1800550 obox
סיפור בהמשכים - מגפיים אדומות
פרק ב
לא היה בחור אחד בכל הישיבה כולה שלא הכיר אותו.
לא כשרונותיו, לא שנינותו, אפילו הברקותיו השכליות לא היו אלו שפרסמו אותו,
לא כי אלו האחרונים לא היו מספיק בולטים,
הם אפילו לא היו ק י י מ י ם.
אלא מאי,
דבר אחד, קטן קטן, אולי קצת גדול.
היה הדבר שפרסם את בנצי מורגנשטרן בכל הישיבה כולה,
לב הזהב שלו.
בנצי מורגנשטרן הוא בחור מיוחד, אם רק ניחנת בטיפת הבנה וראיה בריאה, הרי זאת כי תבין זאת ברגע שתראהו.
בנצי הוא בחור נמוך, יש הגורסים בישיבתו שדווקא בגלל זה הוא משכיל תמיד לראות את המסכנים, את הנחותים, את אלה שלא ניחנו בגובה, ולאו דווקא פיזי.
כשבנצי מתהלך במסדרונות הישיבה, ראשו תמיד טרוד בעסקים שונים מעסקים שונים, הוא אחראי על שבעה גמחי"ם ברחבי הישיבה, החל בגמ"ח עטים לכל דכפין בשעת סדר לחוץ וכלה בגמ"ח עניבות לחתן התורן--
גלגלי מוחו לא פוסקים לרגע מעבודתם,
ראשו כמו מתוכנת במשך כל היום, כיצד אפשר לעזור להוא, מאיפה מגייסים כסף להוא, איך לדאוג להוא מבלי שירגיש--
יש לו לבנצי, עיניים תכולות גדולות, תמימות משהו.
אחת התכונות הכי מוכרות שלו, היא המצמוץ בעיניים, בד"כ מדובר בכשלושים עד ארבעים מצמוצים לדקה, כמובן שהכל תלוי בתוכן דבריו וברמת דחיפותם, שכן אם אלו האחרונים ברמת סיכון גבוהה, אזי אוטוסטרדת המצמוץ תתפוס לה תאוצה,
ולא תזכה יותר לחזות בתכול האינסוף שבעיניו, אלא רק לעפעפיו המורגלות במצבי לחץ אלו, ממצמצות במרץ, בהתאמה מושלמת לקצב דיבורו--
בנצי לא אוהב להגות את שמו הפרטי,
לא משום ענותנותו היתירה, שבדרך כלל גורמת לו לשכוח את עצמו בהרשמה למחנות הקיץ עליה הוא אחראי--
אלא מסיבה הרבה יותר פשוטה, ואם נדייק, הרבה יותר פסוטה.
כשבנצי הוגה את שמו הפרטי, בתזמון המדויק בו הצ' מתגלגת על לשונו, זוכות אי אלו טיפות של רוק להתגלגל הלאה יחדיו עם הצ',
שילוב מוצלח שיוצר מעין דמות מוזלמנית בעליל, המתקשה להגות צ' וש' כראוי מבלי לתרום תרומה נכבדה מעצמו, מפיו, מכל כולו אל הסביבה הצמאה.
יש שאוחזים שזה עוד פן מטוב הלב שלו, אפילו הרוק שופע.
לפעמים בנצי מעצבן, לפעמים החיוך המאיר ששוכן קבע על שפתיו גורם לבחורים מסוימים להתלוצץ על בנצי מאחורי הגב, 'להסתלבט', בלשון החבר'ה--
בנצי תמיד צוחק, הוא תמיד מחייך,
יש המשערים כי הוא מבכר לשתוק ולהמשיך לחייך, מתי מעט זוכים להבין, כי בעבודת המידות מדובר.
לבנצי אף פעם לא היה ראש חזק בלימודים, הוא מעולם לא הבריק בשיעורים, והשנינות האחרונה שיצאה מפיו בשנים האחרונות לא זכתה להדים רבים--
ולמרות זאת, בנצי הצליח להשתלב היטב היטב בחברה, להכנס לישיבה מצליחה למתמידים,
ועדין לא לאחוז ראש בלימוד.
בנצי מתאמץ, הוא כל כולו מיוזע בסדר, הוא מתנדנד הלוך ושוב מול הגמרא, ערפל לא ברור בעיניו,
הוא מנסה להבין סוגיא פשוטה, הכל מסתבך לו בעיניים,
האותיות מתערבבות והוא לא יכול לעמוד במשימה הזו יותר.
