מגפיים אדומות
פרק יז

בניגוד לכל תסריט צפוי, שרגא ענה לטלפון לאחר דקות ספורות של המתנה.



-ערב טוב..
-שרגא!, מה שלומך?
-האמת, שההרגשה שלי די תלויה בהחלטה שלך..



היא צחקה.
-נוכל להיפגש היום בערב?
-ולא תספרי לי לפני כן מה החלטת?
-עם כל הכבוד לטלפון, אני לא חושבת שהוא המקום המתאים לדבר על דברים כאלה..
-את נשמעת רצינית..
-אממ..
-את רוצה להגיד לי את זה כאן ועכשיו? שנמנע טרחה וכאב לב מיותר?
-היי היי, עדין לא אמרתי כלום! נדבר בערב, אוקי?
-אני אבוא לאסוף אותך.
-בסדר. ב-8?
-בסדר גמור.



היא ניתקה את הטלפון בהרגשה כבדה.
למעשה, שרגא עדין לא ידע על החלטתה, ויותר מכך, היא גרמה לו מבלי משים להתכונן לתשובה שלילית---



למרות הכול, היא מצאה עצמה, מרימה טלפון לאימה בארץ.



-אמא?
-מי זה? נעמה?
-נכון..
-שלום לך ילדה.., נחמד לשמוע ממך..
-אמא אני מתנצלת, אני מקווה שאת מבינה אותי..
-לא, אני לא.
-אמא!
-אין שום, אבל שום סיבה ותירוץ בעולם לנתק המוחלט הזה שעשית מאיתנו! וכי אנחנו פגענו בך? וכי אנחנו אלו שהכו אותך? וכי הסבנו לך רע בצורה כלשהיא שאנחנו 'זכאים' לכזה מן יחס ממך?
-אף אחד לא הכה אותי.
-למה את נטפלת לדברים הצדדים?!
-כי חשוב לי. גם את מאמינה לשטויות הללו?
-זה לא משנה למה אני מאמינה ולמה לא. מה שמשנה וחשוב, הוא היחס שלך, הזלזול, הניכור..אוי..
-אמא, התקשרתי לבשר לך דבר טוב..
-נו?
-אני חושבת שאני הולכת לסגור ווארט הערב.
-מזל טוב! איך..מה..
-הוא, גרוש שמבוגר ממני בכמה שנים טובות, אין לו ילדים, הוא ישראלי במקור.
-ואיך הוא?
-הוא מקסים..קוראים לו שרגא סגל.
-בחנת אותו היטב? את בטוחה שהוא מתאים לך? שהוא מתאים לגדל את הילדה שלך?
-בטוחה.
-ולמה את מתקשרת רק היום?, את לא חושבת שזו זכותנו להיות שם איתך..? רק לחוות את הרגעים הקשים איתך את מרשה לנו?
-התקשרתי שתאחלי לי מזל טוב, התקשרתי שתשמחו.
-וודאי שאני שמחה, ואני בטוחה שגם אבא מאד ישמח איתך. חמדה'לה, רק את הטובה שלך אנחנו דורשים...
-אני יכולה להבין אתכם. אבל כרגע זה מצב נתון, אז למה את כ"כ כועסת עלי אמא...?
-אני...זה קשה לי הכל...תביני אותי.
-אמא,
-כן?
-התגעגעתי אליך.



השקט מילא את החלל הריק, ונעמה יכלה רק לשמוע את נשימות אמה--



-...כן?
-מאד.
-את רוצה שאני אבוא?



היא החלה משתנקת בטלפון, מתקשה למצוא את המילים המתאימות, מתקשה לדבר---



-נעמה, די מתוקה..., מגיע לך מזל טוב היום!
-כן..אמא..אבל..זה הכל...זה קשה...אי אפשר...את יודעת, מיכלי כל כך גדולה ויפה...
-את תפסיקי לבכות!
אני הולכת להכין לך עוגיות שקדים וקוקוס כמו שאת אוהבת ואני מזמינה טיסה הכי מוקדמת. נעמה, אני אהיה בניו יורק עוד לפני שבת, בסדר חמודה?
-טוב אמא..,
-יופי, העיקר שלא תבכי.
-אמא?
-כן?
-אני...אני מצטערת...
-הו, די, זה בטח יקר לך משם להתקשר, אני אגיע אליך ואנחנו נדבר על הכול, טוב חמודה?
-זה לא כל כך יקר, אבל באמת פנים מול פנים זה אחרת..., תודיעי לי מתי את באה?
-בעזרת השם. תהיי חזקה חמודה שלי, נכון?
-בעזרת השם..



