1800550 obox
סיפור בהמשכים - מגפיים אדומות
פרק כ
הדפיקות המהוססות שנשמעו מדלת הבית, היו חשודות.
ההיגיון הוביל לכך, שזו לא נעמה. ויותר מכך, כל אדם אחר חוץ מנעמה עלול לפרש את נוכחותו בדירתה באופן שגוי--
מיכלי הייתה שעונה על כתפו, רגועה מתמיד.
הדופק האלמוני לא התייאש והמשיך לדפוק פעם אחר פעם.
כעבור מספר דקות, נכנע זאבי והניח את מיכלי על הספה, פוסע מתונות לכיוון הדלת.
--------------------------------
השליח שעמד בדלת, הביט בזאבי במבט מוזר והגיש לו את זר השושנים הענק בחשש מה.
זאבי חייך חיוך מאולץ, ונטל את הזר, ממהר לסגור אחריו את הדלת.
היה זה זר ענקי, שהכיל בתוכו עשרות שושנים אדומות פורחות, מלבלבות.
על הסרט שעטף אותן, היה מודבק פתק קטן, ובו שלוש מילים בלבד--
נעמה,
בגעגועים,
שרגא.
שלוש מילים. שלושים שושנים.
שפתיו רטטו מכעס פתאום, הוא הביט בתסכול בזר היפהפה, פולט פתאום בשקט,
"מי זה השרגא הזה שהוא ככה מרשה לעצמו?!.."
"שאג'ה טוב! שאג'ה טוב!", הפתיעה אותו פתאום מיכלי.
-מה שתגידי..., אמר בפיזור נפש, משליך את זר השושנים בכאב על השולחן.
הוא לא ידע להעריך את כמות הזמן שחלפה אחר כך, רק זכר עצמו מתהלך הלוך ושוב בדירתה הקטנה, בוחן שוב ושוב את הרהיטים, מכין לעצמו קפה חזק, ותוהה לעצמו ממתי נעמה אוהבת קפה שחור---
הוא לא ידע להעריך, כי פתאום היא נכנסה, כשאי אלו שקיות בידה. סמוקה משהו.
-אה..אתה פה.
-חשבת שאשאיר אותה לבד?
-לא..., אמרה בחיוך.
-שבת מקניות?
-כן..קצת, קניתי קצת דברים. שתית משהו?
היא השאירה את הדלת פתוחה למחצה, מכניסה את השקיות אל המטבח הקטן, מבחינה פתאום בזר.
נבוכה משהו נפנתה חזרה לזאבי, הוא הביט בזר במבט חלול.
-זה...החתן שלך, השרגא הזה שלח לך.
-כן, אני יודעת.
-שושנים יפות.
-כן, אני אוהבת שושנים.
-אף פעם לא אמרת לי.
-גם לו לא אמרתי.
-הוא ניחש?
-הוא לא ניחש, הוא פשוט קלע בול. הוא לא נביא.
היא שוב חייכה את החיוך המרחף הזה, הוא לא יכול היה לסבול זאת, הביט הצידה.
מיכלי ישבה שם על הספה, בוהה בשניהם.
נעמה מיהרה להרים אותה,
-בואי חמודה, נורא מאוחר, נלך למיטה?
-אבל לא אמרתי שלום לאבא!
נעמה הביטה המומה במיכלי, ואז בזאבי.
הוא חייך אליה חזרה את החיוך המרחף,
-היא לא ניחשה, היא פשוט קלעה בול, היא לא נביאה...
נעמה שילחה בו מבט כועס, ומיהרה עם מיכלי לחדרה,
-מאוחר נורא חמודה. הולכים לישון.
לאחר מספר דקות, היא שבה למטבח, נועצת בו עיניים כועסות. הוא הביט בה במבט מיתמם,
-לא השתנית. עושה דברים על דעת עצמך.
-מה את רוצה?!
-אני לא רוצה כלום. אני חיה לי בשלווה עם הילדה שלי פה את חיי, אתה זה שבא והורס, לא אני.
-תגידי לי, את במקומי, אם היית רואה את הילדה שלך בפעם הראשונה, היית נשארת אדישה כשהיא הייתה אומרת לך בביטחון שיש לה אמא אחרת? שזו לא את בכלל? שאת בכלל דודה שלה?!
-אני לא יודעת מה הייתי עושה, אני לא יודעת אם בכלל הייתי מגיעה למצב כזה.
-אה כן?
-אה, כן.