הוא סוגר את הגמרא בחרדת קודש, ויוצא מהאולם.
בנצי תמיד התאמץ והתיזע,
הוא תמיד ביקש והתפלל לקומץ בינה והשכל, להבין קצת יותר, להיות קצת יותר בעומקה של תורה,
וכשהיה מצליח סוף סוף לשבת וללמוד, אזי היו גלי חום שוטפים את כל כולו, עיניו אורו, ובמעין ריתחא דאוריתא הוא קורא בקול את דברי הגמרא שהיו נהירים כבר מימים ימימה לחברותא שמחייך בצנעא--
עם הזמן הבינו הרבנים בישיבה, שיש בחורים שנועדו לשבת וללמוד מהבוקר עד הערב, ויש בחורים שלא.
אין זה עדין אומר שמקומם מחוץ לישיבה, כל שכן לא כשמדובר בבנצי מורגנשטרן, לב הזהב של הישיבה.
בנצי הפך לכלבויניק הבלתי מוכתר של הישיבה, הכל מתוך אהבה ורצון, מעולם לא כפו עליו דבר.
היה לו רשיון נהיגה ביודעין, בו השתמש רבות לצרכי הישיבה,
הרכב?
הרכב הוא אגדה בפני עצמה.
לבנצי יש פיאט אונו ישנה לבנה, קול תרועתה נשמע עוד מרחוק, עת היא סוחבת בעליות ירושלים,
נדמה כי הצופר שהותקן בה הותקן ליופי גרידא, והרי קול רעש המנוע האדיר הינו צופר תמידי בפני עצמו,
ואם עסקינן בצופר תמידי, הרי לא נתפלא כי ביום מן הימים החליט צופרו של בנצי לתפוס תאוצה ולפעול לאורך כל הדרך--
כשהרכב של בנצי מקרטע בדרך לישיבה, הוא בדרך כלל לעולם לא מקרטע לבד, תמיד תראה שם במושב האחורי שניים שלושה בחורים שהצטרפו כטרמפ בדרך לישיבה.
בנצי מנסה להחליף הילוך, הפיאט לוקחת נשימה עמוקה, ואז, ברגע התנופה הדרמטי, הפגוש שמאחור מתרומם קלות,הנשימה נעצרת..
ובאותה שניה בה בנצי מאיים להתייאש, הפגוש חוזר לסורו בקול תרועה רמה,
מורה לבנצי, שסוף סוף, אפשר לסוע.
כולם אוהבים את בנצי, כולם אוהבים את רכבו, כולם אוהבים את טוב ליבו.
אמנם איש מעולם לא טרח להראות זאת ביודעין,
בנצי היה מסמר הערב.. של מאחורי הקלעים.
@
טבעות העשן היתמרו להן מעלה, הוא היה שעון על הגדר, בוהה בסיגריה.
-מה איתך זאבי? למה יצאת מהסדר?
זאבי הסתובב אליו, היה זה בנצי מורגנשטרן, הבחור מהשיעור מתחתיו.
הוא הסב את מבטו שוב לצד השני, עשן הסגריה צרב בעיניו.
-מה הבעיה שלך!?
-אם היו לי היכולות והכישורים שלך..הייתי מרביץ עכשיו שטייגען!
-אם היו לי היכולות והכישורים שלך, הייתי מעדיף לשתוק עכשיו..
שמוליק ונחום הביטו בבנצי, מגחכים.
בנצי מביט לצדדיו, בולע את רוקו, הסומק עולה בלחייו, והוא ממצמץ בעיניו ללא הפסקה, מתקשה להגיב.
מיד אח"כ הוא מרכין את ראשו ושב בחזרה לאולם הישיבה, ממלמל לעצמו המהומים לא ברורים.
זאבי בהה בו המום, מעכל אט אט מה עשה במו ידיו, נחום ושמוליק התרחקו מהמקום, והוא נותר בודד.
דמותו של בנצי עוד נראתה מרחוק, גמלונית משהו.
בנצי בסה"כ הוא בחור מסכן.. חלפו המחשבות במוחו.
הוא בחור שמנסה לעזור ולתרום ככל שהוא רק יכול, להתגבר מעל מגבלותיו הלימודיות.. ולתת מכל הלב את מה שהוא מסוגל..
אני?
אני התברכתי בכל מה שרק כל בחור היה יכול לאחל לעצמו, ובכל זאת אני מתנהג בצורה כזו מבישה--
רגשות הרחמים גאו בו עת צפה דמותו של בנצי בדמיונו, דמות כפופה, ידיים פעלתניות, עיניים בורקות, פה שלא פוסק מלדבר.. הפה שתמיד כ"כ הכעיס אותו..