לא היו בידיה הכלים להסביר למה ומדוע, אבל משום מה, לאחר שיחת הטלפון השנייה עם אמה, היא חשה הרבה יותר משוחררת מזו הראשונה, המחייבת, המלחיצה, השיחה עם שרגא---



@




לאחר מלחמה מתישה בין אחד מטובי המוסכים לבין פינו, הכריז דודו, המוסכניק הוותיק, כי ככל הנראה, אין לאל ידו להושיע את פינו מה'צמח' המוחלט בו הוא שרוי.



לא הועילו כל הניסיונות שבעולם.
דלק משובח שניסו יחד לקרב לפתח המנוע שלו, בתקווה שזה האחרון יפיח בו רוח חיים ויעורר את מיצי קיבתו לאלתר.
מכות חוזרות ונשנות, הן פיזיות, הן חשמליות.
כאבלים לעשרות סוגי מכוניות שאולי תטענה אותו.
בכי ותחנונים, תפילה אישית מבעליו, בנצי, אל ההגה.



לרגע נדמה היה להם כי פינו מחל לנשום, להתקדם, לפעום באופן עצמוני למספר שניות של חסד, אבל אז, הכול שוב קרס.



למוטי ובנצי, לא נותר אלא, לקבוע בצער וביגון את מותו של פינו.




דודו, העביר את ידו על גגו המחוספס של פינו, נשען עליו.
"מה אני אגיד לך בנצי...אתה בטח תצחק עלי, אבל בחיי שנקשרתי לרכב הזה...כמה תיקנתי אותו..מהיום הראשון שקנית אותו הוא אצלי, עא?.."



בנצי הביט בעיניים כלות בפינו הדומם. הוא כבר ראה אותו במצבים קשים,
אך הפעם, כך מסתבר, הפעם, זה השיא.



"בטח שגם לי קשה דודו!, אין לך מושג כמה..., איך נקשרתי למכונה כזו, זה מדהים..."



-מילא אתה, אתה הבעלים של הרכב הזה, זה טבעי שתקשר. אבל אני?, כולה מוסכניק..., אתה יודע בכמה כאלה אני מטפל ביום?
-אבל אני עשיתי אצלך מנוי שבועי אני...
-מה שנכון נכון...,התרגלתי כבר לדפקטים שלו, לכל.
-קשה לי עם זה דודו...
-אתה יודע מה?, אתה רוצה אתה בעצמך להתכופף בפעם האחרונה לבדוק שם בכל זאת את העסק?
-זה..זה לא מלכלך? אמא שלי...
-חפיף...זה הפעם האחרונה שלך עם הרכב, אמא תסלח לך.., זרק לעברו דודי בקריצה.



בנצי התכופף בזהירות אל מתחת לרכב, מנסה להזיז, לדחוף לבעוט בפעם האחרונה בצינורות המיושנים. אולי בכל זאת הנס יקרה---



אבל דבר לא קרה, ולאחר מספר דקות, הוא התרומם בחזרה כשפניו מבוישות ומפויחות לגמרי---



-כלום. ממש כלום...
-תראה את עצמך, אתה לא יודע להישמר? כולך נהיית כושי...
-מה עושים איתו, עם פינו..?
-נביא גרר שיגרור אותו למוסך של מכוניות ישנות, לא יודע כמה שקלים יזרקו לך עליו, אבל זה עדיף מכלום, לא?
-בסדר. רק..לפני שאתה מזמין גרר, אני יכול בפעם האחרונה להיכנס לרכב?
-כאילו...מסיבת פרידה וזה?



בנצי צחק, סמוק.



-בכיף אחי, אני אלך למשרד להזמין בשבילך גרר. יש לך זמן עד שיגיע.



--------------------------------



דממת אלחוט שררה ברכב.
בנצי התיישב במושב הנהג, משעין את ראשו לאחור.



