מגפיים אדומות
פרק כב

-ידעתי שכך תגיב.
-נעמה, בואי נעשה סדר בדברים, בלי בלאגן. בסדר?
-איזה סדר?
-את מרגישה בסדר? הכול טוב איתך?
-כמו שור.
-את יודעת, כמעט כמוני, שלא פתאום החלטת. ברור שיש איזו שהיא סיבה שדחפה אותך להתקשר אלי ולזרוק לי את ההודעה המוזרה הזו. נכון?
-לא.
-את משקרת.
-אני לא.
-את כן.
-טוב נכון, אני משקרת.



שקט שרר בקו. היה ניתן לחוש את המתח באוויר.



"קרה משהו עם האקס שלך...?"



-מי?
-היו כמה?
-לא, למה אתה חושב ככה?
-לא חושב ככה, אני יודע שהיה אחד.
-התכוונתי למה אתה חושב שקרה איתו משהו.
-אני הבנתי אותך מהתחלה. סתם צחקתי.
-אה.



-נו, למה אני לא צוחקת?, למה אני כזו מגעילה? למה אני קרה?-



-נעמה?
-מה.
-מה יהיה?
-לא יודעת. אני באמת לא יודעת.
-את רוצה לחשוב על זה?
-לא החלטתי עדין כלום. סתם סיפרתי לך מה עובר עלי.
-אולי יש בך פחד ששוב פעם הכול יישבר ושוב פעם תתגרשי...?
-אולי.
-אולי...אממ..., אולי זה סתם מהתרגשות?
-אולי.
-אולי..., אולי סתם מצאת סיבה להתקשר כשבעצם אסור לך?
-אולי.
-אולי בא לך לספר לי מה עובר עליך?!
-לא.
-אז לא.



הוא ניתק. כך פתאום.



והיא קרסה אל הספה, מרגישה איך הכול סוגר עליה, הכול מתמוטט, היא מומחית בלהרוס דברים, כמו ילדונת.



@



הם ישבו ליד השולחן הקטן, שותקים.



-בנצי. אני לא יודעת...
-את הקובעת.
-הכסף לא רק שלי.
-אבל את תגידי אם כן או לא.



הטלפון האלחוטי היה על השולחן. הם בדקו את ייתרת חשבונם בבנק, דנים בינם לבין עצמם שוב ושוב האם העניין כדאי.



היא לגמה מהקפה,
-רצינו לחסוך את הכסף הזה לעצמנו...אני לא יודעת. אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות שכר מצווה כנגד הפסדה...
-שפרהל'ה, זו תחושה שלי שאנחנו לא נבזבז את הכסף הזה לשווא, אני לא יודע איך להסביר לך את זה!
-אתה בטוח?
-כן כן!
-אכלת כ"כ הרבה מרורים מהעניין הזה!
-ואולי סוף סוף נסיים את הפרשיה הזו כמו שצריך? לא מגיע לי...?



היא משכה בכתפיה,
-איך שתרצה. זו ההחלטה שלך.
-לא, אני רוצה שתסכימי, לא שתאלצי להסכים.
-אני מסכימה.
-באמת?
-אני סומכת עליך...



הוא יצא את הבית לשיעור בבית הכנסת השכונתי,
היא הביטה בו דרך החלון, נושאת תפילה שטוב ליבו לא יעמוד לו לרועץ הפעם---



@



יומיים.
יומיים שלמים עברו עליה כך. בטירוף.



מתהלכת הייתה מצד לצד, טומנת את פניה בין שתי ידיה. נקרעת לגזרים.



כשאמא הייתה מתקשרת, היא הייתה מתנצלת שהיא רוצה להיות לבד, ההתרגשות לפני החתונה, ההכנות. היא באמת צריכה את השקט הזה.



כשמיכלי הייתה בוכה, צועקת, שואלת מה קרה, ולמה אמא כ"כ כועסת,
נעמה הייתה בוהה בה בכאב, ומסבירה לה שמן הסתם, גם למבוגרים קשה לפעמים.



