1800550 obox
סיפור בהמשכים - מגפיים אדומות
פרק יט
את השורה הראשונה הוא התקשה לקרוא,
האותיות הקטנטנות, נמרחו לגמרי מבלי יכולת לזהות את משמעותן,
הדמעות שלה מחקו את השורה הראשונה, מה שהסתמן ככל הנראה כ"היי זאבי" או סתם "שלום".
ליבו הלם במהירות, את ההמשך הוא כבר יכול היה לנחש לבד, ובכ"ז מצא עצמו מתיישב באיטיות על כסא, גומע במהירות את השורות הארוכות.
----------------------------------------
מה שלומך?
טוב, דקה לפני שאתה קורא שורות אלו, וודאי ראית אותי מביאה לך אותו, וודאי שאלתי אותך מה שלומך וענית לי שהכול בסדר, זה כנראה סתם פתיחת מתבקשת למכתב הזה.
ובכ"ז, אני מוצאת עצמי מול דף פוליו ענקי וריק, ומחפשת איך ומה לכתוב. איך ומה להביע את עצמי.
תוהה לעצמי האם בדקות אלו, אתה מבין, מנחש, משער מה הולך להיכתב כאן.
אוף, למה אני מסתובבת סביב עצמי?
קשה לי, אולי כי אלו הן המילים האחרונות שאני מבטאת, כותבת, אומרת לך.
טוב, די, אני אכתוב וזהו.
(אני לא מצנזרת, לא מתקנת כלום, כותבת את כל מחשבותיי ולבטי כפי שהם על דף זה...)
מאז שהכרתי אותך לראשונה, הייתה סביבך מן הילה לא ברורה של מסתורין.
לא, לא חשדתי בדברים שאני אמורה לדעת עליהם ואינני יודעת, לא חשדתי שאתה באמת מסתיר ממני דברים חשובים.
ידעתי איפשהו בתוכי, שכל זה קשור לנישואיך הקודמים, אבל ביכרתי לשתוק.
לשתוק ולהתפלל שהכול יעבור עם הזמן, שאלוקים ייתן בי בינה והשכל לעזור לך, לעזור לנו, לפתוח דף חדש ונקי באמת.
שתקתי ואפילו לא ניסיתי לחקור.
כשעמדתי שם, בבית שלנו, מול המזוודה שלך, הייתי שמחה לו היית יכול לחזות במלחמה האיומה שהשתוללה בתוכי.
מצד אחד, הבטחתי לך, ואני נוהגת לקיים את הבטחותיי.
ומצד שני, הייתה לי תחושה ברורה, שאולי סוף סוף במזוודה הזו טמון הסבר הגיוני לכל. אולי אם אפר את הבטחתי לך לפעם בודדת אבין.
אז כן, ידוע וברור לי, שאולי זו לא הייתה עילה מספקת על מנת לפתוח את המזוודה, והסקרנות שבערה בי הייתה חלק בלתי מבוטל מהרצון שלי לפתוח אותה, אבל באיזשהו מקום קיננה בי הדאגה. ועשיתי את מה שעשיתי, ופתחתי.
הדבר הראשון המוזר שנתקלתי בו היה מגף אדום קטן, מגף פשוט.
משכתי בכתפי והמשכתי הלאה, זה ו ו ד א י לא מה שאמור להסביר לי דברים נסתרים.
אבל כשהגעתי לקלסר הזה שלך, לכל הדפים הללו, לכל ההסברים...,אז הבנתי הכול.
(מה? מה לכתוב לך? איך להעביר לך אחוז בודד מכל מה שהרגשתי כשקראתי הכול? יש לך מושג איך מסבירים כזה דבר?...אני כותבת ומוחקת פה כבר שעות...שום מילה לא עוזרת, שום מילה לא ממחישה...)
קראתי בסקרנות את כל הדפים, הסקרנות שבערה בי לא נתנה לי עדין לעכל ולחשוב על הכול.
פשוט בלעתי בעיני את כל הדפים אחד לאחד, עד שהגעתי לדף הסופי, זה שנתן לי אור שונה לגמרי על הכול. אבל עדין, לא ניחם במאומה, להפך, הכאיב לי עוד יותר, הכאיב לי כשרק חשבתי מה עבר עליך כשקראת את מכתבו של בנצי.
הכאיב לי שהבנתי באיזה מלכוד רגשי אתה נמצא.
אבל אתה יודע, מרוב כאב, החושים מתקהים, ואני ישבתי שם וכבר לא ידעתי מה לכאוב, האם את כאבי, האם את כאבך, האם את כאבה של נעמה, של מיכלי או אולי של בנצי, שוודאי נתכוון רק לטובה, בטוחני.
