1800550‎ obox

סיפור בהמשכים - מגפיים אדומות

פרק יח

שפרה הביטה בו במבט מאוכזב,



-עשית את כל מה שיכלת? אתה בטוח?
-הכול. הכול.
-טוב...



הם המשיכו לבהות יחד באנשים שחלפו מולם, שותקים.



"עזבי שפרהל'ה, אני לא חושב שהפגישה האחרונה שלנו צריכה להיהרס בגללו...,די, זה נגמר."



-נגמר?
-הוא רב איתי על משהו מסוים ישן, ההלכה אומרת שחובה לרצות את הנפגע לפחות שלושה פעמים, והאמיני לי שמזמן עברתי את הפעם ה...,
יש לי ברירה? לשעבד את החיים שלי לנצח?



היא הביטה בו מרוצה, משהו השתנה בו במרוצת הזמן. גבו נעשה זקוף יותר והוא נעשה יותר ויותר בטוח בעצמו. אם כי, גם היא עודדה אותו לנסות בכל זאת לרצות את זאבי, אך לאחר שנתקלה בסירובו המוחלט של זה האחרון, הבינה כי אין מנוס אלא להרים ידיים.



בניגוד לשאר פגישותיהם, זו הנוכחית הייתה רווית שתיקה.
לא מתח, לא כעס, לא לבטים, ואף לא סימני שאלה הם אלו שריחפו שם.



הם רק ישבו שם, מכונסים בתוך עצמם, מנצלים רגעים אחרונים של ביחד.
שפרהל'ה, שברה את השתיקה.
-זה..זה לא מוזר שדווקא עכשיו אנחנו שותקים?
-מוזר?
-כן. יהיה לנו שבוע שלם שנשתוק.
-גם לשתוק ביחד זה דבר שאפשר להתגעגע אליו...



היא הסמיקה.
-לדבר, לדבר זה דבר שבכלל אי אפשר לעשות בשבוע הזה...
-אני לא יודע. אם אנחנו לא מרגישים צורך לדבר עכשיו, אז למה בכוח?
-טוב, אתה צודק.



הם שוב שתקו, ואז הביטו זה בזה ופרצו בצחוק רם.



בנצי הביט בשעונו,
-את רואה, מרוב ששתקנו לא שמנו לב שהזמן טס...,



היא חייכה אליו, והם נפרדו בנימוס. מסרבים לדבר יותר מדי על אותו השבוע שיחלוף עליהם--




רק כשנעלמה שפרה מטווח עיניו, הוא הרשה לעצמו למחות דמעה נסתרת.



@



נעמה הביטה בשמלה החלקה, הפשוטה, הלבנה.
אמה הביטה בה מאחור, מחייכת.



-תראי איזה יופי היא נראית עליך, כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותך ככה...
-מאז החתונה הראשונה?



היא נבוכה,
-לא..החתונה הראשונה זה לא קשור, פשוט...השמלה הלבנה הפשוטה הזו, זה משהו משהו.



הן עמדו בתוך חנות חליפות יוקרתיות אי שם באחת השדרות בניו יורק.
נעמה מדדה שמלה לבנה וחלקה, מביטה בעצמה בסיפוק.



-אז את מרוצה נעמה?



נעמה שבהתה בעצמה, התעוררה פתאום.
-מה? מהשמלה?
-לא. מהכל.
-מה..אה...כן, ברור, איזו שאלה---



היא חייכה לאמה.



----לו רק ידעת שדמיינתי לכמה שניות של חסד את עצמי באותה שמלה, רק במן 'דז'ה וו' עם אביה של ילדתי..---



בהבזק של שנייה חלפו לנגד עיניה כמה וכמה משפטים מכאיבים של זאבי, כמה וכמה מעשים פוגעים שלו, כשכל אלה גורמים לה לסגת לאחור מהמחשבות הללו.



ובפעם המיליון, שרגא מנצח את זאבי במלחמת המוחות המטופשת הזו.



ובפעם המיליון, תקופה קצרה לפני נישואיה השניים, היא מביטה בבבואתה במראה במבט עצוב, יודעת שעם הזמן השקרים העצמיים שלה נעשים יותר ויותר משובחים---



@



מירי לקחה את תיקה ופנתה לצאת במהירות מהבית, אביה עצר אותה.



-לאן זה?
-לבית שלי, לפני כן אני הולכת לבית של זאבי, לאסוף בשבילו כמה דברים. חבל להטריח אותו, אני מכל מקום לוקחת מונית..אני אקח את החפצים האחרונים שלו.
-בהצלחה.