לא היה הרבה מה לארוז,
אי אלו ספרי תהילים, מעט סוכריות לטרמפיסטים שעלו שם בדרך קבע, מעט קלטות, וזהו.



"אז מה פינו..נפרדים עא?...אתה בטח כבר לא שומע אותי, אתה אפילו לא מסוגל לחרחר כאות תגובה..כלום. אפילו הצופר שלך לא עובד...נכחדת סופית.
אבל תשמע פינו, אני מתאר לעצמי שבטח יפרקו אותך לחתיכות שם במגרש, איכשהו, אני סומך עליך...תדאג ליפול על שומרי שבת כן? שלא יהיו לי בעיות אחר כך..., אני סומך עליך!.."



בנצי נשם עמוק, חש באופן מוזר שמשהו חונק את גרונו.



הגשם החל לרדת, שוטף ככל הנראה בפעם האחרונה את פינו.



הוא השעין את ראשו בעצבות על ההגה,
מנסה להשלים עם המציאות.
ופינו, כמו ניסה להוכיח, שדברי בנצי לא נפלו על אוזניים ערלות, למרות מצבו הקשה--
וכאות פרידה, שמע פתאום בנצי, את פינו צופר צפירה עמוקה. כאובה. וארוכה.







מאז, הוא לא ראה אותו יותר.



@



-אז אנחנו יכולים להרים לחיים?



נעמה חייכה אליו בנימוס,
-לחיים וודאי, אבל אני לא שותה..
-אז אני אתפשר איתך על קולה?
-נו נו...



החיוך שהיא עטתה על עצמה בתחילת הערב, הלך ונהפך טבעי.
שרגא לא היה מאיים כמו שנצטייר בעיניה בשעות אחר הצהרים שקדמו לפגישה הגורלית.



-אז למיכלי שלי יהיה אבא סוף סוף...
-ולאמא שלה יהיה בעל סוף סוף...



היא צחקה במבוכה.
-אמא שלי צריכה להגיע בימים הקרובים.
-באמת רציתי לדבר איתך על זה..., כלומר, וודאי שהמימון והכל נופל עלי.., זה ברור לך, נכון?
-אה..אני...
-לא, זה ברור. ברוך השם יש בידי מספיק משאבים. רק, את יודעת, אני יודע שאת לא ממש בקשר עם הורייך ו----
-חידשתי אותו.
-אני שמח..., ולמיכלי, סיפרת?
-היא עדין קטנה מדי מכדי להבין, אני חושבת.
-אני חושב שאנחנו צריכים לדאוג יחד שהיא תפגוש את האבא הביולוגי שלה ביום מן הימים...



עננה של כאב חלפה על פניה של נעמה, הוא נבוך.



-אני מתנצל, את מבינה...בשבילה כמובן, זה אבא שלה, לא?
-אבא...בטח.
-טוב, לא התכוונתי להכניס את הנושא הכאוב הזה באמצע המסיבונת הזו, בואי נתעלם מזה, בסדר?
-ננסה..



--נתעלם, בטח. כאילו שאי פעם, עם כל הרצון הטוב שבך, תצליח למלא את החלל שלו...--



הוא השיב אותה לביתה בסוף הערב, מחויך.
היא יצאה את הרכב מחויכת גם היא, מנופפת לו לשלום, ונכנסת לביתה בשקט.



איך אמר לה פעם אבא?



לא הכול עושים כי אוהבים.



@



השעה הייתה מאוחרת, היא נכנסה בלאט הביתה, מתפללת בליבה שאיש לא יהיה ער.



אבל היא טעתה, אמא ישבה על הספה, טרוטת עיניים.



