1800550 obox
סיפור בהמשכים - מגפיים אדומות
פרק כא - חלק ב
כוס הקפה הייתה כעת, קרה לגמרי.
אבל נעמה עדין אחזה בה בכוח, כמו שואבת חום שאולי עדין נותר.
יד עדינה הונחה על כתפה,
-בוקר אוב...
נעמה הסתובבה אליה, מחויכת,
-מיכלי, איך קמת כל כך מוקדם חמודה?
-חלמתי חלום רע!
-אוי וואי, מה קרה שם?
קורי השינה היו עדין מתוחים על עיניה של מיכלי ומבטה הושפל פתאום,
"אני לא זוכרת...את בכית אמא, והיה רעש וצעקות...,והיה לי עצוב בלב כי לא רציתי שתבכי ותהיי עצובה, וזה לא יפה שהוא צעק כי הוא עשה אותך עצובה..."
-מי צעק מיכלי?
-האיש שאמר שהוא אבא...,אבל אבא לא עושה רע, אבא לא צועק! שאג'ה אף פעם לא צועק...
-מיכלי, זה רק חלום. את יודעת שכתוב ש'חלומות שווא ידברו', זה אומר שלפעמים חלומות זה סתם, מן ערבוב של מחשבות של כל היום...לא משהו אמיתי.
-כן?
-כן. זה באמת כלום. בואי חמודה, נלך להתלבש.
-אבל..
-אבל מה?!
-אבל העיניים שלך אדומות עכשיו כמו שהיה בחלום!
-אני עייפה. עיניים יכולות להיות אדומות גם מעייפות, לא מבכי.
מיכלי נעצה באמה מבט לא מאמין ופסעה לחדרה בכתפיים שמוטות.
-מיכלי! היום יש במעון יום הולדת לנחמה-ברכה, נכון?
עיניה של מיכלי אורו פתאום,
-כן!
-ויהיו מלא מלא ממתקים?
-כן כן כן!
-איזה יופי, נחמה-ברכה גדולה, גם מיכלי?
-יותר גדולה מנחמה-ברכה!
מיכלי צחקה צחוק מאושר וחייכה לאמה, שוכחת מהכול. נעמה הלבישה לה את השמלה הצבעונית החדשה, זו ששרגא קנה.
רק כשמיכלי ישבה בין חברותיה למעון, צוחקת ומלהגת,
הרשתה לעצמה נעמה להיאנח ולקנאות כל כך בקטנטונת הזו, לרצות פתאום גם לנכוח במסיבת יום הולדת שתשכיח הכול---
@
חיוך ציני עלה על פניו של זאבי עת עמד ממש מול דלת העץ, מביט בדמותו דרך המראה הקטנה עליה היה חרוט שם המשפחה המוכר לו כל כך--
מורגנשטרן.
הוא הביט בידו הקמוצה שכמעט ודפקה על הדלת, הביט בשעה המעט מאוחרת. הוסיף לחששותיו את עצם העובדה כי מדובר בזוג צעיר אשר נישא זה מכבר, ובכלל, את מצב היחסים בינו לבין בנצי.
כמעט ונסוג לאחור, אולי זה באמת היה רעיון מטופש.
לאחר דקה מצא עצמו נוקש על הדלת בעדינות, מנחם את עצמו כי יותר מושפל ממנו כבר אין, ניצול המעמד היוקרתי הזה הוא לא בגדר עברה.
דשדוש נעלי הבית נשמע לאחר מספר דפיקות.
הדלת נפתחה, ובעברה השני עמד בנצי, כשהוא משפשף את עיניו הטרוטות, תוהה לעצמו האם בחלום מדובר.
-זז...זאבי?!
-בנצי!
-אה..שלום!, לא..פשוט, לא הבנתי. רגע, בוא, תכנס!
זאבי נכנס בביישנות, מברך לשלום את שפרהל'ה שקמה גם היא, מביטה בבנצי במבט שואל. הוא חייך לעברה,
-זה..נו, זאבי, החבר שלי מהישיבה!
-אה...,זאבי.
זאבי הסתכל לצדדיו במבוכה, מנסה למצוא את המילים הנכונות.
-אני יודע. אני יודע שנורא מאוחר כעת. אבל אני צריך אותך, כאן ועכשיו.
-קרה משהו?
-לא, כלומר כן. כלומר...,וואו, אני ממש לא מרגיש נעים עם הכול בנצי, אתה בטח...
-עזוב, שטויות. מה יש?
זאבי שלח מבט שלא השתמע לשתי פנים לכיוונה של שפרהל'ה, והיא מיהרה אל המטבח. מהמהמת מילות התנצלות.
