הנט יכול להשחית אותו.
-גם נכון.., אבל אל תחשוב שכל הרוע וכוחות האופל טמונים רק שם, אני עובדת כבר שנתיים שלוש בסביבת נט, ומעבר לעדכונים יומיומיים בחדשות וקצת דברים מעניינים שאני מקבלת במייל, אין לי מה לחפש שם. עצם ההמצאות שלי שם הופכת אותי לאדם רע?
-את לא. יש אנשים שהוא מסוגל לסובב להם את הראש.
-זה נשמע שאתה ממש פגוע מהעסק?
-אני? אמרתי לך שאין לי שיג ושיח עם המכונה הזו...
-אז תתכונן להתמודד איתה. היא תהיה בבית שלנו.
-שלנו?
-אלא?
-לא, סתם..נחמד לי להגות את ה'שלנו' הזה..הבית שלנו..
מירי חייכה, העברת הנושא שלו הייתה אלגנטית למדי, אך היא ציינה לעצמה לחקור את הנושא הזה שוב.
הזיק הכאוב הזה שנצץ בעיניו של זאבי עת תיאר לה על 'נפלאות' הנט..היה מוזר מדי.
מעניין איך ה ו א יכול להיפגע מהדבר שכל כך רחוק מעולמו לכאורה---
@
שני דברים דראסטיים קרו באותו הרגע.
מכשיר הפלאפון נשמט מידו, והאוטו נעצר, לגמרי.
המכוניות מאחור צפרו בעוצמה, ואנשים צעקו. אבל הוא התעלם לגמרי, מרחף.
לאחר דקה הוא התעשת, מרים את המכשיר וכמעט זועק,
-אתה צוחק עלי שמוליק, הם התארסו חזרה?!
-שעה לקח לך לקלוט? מה קרה שם?
-ה..האוטו שלי נתקע, אבל עזוב את זה.
-מה עזוב? עד לישיבה שומעים את הצפירות! יום שישי היום עפיפון שכמותך...
-טוב, אני אדבר איתך עוד מעט.
רק לאחר שניתק, נפנה לשמוע את הצפירות שמאחוריו,
גבר אדמוני דפק על חלון מכוניתו בעוצמה,
-באנ'ה בחורצ'יק, מה קורה איתך? יום שישי היום אחי!
בנצי בהה בו, ממצמץ בעיניו.
-אה?
-מה אה? תתניע ותסע! זה לא אי תנועה פה..זה ג א ו ל ה!
הוא ניסה לסובב את המפתח, אבל דבר לא קורה. האוטו דומם.
האיש שחזר לרכב ה'סובארו' שלו, חזר לצפור בעוצמה, וכך יתר המכוניות שמאחוריו.
הסומק עלה בלחייו של בנצי, והוא הביט לכל הצדדים, לחוץ.
הוא ניסה שוב ושוב את כל השיטות והדרכים להזיז את המכונה המיושנת הזו, אך דבר לא עזר.
מצא עצמו פתאום נשען על ההגה בחוסר אונים, לוחש בשקט.."נו, פינו, רק פה בגאולה אתה עושה לי את זה? אני יודע שאתה מרוגש שהוא סוגר ווארט, אבל לא פה, בוא נתרגש יותר מאוחר ליד הישיבה...למה אתה נתקע דווקא פה...רחמנות, ערב שבת אנשים צריכים להגיע הביתה...פינו? אתה שומע אותי? נכון שאתה בחיים...?"
שוב, מתוך חוסר ברירה, הוא ניסה להתניע את האוטו,
והנה, למרבה הפלא, פינו קם לחיים, טרטור המנוע הקולני האהוב כה, היה נשמע כעת כצליל ערב.
פינו זינק יחד עם בנצי אל העלייה לישיבה, ורק שם, מספר מטרים לפני הישיבה, הוא הרשה לעצמו לשבוק חיים לגמרי, מקיים את הבטחתו של בנצי עד המילה האחרונה.
בנצי יצא מהרכב בחיוך, מעביר את ידו על גגה המאובק של המכונית,
עצם העובדה שהיא החליטה להיתקע דווקא מול חנייתו של המשגיח, לא הטרידה אותו כמו המחשבות על זאבי.
כן, אותן מחשבות שהחליט למגר לגמרי ממוחו, עולות וצפות בו שוב ושוב ואינן מוותרות.
זאבי מתארס? עם מירי?
כיצד זה יתכן?
הם החליטו לא להאמין לשמועות?
ומה יהא על הילדה? ומה יהא על נעמה?
הוא ידע כי כרגע, אין לאל ידו לעשות דבר אלא להביט בהכל מהצד.
הוא כאב את העובדה כי לא ישתתף בנישואי זאבי, כי זאבי לא ישתתף בנישואיו הוא.
נזכר פתאום בימים המוקדמים יותר, עוד לפני שהתחיל הכל, עוד כשהיה זאבי גרוש טרי שאט אט רקם חברות מוזרה עם בנצי,
נזכר איך ישבו לפעמים בלילות של קיץ, במרפסת הישיבה.
זאבי היה שעון על מעקה המרפסת, ובנצי ישב בנוחות על כסא מזדמן, בוהה בכוכבים.
או אז, היו צוחקים שניהם, כי יבוא היום ושניהם יינשאו, שניהם ירקדו עד כלות הכוחות על מנת לשמח זה את זה..ואחר כך, וודאי יגורו קרוב, ויגדלו את ילדיהם יחד...
עכשיו הכול בגדר אשליה.