-איך היה..?
-אמא? מה את עושה פה ערה בשעה כזו?
-מחכה לך.
-לל..למה?
-רציתי לשמוע איך היה.
-איך היה? התארסתי, זה מה שהיה. התארסתי לבד, בלי משפחה.
-והכול היה בסדר? הם באמת מסכימים לממן הכול?
-כן, הם בסדר גמור המשפחה שלו..
-המשפחה יכול להיות שכן...
-אמא!
-שיהיה לך, לנו במזל טוב...מה אני אגיד לך מירל'ה, את ילדה גדולה.
-יהיה לי באמת במזל טוב, בעז"ה. אנחנו מתחתנים עוד חודש בדיוק.
-מה?!
-יש טעם לחכות?
-לא..אבל, איך? מתי? איך תספיקו?
-בע"ה, הדירה כבר כמעט מוכנה. הכל הרי הוקפא, זה לא שבאמת התארסנו רק אתמול...
-נו נו, שיהיה בהצלחה. אני לא יודעת כיצד הייתי מגיבה בתור אמא עצמאית, אבל אני כפופה לדעתו של אביך, ודעתו של אביך היא לא לתמוך בך בנושא הזה, עם כל הכאב שבי...
-צר לי אמא.
-לילה טוב מירי, שיהיה לך במזל טוב...
-תודה.



הן פנו כל אחת לחדרה בלב כבד,



רק שם, בחדר השינה, הרשתה לעצמה גברת פולק להיאנח בכבדות ולמחות דמעה נסתרת,
הזיק המאושר הזה בעיניה של מירי, עלה וצף לנגד עיניה, כמו מתיימר בכוח להוכיח לה--



הנה, רק האירוסין א י ת ו השיבו לה את שמחת החיים---



היא ראתה את מירי, לבושה בטוב טעם, נראית במיטבה.
פותחת את הדלת באיטיות, שאיש לא יתעורר, שאיש לא יבחין...,
כמו לא התארסה היא באותו ערב, כמו לא אמורים כולם לשבת סביבה, להביט ביחד בכל המתנות, בכל הפרחים...



היא ראתה את מירי בעיני רוחה, כה מאושרת פתאום.



ובאותו לילה, נדדה שנתה--



רק לפנות בוקר, העזה לקום ממיטתה, ולפסוע על קצות אצבעותיה לחדרה של מירי שכבר נמה את שנתה,
רק אז, אזרה אומץ לעמוד מולה, ללטף את לחייה, וללחוש לה...



"מיריל'ה שלי..אני סומכת עליך ומעריכה אותך בכל אשר תלכי ותעשי, אני מעריכה אותך שעשית את שליבך הורה לך, את שהאינטואציה האישית שלך הורתה לך.., נכון, מבחינה ריאלית זה שגוי ואף פוגע בנו...אבל, ליבי, הוא לב של אמא, ואני לא מסוגלת להתכחש כך לאושר שלך..., קשה לי, אסור לי להתוודות בפניך על כך, אבל דעי לך שאני מאושרת בשבילך...בכורתי..."



@



כבדרך אגב, הזדמן לו לבנצי פתאום, לבדוק את תיבת המייל הישנה שלו, זו שהשתמש בה לצורך הסיפור הכאוב של זאבי-נעמה.
במהלך שהותו באינטרנט באותה תקופה, הזדמן לו להתכתב בין השאר גם עם קרוביו מחו"ל,



וכעת, כשהם יושבים יחד בביתו של חיים, אחיה של שפרהל'ה, הוא הרשה לעצמו לבדוק את התיבה.



הוא הודה לקב"ה ששפרהל'ה לא נכחה לצידו באותו הזמן, ההודעה האחרונה נתקבלה מאת נעמה---



היי זאבי,



מה שלומך?
אני חשה צורך לכתוב לך את מכתבי האחרון..., אני יודעת שרשמית ניתקנו קשר, אפילו וירטואלי, מזמן..., אבל בכ"ז, אני רוצה שתדע, רוצה לספר לך.
אני מתחתנת. עם בחור מקסים בשם שרגא סגל, אתה וודאי לא מכיר אותו..הוא במקור ישראלי אמנם, אבל חי שנים רבות בארה"ב..., בכל אופן, אני שמחה שלמיכלי שלנו יהיה אבא בעז"ה, ויהיה לה ולי טוב.



שיהיה לך המון הצלחה בחיים זאבי!



נעמה...







הוא מחק במהירות את המייל, מביט אל השמים, ולוחש לעצמו..



"רק נס..רק נס צריך לקרות כדי שהשניים הללו לא יעשו את הטעויות הפטאליות הללו, הם כל כך שוגים בגאווה שלהם....רק נס ריבונו של עולם.."

לפרק הבא

=====
חזרה לסיפורים
לדף הבית

wml | html