הם התיישבו ליד השולחן הקטן, לוגמים בשקט תה.
לאחר שתיקה ארוכה פתח זאבי,
-שפרה, אשתך. פשוט לא ראיתי לנכון שהיא תדע על הכול, שלא יצא חלילה שפגעתי...
-זה בסדר, אני אסביר לה אחר כך.
-טוב...
שוב, אותה שתיקה מביכה. דקות ארוכות של שקט אימתני, אפילו הפלורוסנט שבמטבח נשמע כה נוראי כעת.
-זאבי, אתה...הכול בסדר?, רצית שנדבר?, ניסה בנצי.
וזאבי שותק. מביט בכוס הריקה במבט חלול.
ובנצי מושך בכתפיו, שותק יחד איתו, ממתין.
שעה חולפת, ומלבד זבוב שניים- אין איש שיפר את השתיקה הזו.
ללא הכנה מוקדמת, ממקד פתאום זאבי את עיניו החודרניות בבנצי. מקשיח את עצמות לחייו, ולוחש,
"זה נגמר, הכול."
-ממ..מי...מירי?
-גם.
-ננע..נעמה?
-גם.
-יש עוד משהו שאני לא יודע?
-גם אני.
בנצי מביט בו במבט שואל, מנסה להבין.
-נגמר בנצי, חשבתי שאני אהיה ה'מט' במשחק המתוחכם הזה, מסתבר שמשמים רצו אחרת. אני בקושי 'שח'.
-נו, אל תדבר איתי במשחקים, דבר ישר ולעניין.
-אתה רוצה מפורט? בפרוטרוט?
-כן!
-ומה זה יעזור לי? מה זה יעזור לך?
-אני סקרן.
-מה נהיית בנצי? רכלן?
-מאד.
לראשונה, אחרי שעתיים של שקט אימתני, זאבי מחייך פתאום חיוך קטן, טופח לבנצי על השכם,
-היית חסר לי בנצי.
-אני?
-אתה, ממש אתה.
-לא הורגש כך...
-גם אני לא הרגשתי. יש דברים שמעכלים לאט לאט, סוגיות בגמרא יכולתי להבין תוך דקות ספורות, מה שאין כך בסוגיות פשוטות בחיים, בבין אדם לחברו שהייתי צריך עבורן חודשים, שנים של לימוד בדרך הקשה...
-ו..?, למדת?
-אני חושב.
-נו, אז למה אתה בוכה לי שהכול נגמר?, אם אתה עומד אחרי מסכת לימודים שכזו, הרי שהכול רק התחיל!
-בנצי, עזוב את הקלישאות, אנחנו לא בסיפורי ילדים.
הקור החל חודר מהחלון, ובנצי קם להכין תה נוסף. השעה הלכה והתקרבה לשלוש לפנות בוקר.
הוא חימם מים, והכין את הכוסות, שואל בטבעיות תוך כדי,
-אז נסעת לשם?
-איך אתה יודע?
-אז מה, לא תיסע לראות את הבת שלך?
-נסעתי, פעמיים.
-נעמה מתחתנת.
-גם את זה אתה חוזה בכוכבים?
-היא שלחה לי, כלומר לך- מייל על כך.
-למה לא סיפרת לי?
-לו היה לי למי לספר ועם מי לדבר...
הם לגמו בשקט מהתה. בנצי שבר הפעם את השתיקה,
-אז תספר לי כל מה שהיה. אני רוצה לשמוע.
-הכול?
-גם בלי לרצות, או עם לרצות, נהייתי חלק ממך, יש בי חלק 'זאבי'...
-ככה? בלי לבקש ממני רשות?
-לו הייתי מודע למה שזה יגרום, כל העניין הזה שהתכתבתי איתה, אולי כן הייתי מבקש רשות, ספק אם הייתי מקבל. אבל, כל המצב הזה גרם לי בכוח להיכנס לנעליים שלך ולהיות חלק ממך. אז עכשיו, אני מרשה לעצמי לדרוש כל מה שעבר עליך.
-נגיד...
-נו, אתה מספר?
-כבר ארבע לפנות בוקר.
-מה שאומר שיש לנו שלוש שעות עד שחרית, אתה חושב שזה ייקח יותר?
-ננסה להסתפק במועט.
-----------------------------------
זאבי לא הספיק לראות כותל מאז שנחת ארצה. ספק ספקא אם ראה עצמו במראה לאחרונה.
אבל לראשונה מזה תקופה ארוכה, הוא נפגש עם דבר שהיה זקוק לו כל כך.
הוא נפגש עם חבר אמיתי שהיה שם עבורו בכל זמן, לא רק כשמאיר וזורח.