-אני לא ידעתי על הילדה הזו הרבה זמן אחרי שהיא נולדה, בואי נתחיל מזה שלא ידעתי כלל שנסעת לארה"ב, לא ידעתי כלום!, רק את ברוב חכמתך טרחת להודיע לי את זה כל כך מאוחר, וגם להבהיר לי שאת לא רוצה שיהיה ביני לבין הילדה קשר, אז מה את מצפה, שאני בכוח אבוא לפה?
-אם היה באמת אכפת לך, היית בא מזמן, הבעיה שלך שאתה שקוע יותר מדי בעצמך. זה הכול.
-אם רק היית יודעת נעמה...אם רק היית יודעת.
-אין לי מה לדעת, באמת שאין לי. כבר אין לי אמון בך, אני לא זוכרת מתי כבר כן היה לי...
הוא נאנח, מביט לצדדיו.
-נעמה, לא באתי לריב איתך. אני חושב שעשינו את זה מספיק לפני שהתגרשנו, מספיק והותר.
-אז?
-באתי לדבר איתך.
-מה אתה צריך?
-נעמה, תפסיקי עם זה.
היא הייתה נסערת, אחזה בכוח באחד השושנים, שעונה על השיש.
-להפסיק עם מה?
-עם הנימה התוקפנית הזו שלך. אני רוצה שתביני משהו,
היא הרפתה במשהו מהשושנה, מניחה אותה באיטיות בחזרה על השיש.
-אני יודע שאת כועסת שאני בא ומערער לילדה את הביטחון, אבל נעמה, את צריכה להבין, אני לא יודע, אני אוכל לשבת ולהתחנן ולהסביר מפה ועד הודעה חדשה את כל מה שעבר ועובר עלי. את לעולם לא תביני מה זה בשבילי להחזיק את המלאכית הזו ולשמוע אותה אומרת בתמימות ששרגא הוא האבא שלה, לא הייתי מסוגל נעמה!
אני יודע שבתכל'ס, שרגא העניק לה פי מליון ממני, שאני אבא ביולוגי בלבד ולא מעבר לזה. אני יודע, אבל אני בטוח שכמה שהוא יעניק לה, לעולם לא תהיה לו את אותה ההרגשה כמו שלי כשהחזקתי אותה פעם ראשונה, הבנתי כמה הפסדתי במשך שנתיים...
היא השפילה את מבטה,
-את כל זה לא ידעת לפני שבאת.
-נכון, לא באתי לראות את מיכלי, באתי לראות אותך.
-אותי?
-כן.
-ומה הכלה שלך אומרת על זה?
-אין לי כלה.
-מה?!
-זה סיפור ארוך, שברנו את השידוך.
-אז מצאת סוף סוף זמן להגיע לפה...
-נעמה, די עם זה, תני לי לסיים.
היא שילבה את ידיה, מחכה למוצא פיו,
-באתי לראות אותך כדי לדבר איתך, אני צריך לדבר איתך ברצינות.
-אני לא יודעת אם יש לנו על מה לדבר.
-אני חושב שיש לנו הרבה על מה.
-על מה?
-עלינו.
היא גיחכה,
-"עלינו", אני לא זוכרת כזה מושג.
-תפסיקי עם זה! אני מנסה לבנות איתך שיחה כמו בן אדם בוגר, ואת כל פעם בורחת עם העקיצות שלך, תפסיקי!
-אה, באמת?
תגיד זאבי, באמת חשבת שאשב פה שנתיים שלמות, אגדל בשקט את הילדה שלי ואחכה שמר אייסברג יתארס, ישבור שידוך וייזכר פתאום! ביום בהיר..., שאוי, יש לו גרושה וילדה בארה"ב, וזה באמת הזמן המצוין לבוא לבקר אותן, שבועיים לפני שחס ושלום משהו אחר יתפוס אותה...
תגיד לי, אתה באמת חושב שאני אקריב את כל כולי עבורך?
כי מה? כי מה הקרבת עבורי?, את הכבוד שלך? מה סבלת בגללי?, מה עשית למעני?
תענה לי זאבי, אל תסתכל עלי ככה!
הוא נעץ את מבטו בנקודה נעלמת,
-בואי ננמיך טונים, היא תתעורר.
היא חייכה אליו חיוך כאוב,
-הדאגה שלך אליה, מעוררת רחמים.
הוא בלע את רוקו, מתעלם.
-לא באתי כי פתאום נזכרתי בכן, אם היית נותנת לי לסיים את דברי כמו שצריך, אולי לא היינו מגיעים למריבה הזו.
-אז תגיד כבר מה אתה רוצה ממני!