היא יצאה את הבית באדישות, מתעלמת כביכול מהאדישות שהפגין. בולעת שוב ושוב את רוקה ומנסה לשכוח---



"זאבי?.."



-מירי, מה נשמע? תפסת אותי בבי'ס מדרש...
-אה, לא רציתי להפריע. רק רציתי להגיד לך שאני נוסעת עכשיו לדירה, לנקות אותה שוב. אני אעבור דרך הבית שלך לקחת את המזוודה האחרונה שאמרת לי שהכנת, בסדר?



הוא גירד בראשו, מנסה להיזכר..., לפתע התעורר,
-לא! אני כבר אקח את זה בכוחות עצמי.
-מה הבעיה? אני מכל מקום צריכה לנסוע אליך הביתה, אמא שלך ביק—
-כן, אבל אל תטרחי, אני לא רוצה שתסחבי יותר מדי.
-זאבי, אני לוקחת מונית, לא חשבתי ללכת לאלעד ברגל.
-זה לא קשור, אני גם צריך להכניס לתוכה עוד כמה דברים. זה...אני כבר אסתדר עם זה.
-זאבי.
-מה?
-הכל בסדר?
-ב"ה, למה?
-אני אקח את המזוודה, לא אגע בה אם זה רצונך. עשינו עסק?
-טוב, אני...אני סומך עליך. בהצלחה, ותודה!
-אין בעד מה...



הדרך לבית הוריו, נמשכה זמן ארוך מהרגיל, הפקקים הארוכים נתנו לה זמן מחשבה.
היא חשבה שוב ושוב על צורת התנהגותו, על הפן השקט והמסתורי משהו שתמיד היה אפל לה.



דבר אחד היה ברור לה, כי וודאי זה קשור לנישואיו הקודמים. אבל חוש פנימי לחש לה, שיש רובד נוסף שלא ידוע לה, וספק ספקא אם אי פעם ייוודע לה--
אותו חוש, משום מה גם דחף אותה לחשוב כי אולי תכולת המזוודה ההיא תסייע לה להבין סוף סוף מה קורה עם זאבי.



לבסוף החליטה, כי שום עילה של רצון לעזור או אפיל רק סקרנות, אינה מספיקה על מנת לבגוד באמונו של זאבי--
מילותיו צפו במוחה.."אני סומך עליך מירי..." והיא לא יכלה להתכחש אליהן.



לא, היא לא תיגע במזוודה.



@



לאחר שעתיים שלמות של ניקיון מסיבי בדירה, היא הניחה את המזוודה הקטנה על המיטה, מביטה בה.
המלחמה הפנימית שבה, הייתה עזה.




לבסוף, נשברה, התיישבה על המיטה ופתחה באיטיות את המזוודה.



למרבה הפלא, לא יהלומים ולא מסמכים סודיים היו שם.



בסך הכול בגדים, ערמות בגדים קיציים שלא היו כרגע בשימוש.
היא הביטה בהם, מאוכזבת.
ניסתה בכל זאת לחטט, אולי משהו מסתתר מתחת.



לבסוף, בתחתית המזוודה, הרגישה במשהו נוקשה, וניסתה להוציאו.
היה זה קלסר גדול, חום, ועמוס לעייפה.
המצפון שבה הכה אותה שוב ושוב, מנסה להניאה ברגע האחרון מגזלת הדעת הנוראית הזו, אך היא כבר לא השימה את ליבה אליו, הייתה נתונה כל כולה בטירוף למצוא ולהבין סוף סוף מהו הדבר שעדין מעיב על זאבי---



----------------------------------------



שעה חולפת, אף שעתיים.
היא ממשיכה לגמוע דף ועוד דף.



מבטה נודד מדי פעם אל התמונה המקומטת, המהוהה---



לא, היא לא בוכה.
ההלם, הסקרנות, התדהמה.
אף אחד מהם לא נותן לה עדין לבכות.



עוד תכתובת, ועוד תכתובת,
עוד דף ועוד דף----



היא זורקת פתאום את הקלסר אל הרצפה, ונשענת על אדן החלון, בוהה בשמים הבהירים.
אין עכשיו גשם, והיא כל כך רוצה גשם---



היא רוצה לצעוק, היא רוצה לבכות, היא רוצה להכות אותו, להכות את זאבי, לשאול אותו, לשאול את כולם.



במה חטאה, במה עוותה, במה פשעה---



אבל היא שבה מכאנית אל הקלסר, ממשיכה לקרוא באיטיות דף אחר דף---



עוד ועוד רבדים נגלים לנגד עיניה, כשגולת הכותרת מתנוססת לה דווקא שם, בסוף הקלסר.
שם מופיע מכתב שונה, בכתב יד, כתב ידו של בנצי, חברו לשעבר של זאבי.