שם לא היה צורך בגינוני נימוס, בבקשות סליחה, בהסברים מיותרים. שם הכול היה מובן.
שם, אפילו לא הייתה בושה לבכות. שם, הוא כמו דיבר עם זאבי, עם עצמו.
------------------------------------
חלפה שעה ארוכה, כשזאבי אוחז בכוח בכוס התה הקרירה, מסיים בשקט,
"זהו, אתה מבין..? היא דיברה איתי על רכבת שפספסתי, איחרתי את הרכבת..."
בנצי הביט בו בעיניים פקוחות, חש חמלה ורחמים פתאום.
-ככה היא אמרה לך ללכת?
-כן. ממש ככה.
-כלומר...
-כלומר מה?
-כלומר, שאם היא אמרה לך ללכת, משמע היא לא רצתה שתישאר?
-מסתומא...
-לא לא, אתה לא מבין.
זאבי הביט בו במבט שואל,
ובנצי, אחוז התלהבות משל סוגיית גמרא הובהרה לו באופן שמיימי.
-אתה לא מבין, אני מנסה להבין את הלך המחשבה שלה. אם היא אמרה לך ללכת, משמע הנוכחות שלך הייתה מביכה ולא טובה עבורה, נכון?
-בנצי, אני הגרוש שלה, זה לא מעשי בכלל שאהיה נוכח שם.
-אבל כבר היית שם!, אחרי דיבור כ"כ ארוך היא נזכרת להצטדק?
-אז מה אתה רוצה להגיד בזה?
-אני רוצה להגיד ש..., אם היא רצתה שתלך, זה היה במילים אחרות ביטוי לכך, שאם תישאר פה, אנחנו עוד רגע באמת נסלח זה לזה מכל הלב והכול ישוב לשלמותו, זה הפחיד אותה. מבין?
-מה פתאום! היא...היא הולכת להינשא לשרגא, הם זוג מקסים, מה יש לה לפחד ממני? מה יש לה לפחד שיקרה משהו?, היא לא הרגישה נח רק כי היא מאורסת...
-נכון, ואתה הלכת להתחתן עם מירי כי באמת הרגשת שהיא הבאשערט שלך, אה?
זאבי כעס.
-זה שאני שיחקתי משחק, לא אומר שגם נעמה שחקנית, בסדר?
-היא בהחלט שחקנית, אתם ממש זיווג משמים.
זאבי הביט בו במבט מזוגג, שואל בציניות,
-זה שפרהל'ה לימדה אותך ככה להיות פלפל?
-חכמת נשים...אין אפס.
הוא נאנח,
-טוב, לא יעזור עכשיו להקשות קושיות ולתרץ תירוצים, היה מה שהיה. זהו, נגמר. הם מתחתנים.
-זאבי,
-אה?
-גם כשהתגרשת אמרת בקלילות, "זהו, זה נגמר, אנחנו לא מתאימים, חבל על המאמצים...", ואיפה אתה היום תגיד לי, אה?, מה עזרה לך הנימה הקלילה הזו, חוסר הרצון שלך להתמודד מול דברים, ללחום למען האמת האמיתית?
נו תגיד לי!
אתה יושב פה, גרוש עם ילדה בארה"ב, ילדה שעוד מעט יאמץ אבא זר לחלוטין, אותך היא תשכח כמעט לגמרי. ואתה? מה יהיה איתך?
---------------------------------------
משהו זורח נגלה שם מרחוק, מבין ההרים.
השמש עולה לאיטה, מפלסת מקומה בין עשרות כוכבים, מגרשת חושך בחכמה השמורה רק לה.
קול צפצוף הציפורים ממלא את החלל הריק, מזכיר להם כי השחר כבר כאן.
הם קמו באיטיות מהשולחן, נוטלים את ידיהם, ויוצאים בדממה אל בית הכנסת, תפילת שחרית של וותיקין.
---------------------------------------
-לא תעלה אלי לשתות, או לאכול משהו לפני שתיסע הביתה?
-לא, אני הולך.
-תהייה איתי בקשר?
-בעזר ה'.
-יופי, כל טוב!
הם נפנו כל אחד לדרכו, כשפתאום עצר זאבי מהליכתו המהירה,
-בנצי?
בנצי הסתובב לכיוונו,
-אה?
-סתם, תודה.
-זה בסדר. באמת. רק תזכור מה שדיברנו, תזכור. כן?
-בעז"ה.
@
-מה?, למה את מתכוונת?
המשפט המוזר שפלטה לו נעמה בטלפון, שבוע בודד לפני נישואיהם, גרם לו לעמוד משתאה, לא מבין.
דבר לא היה מובן.
wml | html