אז ישבתי שם המומה. השבתי הכול מסודר למזוודה. ויצאתי מהבית.
בהתחלה כאבתי, בכיתי, כעסתי על כל העולם, כעסתי על כולם.
כעסתי עליך, על הגאווה המטופשת הזו, על השקר שלך, על ששיקרת לכולם, ובעיקר לעצמך.
כעסתי עליך, שהולכת את כולם שולל, כמעט את כולם.
כעסתי על עצמי איך לא יכולתי להבין זאת לבד, כעסתי על בנצי שהביא זאת לידיעתך, שהשיב אותך כך למציאות האמיתית, המחייבת.
כעסתי על הורי, כעסתי על הוריך, כעסתי על כולם, כמעט בלי סיבה.
אבל כל זה היה התפרצות ראשונית, התפרצות ילדותית, אינסטינקטים טבעיים שבערו בי ברגע שהכול נגלה לנגד עיני.
קצת זמן אחר כך הבנתי שהכול משמים, ואולי אני אצליח לעשות את מה שבנצי, עם כל רצונו הטוב, לא הצליח לעשות.
למה אני מתכוונת?
אני מתכוונת לכך זאבי, שהדברים הבאים שאני הולכת לומר, לא נאמרים מבן-אדם כאוב, מבן-אדם שרוצה לנקום בך.
הם נאמרים ממני, משהי שמאד מאד אכפת לה ממך ולמרות הכול, רוצה בטובתך האמיתית.
פעם, באחת ההרצאות שניתנו לנו על הבית היהודי מפי רב ידוע, הוא הסביר, כי המושג 'אהבה' הוא מושג שקיבל משמעות מאד מעוותת בקרב הגויים, וכך פשט אט אט אלינו.
הוא הסביר ש'אהבה' אצל הגויים, פירושו לאהוב אדם, להקריב את כולך עבורו, אבל בתת-מודע, ע"מ לרצות את עצמך, את התאוות, רצונות ושאיפות שלך, דרכו.
אבל ביהדות, אהבה היא דבר שונה לגמרי, נכון שגם אצלנו מקבלים תמורה על אהבה, אבל אצלנו נתינה קודמת לאהבה, ולא ההפך. אצלנו, אתה אוהב כי נתת. אצלנו אתה חושב בראש ובראשונה על טובת השני, על רגשות השני, על מה ש ב א מ ת ייטיב עמו, לא עמך.
ניסיתי להפנים לעצמי את הכול שוב ושוב כשחשבתי עלינו ועל הכול.
היה לי קשה, זה לא בא באחת, אבל לאט לאט, כשהצלחתי שוב להשליט את השכל שבי על הרגש, היה לי קל יותר.
ואתה יודע מה הבנתי?
הבנתי שכולנו משחקים על במה גדולה, כולנו עושים, פועלים, מנסים בכוח להרגיש דברים רק על מנת לרצות את השאר.
והבנתי, שאי אפשר להמשיך כך, הבנתי שאולי אתה צריך לקבל סטירת לחי כדי להתעורר.
סטירת לחי היא דבר כואב, אבל בסופה של דרך, היא מחנכת.
תפקידי הוא לא לחנך אותך, אבל במקביל, אין זה תפקידי לתת לך פתח לברוח מעצמך--
זאבי,
אני אמנם עשיתי דבר מאד לא מוסרי בכך שמעלתי באמונך וחיטטתי בדברים אישיים שלך.
אבל אתה? אתה,כמעט מהרגע שהתגרשת, אתה מועל באמונם של רבים...ומי כמוך יודע זאת.
אבל עזוב את משפחתך, עזוב את נעמה..., אתה יודע מה הכי כאב לי?
התמונה, התמונה ההיא של ילדתך, של מיכלי המקסימה הזו, שהעיניים שלך. כן, אלו פשוט העיניים שלך שזעקו מהתמונה הזו, החיוך שלה...
תגיד, איך תכננת להתעלם מהמלאך הזה? איך תכננת פשוט למחוק אותה מחייך, איך?!
לילדה המקסימה הזו יש אבא מקסים, לילדה המקסימה הזו יש אמא (שאני בטוחה שהיא) מקסימה. הם רק קצת קצת בחוסר הבנה, הם קצת קצת מסרבים להשלים עם המציאות, הם קצת קצת, שקרנים..?
הילדה המתוקה הזו, יכולה לגדול עם אבא ואמא כמו ילדה רגילה לכל דבר, אלא מאי, היא תאלץ לגדול כך? במשפחה חד הורית, או סתם עם אב מאמץ...?