זאבי הביט בה המום, היא פתאום שבה להיות נעמה של פעם, חסרת האונים, עם המבט הכאוב הזה בעיניים, עם הלחיים הסמוקות, ועם הדמעות שכמעט מתפרצות.
הוא אחז בכוח בכסא,
-אני יודע שאת הולכת להתחתן. ואני יודע שהשרגא הזה, באמת אכפת לו ממך, אולי אפילו יותר ממני. וגם אכפת לו מאד ממיכלי, אולי אפילו יותר ממני.
באתי כי אני לא יודע אם תהיה לי הזדמנות יותר, לראות את הילדה הזו, ולראות אותך.
באתי לאחל לך מזל טוב נעמה, ושאני שמח בשבילך, רק בשביל זה.
היא השפילה מבטה, מצווה בכוח על דמעותיה להישאר שם בפנים, לא להישבר, לא לבכות לידו, לא לא לא.
לאחר מספר דקות, הרימה אליו את מבטה המיוסר,
-יכולת להתקשר.
-רציתי לראות.
-הייתי שולחת לך תמונות.
-היית גם שולחת לי את מיכלי בעצמה במייל?
-הייתה לך שנה שלמה לבוא לראות אותה.
-למה את כועסת עלי נעמה?, די, זה נגמר בינינו. בסה"כ באתי לאחל לך מזל טוב, וכן, יש לי עוד דברים לומר לך, אבל אני חושש מתגובתך. אז אולי רק אסתפק במזל טוב הזה.
-איזה דברים?
הוא חייך אליה,
-אני מפחד ממך כבר...
-תפחד מעצמך. מה רצית עוד לומר?
-רציתי לבקש סליחה.
-סליחה?
-סליחה.
היא הביטה בו, שותקת.
-סליחה שהייתי אגואיסטי, סליחה על הכול.
יש לי כל כך המון מה לומר, אני יודע שאת הולכת להתחתן עוד שבועיים, אני רק רוצה שתדעי, שהדברים הללו הם לא חלילה ניסיון שכנוע או משהו, הם רק דברים שבאים מהלב שלי. ולמה אני מתעקש לומר לך?
כי אני רוצה שיהיו לך חיים מאושרים עם שרגא, שתהיו משפחה מאושרת, שלא יהיו לך משקעים בלב מהעבר, שהדבר היחיד שייחרט לך ממני, יהיה שבסה"כ לא התאמנו והתגרשנו. זה הכול.
אני לא רוצה שהכאב על הקשר שלנו יעיק עליך לעולם, ואני יודע שהוא מעיק, בדיוק באותה מידה שהוא מעיק עלי.
נעמה,
אני רוצה לבקש סליחה. יש דברים ש...
יש דברים שקשה לנו להבין בשכל באותו הזמן, ובגלל שאנחנו מתעצלים באותו הזמן, לנצל את הרגע, לתקן את מה שצריך. אז קודוש בורוך הוא, דואג להסביר לנו אותם לאט לאט, בדרך הקשה...
כש...
כשעוד היינו נשואים, כל המריבות, כל אי ההבנות, ברי וידוע לי שעם קצת יותר רצון טוב מצידי בעיקר. היינו יכולים לתקן. אם אתה מאמין שאפשר לקלקל..., אפשר לתקן.
אבל, הייתי ילד מפונק, לא רציתי להתמודד עם המציאות ובמקום זה ברחתי מהכול. ושיקרתי את כולם.
והנה, קב"ה דאג לי להבין דברים בסיסיים שכאלה, בדרך הקשה.
נעמה, אין לך מושג מה עבר עלי מאז הגירושין, ואני גם לא רוצה לפרט, אין לי צורך, ואני לא רוצה לעורר את רחמייך.
אני רק רוצה שתדעי, שלאט אבל בטוח, הגאווה שלי נשברה, עוד, ועוד, ועוד---
נעמה הביטה בו המומה,
לראשונה בחייה, ראתה אותו בוכה, נשנק.
"עוד..", והקול נשנק.
"ועוד...", והקול קטוע.
"ועוד...", והוא כבר שותק.
היא מביטה הצידה, שלא ישים לב שהיא כמוהו, מזילה פתאום דמעה.
והוא ממשיך,
-קב"ה נתן לי ניסיונות קשים, שגרמו לי להבין עד כמה אני אפסי, עד כמה אני כלום במערכת הענקית הזו. עד כמה הגאווה שלי פגעה בי, עד כמה הפסדתי---
עברתי תהליך ארוך ומכאיב, עד שהגעתי להבנה הברורה והחדה, שאת, את הראשונה ממנה אני צריך לבקש סליחה. שמיכלי, הבת שלי, הפסידה כל כך הרבה בגללי.