היא סוגרת את הקלסר, בוהה בתמונה המהוהה.



אחר כך היא קמה ממקומה, מחזירה את הקלסר למקומו, אף את התמונה.
היא מכבה את האורות בבית, ויוצאת אותו.



השמים בהירים הם, ואין זכר לגשם.
אבל מירי כל כך רוצה גשם, היא רוצה להישטף כולה בגשם, ולבכות יחד איתו---



תיק הצד בידה והיא פוסעת רפויה, מרגישה תלושה.



ופתאום, היא מגיעה לשום מקום,
אין בנינים, אין אנשים, אפילו מכוניות לא נוסעות כאן---
רק דיונות של חול, רק שממון, רק רִיק.



היא אמנם לבושה בקפידה, חליפתה כמעט חדשה, ונעליה עדינות הן.
אבל לא אכפת לה, כבר לא אכפת לה מכלום.



היא מתיישבת שם, הרחק הרחק, על ערמת חול, ליד אי אלו עשבים שוטים---



ורק שם, רק שם, היא מרשה לעצמה לשחזר את הטרגדיה שנגלתה אליה במלוא הדרה, משוכתבת על אי אלו דפים מודפסים, על תמונה מהוהה, על תינוקת מתוקה, בתוך קלסר גדול ומכאיב, בתוך מזוודה סודית.



רק שם היא מרשה לעצמה לעכל באמת מה קורה איתה,
רק שם היא מבינה פתאום שעוד קיר אותו עמלה לבנות בעמל רב, עוד קיר נימוט באכזריות על כתפיה העדינות, השחוחות---




שם היא מבינה הכול.



הדמעות שזולגות ממנה, שקטות הן. לא מרמזות במאומה על הסערה שתבוא בעקבותן.
אבל ככל שהיא מעמיקה ומעמיקה במחשבות, הזרם הולך וגובר, וקולה אף הוא נשמע.



מירי פולק, בחורה מבוגרת למדי.
מוצאת עצמה בין דיונות שוממות, יושבת כילדונת בין עשבים שוטים, ובוכה בקול--
היא בוכה ומתחננת בליבה שאיש לא יחלוף, שאיש לא ישמע,
היא בוכה ומתחננת בליבה לאלוקיה, כי היא רוצה לשבת לנצח רק פה, מתחת לשמים בהירים, ולא ללכת לשום מקום אחר.



היא בוכה ובוכה ובוכה, ונדמה כי לקול הנשנק שבתוכה אין סוף. היא מתייפחת עוד ועוד, תולשת כל עשב שבסביבתה בכאב אדיר, נושכת את שפתיה ומביטה בעיניים מזוגגות בנוף המרוחק---



ערמה של עשבים תלושים ניצבת למולה, מעשה ידיה להתפאר.
היא מביטה בהם בחיוך אירוני, מרימה לאוויר ומפזרת--
"אתם כל כך אני..., תלושים, חסרי חיות, חסרי כל...,אף כשהייתם מחוברים לקרקע הייתם כלום, הייתם נטושים, ועכשיו? אתם יותר נטושים מנטושים, אין מי שיטפח אתכם, אין מי שישקה אתכם..וודאי תנבלו כאן תוך יום או יומיים...ואני? גם אני כבר תלושה, הורי כבר לא מכירים בי,
זאבי? חה. זאבי מכיר בי כבובה שאולי תעביר את רגשותיו העזים לנעמה...,זאבי משחק בי בסך הכול, אבל אני אחרי הכול מרחמת עליו, הוא לא אשם בכל, זה מן צירוף מקרים מטורף...,וודאי גם הוא סבל מהכול...
אבל הוא, הוא וודאי רק יגיד לה 'כן', והכול ישוב על מקומו. הנסיך ישא את סינדרלה לאשתו והאגדה המיתולוגית תרקום עור וגידים...
אני?
מי אני, מה אני...כלום. עוזבת שידוכים סדרתית, תלושה, חסרת חיות, אני כלום...כלום..."



בליל מילותיה נבלע בשאון הבכי והכאב, והיא מגחכת ובוכה לחלופין על מצבה...מפזרת עשבים באוויר.



השמש כבר כמעט שוקעת, גשם כבר לא ירד היום.
השמש כבר כמעט שוקעת, ואולי גם היא כמותה.



השמש כבר שוקעת, אבל היא עדין לא התפללה מנחה.