אתה לוקח נשמה כזו טהורה, תמימה,
ומרסק אותה לאלפי רסיסים קטנטנים--
@
המשימה לא היתה פשוטה,
זאבי התרומם ממקום מושבו הקבוע בחדר האוכל,
בשולחן החמישי, המקום ליד החלון, ליד החברים הקבועים.
בנצי עמד בפתח חדר האוכל, שעון על המשקוף, מחזיק בידו האחת את העיתון היומי, וביד השניה צלחת איטריות.
זאבי התקרב אליו בחיוך כובש, טופח על גבו.. "אז מה בנצי, יש חדש? יש מאורסים?.."
בנצי הרים אליו את עיניו, מופתע משהו.
אח"כ הוא פלט בגמגום מהיר, תוך שהוא בולס עוד מספר אטריות לתוך פיו, "אהה..דווקא היום היתה רק מודעה אחת.. מוזר.."
-שטויות, יש הרבה שאפילו לא מפרסמים.
-באמת??
-כן.. תאמין לי,זה לא המתכון הבטוח לנישואים מאושרים--
בנצי כבש את פניו בעיתון, מנסה להתחמק ממבטו הציני-כאוב של זאבי.
זאבי נשם עמוק, טופח שוב על גבו של בנצי.. "בנצי, אני פשוט..אה.. הייתי חייב, לגבי מה שהיה היום בחוץ.."
בנצי הרים את מבטו, מנסה להזכר.. "מה..? קרה משהו שאני לא יודע??"
-היית שם בנצי.
-היום?..אתה בטוח?..
-אתה עושה צחוק?
-חלילה וחס.. אני פשוט לא זוכר..
-אמרת לי משהו, ניסית לשדל אותי ללמוד, ואני.. אמרתי משהו שלא הייתי אמור להגיד..
זיק ניצת בעיניו של בנצי, והוא סגר ופתח את פיו חליפות--
-אה.. כן..לא, אני שכחתי מזה בכלל, באמת.
-שיערתי לעצמי שתעביר את זה הלאה ותסלח,אבל בכ"ז.. אני פגעתי בך ברבים.
-נו זאבי!
בנצי שב לחייך את חיוכו התמידי, "אני..כבר שכחתי מזה..",
וכשהוא הוגה את ה"מזה", זוכה זאבי לשפריץ רענן של רוק--
-נו נו..צדיק גדול אתה בנצי.. רוצה ללמוד קצת אחרי ארוחת ערב?..
אם את הבעת פניו הקודמת של בנצי, יכולת לכנות כ"חיוך מאוזן לאוזן..", אזי בטוחני שגם אם נחנת בכושר ביטוי גבוה במיוחד, תתקשה להגדיר את הבעת פניו העכשווית.. מעין עוות לא מוסבר שמתעקש להביע אושר אינסופי--
@
זאבי מצא עצמו אט אט נקשר לבנצי, גם בלי רצון.
הוא מצא עצמו מגן עליו כל אימת שאי מי מהבחורים העז להשפילו, לזלזל בו.
הוא מצא עצמו פתאום מבחין בתעצומות הנפש האדירות שטמונות בבחור הצעיר הלז, אשר מעולם לא זכה ליחס מיוחד מצידו--
בנצי מורגנשטרן הפך לבן חסותו של זאבי אייסברג.
זאבי הסגור, הקר, הציני,
נפתח דווקא בפני בנצי, הבחור הנמוך, הלא יוצלח, הלא מתוחכם, הלא.
כל סודותיו השמורים נפתחו בפני בנצי, בנצי ידע הכל.
הוא ידע את כל האמת על הכל.
@
--שנה ושמונה חודשים מאוחר יותר.--
מיכלי נמה בעריסתה, פני מלאך היו לה למיכלי.
הירוק העמום שבעיניה כ"כ הזכירו, כ"כ כאבו--
עכשיו סוף סוף נהיה שקט בדירה.
היא התיישבה אל מול המחשב, מחזיקה בידיה השניה ערמת מסמכים.
העבודה לה זכתה פה, אמנם לא היתה מזהירה, אבל הספיקה לכלכל אותה ואת מיכלי די ברווח, די למה שנצטרכה.
אשה בודדה, תינוקת בת חודשים ספורים.
והמוני המוני מטעני נפש.
wml | html