ואת יודעת מה נעמה?
אני חושב שהמתנה הכי מקסימה בשבילך היא מה שקורה לך עכשיו, שיש לך ב"ה מישהו שאכפת לו ממך, שדואג לך כל כך, שדואג לילדה. הוא באמת מסור. כך נשמע.
אני חושב שזה מגיע לך נעמה,
אני?
אני הייתי צריך לעבור מן סוג של גלות, ואני מאמין שבעז"ה, עוד יבוא היום שגם אני אמצא את המנוחה, אבל את ראשונה, לך מגיע יותר מהכול.
אז זהו נעמה, בשביל זה אני כאן, לבקש ממך סליחה, להתחנן שתנקי את הלב שלך מהכעס והכאב עלי, ולא כי מגיע לי, אלא כי מגיע לך. מגיע לך לחיות חיים שקטים.
אין לי יותר מזה מה לעשות, רק להתחנן אליך..., שתסלחי לי. ושתהיי באמת מאושרת איתו.
הוא משפיל את מבטו, היא שותקת.
עוברות כמה דקות של שתיקה, והיא מרימה אליו את מבטה, עיניה מלאות בדמעות.
הוא מביט בה, מתוח.
ואז היא ממוללת בידיה את הפתק שהוצמד לשושנים, מדברת באיטיות, שוקלת כל מילה ומילה.
-אני, אני סולחת לך זאבי. סולחת מכל הלב,
לא סיפרת לי מה וכמה עבר עליך כל השנתיים הללו, ואני מכבדת את הרצון הזה שלך, סומכת עליך בעיניים עצומות שאתה דובר אמת, והעיניים שלך אומרות הכול. אני אחרי הכול..., היא צוחקת.
אחרי הכול, מכירה אותך...
רק...רק חבל שלפעמים לוקח לנו זמן להבין דברים, שלפעמים אנחנו עלולים לפספס את הרכבת,
אם היית בא אלי לפני...לפני מספר חודשים, אולי הכול היה אחרת. אבל כעת...
קולה נקטע.
והיא נותנת לדמעותיה לזלוג בחופשיות על המפה המשובצת.
זרם הדמעות לא פוסק, והיא מוצאת עצמה נשנקת בכאב, מתקשה להירגע.
-נעמה...
היא מניחה את ראשה על השולחן, גועה בבכי.
-נעמה, אני מצטער, לא התכוונתי, אני לא רוצה שתבכי...
היא מרימה פתאום את ראשה, מוחה את הדמעות מעיניה, ומביטה בו במבטה המיוסר כה--
"זאבי...אני חושבת שכדאי שתלך, אני לא חושבת שזה ראוי ומותר שנשאר פה, אני מפחדת, זה...זה לא בסדר. אני מאורסת, זאבי, אסור לנו. זאבי...בבקשה, תלך, תלך מהר..."
הוא משפיל מבט, מביט בה בפעם האחרונה, ופוסע באיטיות לכוון הדלת,
-כדאי באמת שאלך, שיהיה במזל טוב נעמה, המון מזל טוב, תמסרי למיכלי המון המון נשיקות מאבא..., את תהיי בסדר נעמה?
היא מוחה את דמעותיה,
-כן...רק..רק תלך זאבי...
הוא מציץ בה בפעם האחרונה, כל כך מבין אותה, כואב יחד איתה את הכאב החותך הזה.
ואז הוא סוגר את הדלת, ויוצא את הבית במהירות, בורח, מפחד מעצמו.
--------------------------------
השעה היא ארבע לפנות בוקר,
האור עדין דלוק במטבח הקטן שבדירתה.
היא ישובה ליד השולחן, בוהה בפרחים.
הכאב חותך אותה, והיא מתקשה לקום ממקומה, מתקשה לנוע.
על השולחן מונחות תמונות של זאבי ושלה, מזמן הנישואין. היא מביטה בהן בערגה, צוחקת ובוכה לסירוגין.
"אני אוהבת אותו...יותר מאי פעם, לו רק ידע...."
@
ואי שם, בספסל זנוח בניו יורק הקרירה,
יושב בחור צעיר, טומן ראשו בין שתי ידיו, מסרב לנוע ממקומו,
הדמעות כבר ייבשו.
והוא רק ממלמל לעצמו בשקט,
"לו רק ידעה עד כמה......................................."
wml | html