למה זאבי, למה?...
אני לא מאמינה שאני היא זו שכותבת לך מילים אלו, אבל אני שמה את עצמי מהצד, כמו אינני קשורה כלל וכלל לכל הסיפור, אני מביטה בתמונתה של מיכלי הזו, והלב שלי מתכווץ בתוכי.
לא זאבי, אני לא מסוגלת להנשא לך, כשאני יודעת שאי שם בארה"ב ישנה מלאכית כזו, שמחכה לחיבוק אמיתי של אבא, זה שמימן לה את המגפיים האדומים.
אני לא מסוגלת להנשא לך, כשאני יודעת שמרבית מזמנך תשרוף על מנת להכריח את עצמך לצאת מהעבר ולהשתקע בהווה,
אני לא מוכנה להיות חלק מתיאטרון הבובות שבנית לך. לא מוכנה.
אני אולי נשמעת כעוסה, כאובה, אבל אני לא.
אני אולי כועסת עליך, ולא כי פגעת בי, אלא כי פגעת בנעמה, פגעת בילדונת הזו.
אני יושבת כאן, מוחה דמעה ועוד דמעה, משתדלת שלא תיזלנה על הדף, שתוכל בכל זאת לקרוא את מילותי אליך.
ואני מתחננת, מבקשת בכל ליבי.
תארוז את המזוודות שלך, אל תחשוב עלי, ותיסע להיות בעל לנעמה, תיסע להיות אבא למיכלי, אתה שלהן, לא שלי.
לא, אני לא מלאכית, אני לא כותבת לך את המילות הללו בלב שלם.
הרגש שפיתחתי אליך, לא נמוג באחת. והוא עדין כאן- חי וקיים. אבל יש דברים יותר חשובים. הרבה יותר חשובים.
אני לא יודעת אם פגעתי בך במכתב הזה, בכל אופן לא התכוונתי. להורי הודעתי על ביטול השידוך, כמובן שלא סיפרתי להם על הסיבה האמיתית, אתה יכול להיות רגוע.
אלו כנראה מילותי האחרונות אליך, אם אתה לא היית מסוגל לעשות זאת, כנראה שאני כאן כדי לעשות זאת במקומך, ולדחוף אותך בכל הכח לשוב אליה, לנעמה.
תהיה חזק זאבי,
ותזכור, אל תשכח.
כבוד עצמי הוא דבר חשוב עד למאוד.
אבל ברגע שהוא גובל בגאווה, הוא מכלה כל חלקת כבוד עצמי שנותרה בך...
לפעמים מותר לכופף את הראש, ולהגיד טעיתי, כי כולנו בני אדם. ואני סומכת עליך שתדע איך לעשות זאת.
אני אשאר כאן, אולי אתגעגע, אבל כשאדע שזכית להשיב אותה, הכל יעלם לי, אני מבטיחה. השמחה עבורך תכלה כל חלקה של געגוע אליך. עד כמה שזה נשמע לא הגיוני...אבל זה זה.
בהצלחה זאבי, אתפלל עליך,
מירי פולק.
---------------------------------
הוא העביר את ידו על המכתב, בוהה בו בהלם.
מעולם לא נתוודע לתעצומות נפש שכאלו, מעולם.
מעולם לא ראה את האמת האמיתית, המכאיבה, ה-כל כך נכונה באור בהיר ומחייב שכזה.
מעולם לא הרגיש חובה אדירה שכזו ללכת לראשונה בחייו אחרי קולו הפנימי, ולעשות את שחלם לעשות זה מכבר חודשים רבים.
@
מזל טוב! מזל טוב!,
הקריאות הדהדו עד למרחוק, והבזקי המצלמה האירו את פני בנצי ושפרהל'ה.
הם פסעו מחויכים מתוך החופה, מלווים על ידי הקהל אל חדר הייחוד.
בנצי, הנהן לכל המזומנים כשעיניו החולמניות תרות באופן מוזר בקהל אחרי אי- מי.
ופתאום, דקות ספורות לפני שנכנסו אל העולם, הוא ראה אותו, דמות גבוהה שהתקרבה אליו בריצה מהירה, מתנשף כולו.
הוא בקושי הביט בו וחיבק אותו במהירות,
"ממ..מזל טוב בנצי, הייתי חייב..קפצתי להגיד מזל טוב..."
בנצי הביט בו ספק המום, ספק מחייך.
-אתה לא יודע איך אני שמח לראות אותך, בקרוב אצלך...
עננת כאב חלפה על פניו של זאבי אך הוא המשיך לחייך לבנצי,
"אני..חייב ללכת, אני מצטער. רק באתי לאחל מזל טוב..."