נכון, זאבי הקר והציני, לא השיב לו טובה,
זאבי לא הבין לנפשו, ולא השכיל באמת להבין, כי הוא מעולם לא חשב להזיק לו.
זאבי לא תמיד היה שם על מנת להקשיב לו, בניגוד אליו.
אבל משום מה, הוא פתאום נשען על פינו, נזכר בכל ,ומתגעגע---
@
-כן?
-ז..זזאבי?
-מה.
-מה..מה נשמע?
-מה אתה צריך מורגנשטרן?
קולו של בנצי העלה בו צמרמורת.
הכול באחת שב אליו, הוא ראה בעיני רוחו את ביתו מנדנדת את רגליה ומתגאה במגפיה..המגפיים של בנצי.
ראה את התכתובות בינו לבינה, ראה את הכול, וחש צורך עז לנתק לו בפנים, לאותו אציל הנפש.
-רציתי לשאול מה שלומך, ולאחל לך מזל טוב..שמעתי שמגיע לך.
-גם לך מגיע.
-אז השיחה לא הייתה לשווא...
-אני מאד עסוק מורגנשטרן.
-יש לי שם פרטי, שכחת? קוראים לי בנצי!
-לא דברנו המון זמן, זה יכול לקרות לי.
בנצי צחק, בכוח.
-מה כל כך מצחיק?
מה מצחיק..? שאתה, זאבי אייסברג, דווקא אתה תשכח..., מילא היו קוראים לך בנצי...זה היה מובן.
-לא השתנית אתה והנחיתות שלך, אה?
-זה לא קשור לנחיתות...
-טוב, אני חייב לצאת, יש לי כמה סידורים חשובים, שיהיה לך יום טוב ומזל טוב, כל טוב, מורגנשטרן.
ניתוק הטלפון נשמע היה בפניו כה אכזרי, יותר מכל המילים הקרירות שבאו לפניו--
לא שיער, לא חלם, לא חשב אפילו...כי אי שם, מעבר לקו, מחזיק לו זאבי את המכשיר הסלולארי, מביט בו בעיניים כלות, ולוחש..
"כן, אם רק היה לי את האומץ להגיד לך תודה על כך שדאגת שיהיה לה, למיכלי שלי מזכרת קטנה מאבא..."
@
הפעם, הם נפגשו לבד.
מיכלי, ישנה ברוגע אי שם, אצל לייקי הבייביסיטר.
הם פסעו נינוחות ברחובות השקטים, נושמים לקרבם את האוויר הצח.
-נעמה,
-כן?
-גם את חושבת את מה שאני חושב..?
-הממ..בהקשר?
-בהקשר לשנינו.
-אתה מתכוון ל..
-כן, אני מתכוון ל..
היא צחקה,
-למה?
-אני מתכוון לשנינו.
-אה..
-אני חושב שהגיע הזמן לסיים את סדרת הפגישות המקסימה הזו בהצעת נישואין, נכון?
-חה. בעלי הראשון לא הציע לי כך...אני מסתפקת אם הוא בכלל הציע..
-תמיד יש פעם ראשונה, אפילו אם היא לכאורה שניה, לא?
נעמה חייכה בביישנות.
-אולי..
-אז מה את אומרת?
-אני..אני צריכה לחשוב, זה לא קצת מהר מדי?
-מהר יחסית למה?, את גרושה עם ילדה, אני גרוש ללא. אבל זה לא משנה, אנחנו כבר לא צעירים חסרי עול שיכולים למשוך את הזמן, צריכים להחליט לפה או לשם, אי אפשר לסחוב את זה כבר יותר, כך נראה לי, לא?
-יש צדק בדבריך. אני..אני אתן לך תשובה תוך יום יומיים, בסדר?
-את בטוחה?
-אני אהיה בטוחה כשאתן לך את התשובה הסופית.
-----------------------------------
רק כששבה לביתה סוף סוף,
נתנה למחשבות לרוץ, ולהתלבט--
מצד אחד, הכול היה נראה כל כך טוב ומושלם, שרגא נראה היה באמת אותו האחד שמתאים לה, ובעיקר מתאים לגדל את ילדתה.
ומצד שני..הכל, הקול, הציק שם מבפנים--
פתאום כשזה מגיע לידי החלטה, היא מפחדת להחליט, ונסוגה לאחור.
הקולות צעקו בתוכה,
--מה יש?! גם ככה הוא מאורס..די, הוא שכח ממך, אפילו לא אכפת לו שיש לו ילדה..תראי איזה התנהגות, הוא עוד מעט מתחתן..ומה יהיה איתך? תשארי כך לבד? בלי כלום..? את חייבת להראות לו שגם את! גם לך יש גב!..--
ומצד שני--
--ואולי הוא בכל זאת מתלבט? אולי בגלל זה הוא כל כך בשקט..? אולי הוא בכלל ביטל את הווארט? אולי הוא רוצה להפתיע אותי..? אולי אני בכלל באמת מתגעגעת אליו ורוצה את שרגא רק למען השקט הנפשי שלי, רק למען הכבוד העצמי האבוד שלי..?--
לבסוף השכל ניצח,
נעמה הבינה כי גלגל החיים מתקדם לו, באיטיות אמנם, אך מתקדם.
הם התגרשו וזו עובדה.
זאבי המשיך את חייו, וכמוהו גם היא חייבת לשכוח מהכול ולהביט רק בעתיד שוודאי יצפון לה רק טוב.
בתנועות כמעט מכאניות, היא מרימה את שפורפרת הטלפון, מחכה שיענה, מחכה להודיע כי ניצחה במלחמתה הפנימית...
כן, היא תינשא לשרגא.
wml | html