------------------------



היא נעמדת אל מול עץ בודד, ממלמלת בעל פה את מילות ה'אשרי'--
אחר כך, היא עוצמת את עיניה, שמה את ידה על ליבה, ופותחת בתפילת השמונה- עשרה.



המחשבות המכאיבות, מאיימות לדחוק הצידה את הכוונה בתפילה,
אבל היא מתאמצת בכוח, לכוון.
כל תפילתה שווה עבורה, ובלבד להגיע ל'שמע קולנו',
שם, היא עוצמת את עיניה חזק יותר, וממש לוחשת, ממש מדברת.



בהתחלה היא שותקת, חושבת במה להתחיל, ואז הכול פורץ מתוכה---



"הו..., זו לא הפעם הראשונה שאני בוכה כך, לא הפעם הראשונה ולא השנייה, כבר נכוויתי רבות אלוקי.., וכשאני יושבת כאן, כמו ילדה קטנה, אני חושבת לעצמי פתאום במה חטאתי, ולמה מגיע לי הצער והכאב הזה, אבל אז אני משתדלת לסלק את המחשבות הללו, כי אסור לי.
אני רק תוהה לעצמי אלוקים, אלו כוחות נסכת בי שאני כאן, עומדת וקיימת לפניך אחרי כל המהלומות המכאיבות הללו,
אחרי שנותרתי בדד, ללא תמיכה של אף אחד. אחרי שגיליתי כי אני בסך הכול בובת משחק...
כן, אני יודעת שאתה נותן ניסיון רק לאלה שמסוגלים ככל הנראה לעמוד בו, אני יודעת שזה הכול משמים, וזה הכול לטובה.
אבל מי כמוך, יוצר בשם ודם, מי כמוך יכול להבין אותי, כי כל אלה הם משפטים שחקוקים במח, אך לא בלב.
מי כמוך יכול להבין לנפשי שהומה, שבוכה, שלא יכולה יותר---
מי כמוך יכול לכאוב איתי יחד, להלחם ביחד את מלחמת השכל והרגש, ולהבין דברים שהדמעות מסתירות...



רק אתה נותרת איתי שם אחרי המלחמה המתישה הזו, רק אתה נותרת איתי פה בשום מקום, ורק אתה אוסף את דמעותיי אחת לאחת...
אני לא רוצה לכעוס על אף אחד ה', רק תעזור לי להלחם בעצמי, תעזור לי להלחם באינסטינקטים הבוערים הללו, תעזור לי למגר את הרגש הנוראי הזה, תעזור לי כבר לא לאהוב את זאבי...הוא לא שלי אבא...הוא לא שלי...



כאן היא כבר נשנקת, מתקשה אף לבקש במוחה מאלוקים עוד ועוד, הכל מתערפל.
הדמעות החמות שוב שוטפות את פניה, והיא מתנועעת ימינה ושמאלה, מתקשה להפסיק.
תחושה לא ברורה, תחושה לא מובנת, של משהו אוהב, משהו אכפתי, משהו קרוב שנמצא ממש לידה ממלאת אותה,
התחושה הזו מתמזגת עם הכאב והדמעות,



והיא פוסעת לאט לאט, כעבד המתקשה לעזוב את רבו, מבקשת בכל ליבה שיזכה אלוקיה לעשות שלום בין איש לאשתו, בין גרוש לגרושתו---



כשהיא פוקחת את עיניה בחזרה, היא מופתעת לגלות כי היא נמצאת בעלטה מוחלטת, וכי השעה היא כבר מאוחרת.



היא מנגבת את עיניה, וממהרת לעזוב את המקום, ולעלות על אוטובוס לביתה.



@



רק אחרי ששטפה את פניה בברזיה שבגינה, עלתה לביתה.



שם, ישבו אביה ואמה לארוחת הערב,
אמה ברכה אותה לשלום, ואביה התעלם.



-אני...אני צריכה לדבר איתכם.
-מה יש?
-כשתסיימו.



הם סיימו במהירות את ארוחת הערב, מבחינים בעצב שבעיניה.



לאחר שסיימו, התיישבו יחד בסלון, ומירי פתחה.



"אני יודעת שתופתעו ממני, ולא ציפיתם. אבל חשבתי על כך רבות..., היה לי קשה, אני חייבת להודות. אבל החלטתי שעשיתי טעות נוראית, כיבוד הורים קודם לכל..."



-למה את מתכוונת?!



-אני מתכוונת, שאני לא יכולה להינשא לבן אדם שהוא נגד רצונכם או דעותיכם.
-אז......





-כן אבא, אני מבטלת את השידוך עם זאבי.

לפרק הבא

למגפיים אדומות

לסיפורים

לדף הבית

wml | html