-לא תישאר לריקודים?
-אה...לא.
-טוב, תודה בכל זאת שבאת! כל טוב!
זאבי התרחק משם בריצה, כמו נרתע ממשהו.
קריאות ה- 'מזל טוב...!' הדפו את בנצי שוב, משכיחים מליבו הכול.
@
ההסקה בחדר פעלה,
נעמה סיימה להחליף למיכלי את בגדיה ואחזה אותה באוויר,
"יופי חמודה שלי, עכשיו נסע ביחד עם סבתא לדודה ריקי להזמין אותה לחתונה, טוב?..."
מיכלי גרגרה וצחקה לאמה, מביטה בעצב במגפיה השחורים החדשים, מסרבת להשלים עם אבדון הקודמות.
המונית צפצפה מבחוץ, ונעמה מיהרה לארוז את דבריה, מחזיקה בידה של מיכלי,
היא פתחה את דלת הדירה, ממהרת לצאת.
הדרך הייתה חסומה, עמד שם מישהו, מוכר עד כאב.
ראשו היה מושפל, והוא מולל בידיו בפיסת נייר ישנה.
הוא הביט בה, והיא הביטה בו, המומה.
מיד לאחר מכן פלטה אינסטינקטיבית,
"אה, שלום! אני..מה אתה עושה פה?..אני בדיוק באתי לצאת..והילדה..מיכלי...אה...לא היית אמור..."
-את צריכה ללכת נעמה?
-ככ..כן.
-אז אני אשאר איתה. אחכה לך.
נעמה הביטה בו במבט חושש, ואז לעבר הילדה.
לבסוף, פלטה 'כן' חלוש..ופנתה לצאת בריצה אל המונית, מסתירה את מבוכתה.
@
הבית היה חמוד למראה, ניכר היה כי נעמה התאקלמה היטב בארצות הברית.
מיכלי התיישבה על הכסא במטבח, מנדנדת את רגליה,
"תראה! א'ש לי אגפיים! אגפיים ח'שות שאבא קנה לי!..."
הוא חייך אליה, מתקשה לעצור את התרגשותו.
"אבא...? ואיפה אבא מיכלי..?"
-אבא? אבא הוא בעבודה עכשיו! אבל אמא סיפ'ה שעוד שבועיים הוא יהיה כל הזמן פה!..
-אה, כן?...ואיך קוראים לאבה'לה?
מיכלי הביטה בו במבט חשדני,
-אסו ל'גיד איך קואים לאבא!
-לא תגלי רק לי...?
היא חייכה אליו,
-ולא תגלה?
-לאף אחד!
-טוב..
"ש'גה." ,היא לחשה.
הוא הביט בה, בחמלה, בגעגוע, באהבה, ברחמים, בכעס מתפרץ.
ואז קם ממקומו, לא יכול לשלוט בעצמו, הרים אותה אל על וחיבק אותה בחום, משתדל שלא תבחין בדמעותיו.
..."מיכלי.."
-אן? 'תה דוד שלי, נכון? ככה אמא א'רה..
-לא מיכלי, אני לא דוד.
היא הרימה את פניה מכתפיו, מביטה בפניו המיוסרות, תמהה.
-אז מי אתה? ולמה אתה בוכה?
הוא הושיב אותה לידו, על הספה הפשוטה.
היא הביטה בו בעיניה הגדולות, בנצי ומירי צדקו, העיניים הירוקות הללו, הן פשוט הוא.
לא יכול היה להוציא הגה, ולבסוף, כשדמעותיו לא פוסקות מליזול, לחש לה,
"מיכלי, אני אבא שלך...אני האבא האמיתי שלך מיכלי שלי..., "
היא הביטה עליו במבט כועס,
-לא אכון! ש'גה אבא!
"את זוכרת את המגפיים שאבא קנה לך?"
-ש'גה! וזה נ'בד! נישאר רק 'חד!...
הוא הוציא מתיקו פתאום את המגף השני, האבוד.
"הנה מיכלי שלי, הנה המגף השני, שמרתי אותו קרוב אלי, כי רציתי משהו ממך ילדה שלי..."
היא בהתה בו בעיניים קרועות, מתקשה להבין,
כשחיבק אותה בשנית, היא כבר לא התנגדה, הוא יכול היה לשמוע את בכייה העדין--
והוא, לא יכול היה לעזוב אותה. רק חיבק וחיבק, תוהה לעצמו האם במגף אדום פשוט ניתן לשכנע ילדה שהיא ביתו, או שמא רגש פנימי, קשר לא מוסבר הוא זה שגרם לה להבין פתאום---
wml | html