-אבל איך קשה לך עכשיו?
-עכשיו?
-כן! אמרת לי שיהיה לנו טוב! ושא'גה יהיה איתנו תמיד!
-זה לא קשור...
-שאג'ה לא טוב?
-שרגא טוב!
-אז למה את כועסת?
-זה לא קשור לשרגא.



מיכלי הביטה באמה במבט עצוב, היא התקשתה להבין את שעובר על אמה. ניסתה לשאול, אולי לחקור, אך נתקלה במבט אטום, בתשובות קרירות. זו לא הייתה אמא.



המכשיר הסלולרי שלה היה על מצב שקט רוב הזמן, כשהועילה בטובה להביט בו אחת למספר שעות, הייתה מבחינה בעשרות שיחות שלא נענו, ממספר אחד ויחיד. שרגא.



דבר לא היה ברור באופק, חתונתם רשמית צריכה הייתה להיערך בדיוק עוד ארבעה ימים, והיא, אנא היא באה.



כשהביטה שוב, בדרך אקראי, במכשיר הסלולרי שלה, הבחינה בהודעת טקסט.



"אז זהו...? את באמת רוצה לבטל הכול...? (אני לא רוצה לעשות אייקון עצוב, כי הוא יחייך לידי...)"



היא הביטה במסך, עיניה דמעו.



"לא, לא מגיע לך, לא מגיע לי, לא מגיע לאף אחד...לא רוצה לבטל כלום..."----,
לא, זה מדי חנפני.



"אתה לא תכעס עלי אם אגיד לך כן, נכון..?"----,
לא, זה מרושע.



"אני מתגעגעת לזאבי! אין לי כלום איתך!..."-----,
אני נורמלית?



"מי זה...? המספר שהקשת שגוי..."----,
אני אינפנטילית לגמרי.



"אני אתן לך תשובה סופית בערב, תן לי עוד חצי יום."- זהו, זה הכי טוב.



@



שעות אחר הצהרים עברו עליה בתסכול נוראי.
מצאה עצמה מנקה את ביתה בצורה אובססיבית. עוברת שוב ושוב על אותם מקומות, מתעקשת על כתמים בלתי נראים,
פעמים היו אלו טיפות מים שהותזו מהסמרטוט, פעמים היו אלו דמעות, בסופו של דבר הכול היה נקי.



הזמן חולף לאיטו, והיא יודעת, שעוד מספר שעות- לא יהיה מנוס. היא תהיה או כאן או שם.



דפיקות נשמעו פתאום, היא לא רצתה לפתוח. זו וודאי השכנה שרוצה לבדוק האם הכול בסדר, מה היא בישלה, ואיך ההכנות לחתונה.
הדפיקות התחזקו, לא וויתרו.
היא הציצה מהחור, מבחינה בזוג צעיר חרדי. מתלחשים בינם לבין עצמם.



פתחה מעט את הדלת, מפטירה ביבושת,
"רק רגע...",



לאחר מספר דקות היא שבה עם שטר של חמישה דולרים, מגישה להם אותו בקרירות.



הם נבוכו, מגחכים. הבעל, הנמוך, הממושקף, מצמץ בעיניו,
-זה...לא באנו להתרים אותך.
-אז?
-באנו לדבר איתך.
-נו, בטח להתרים בסופו של דבר. בעלי לא בבית.
-אנחנו יודעים.
-איך?
-אם תתני לנו להיכנס, נסביר לך.



אולי משום שהם היו זוג, אולי משום שהמבט ששידרו היה באמת תמים, ואולי משום שמעבר למיכלי, היא לא ראתה איש בימים האחרונים, היא מצאה עצמה פותחת את הדלת ומכניסה אותך אל הדירה.
שפרהל'ה פסעה על קצות אצבעותיה,
-לא נעים, שטפת עכשיו...
-אה, לא, אני אעבור על זה אח"כ, תשבו.



הם התיישבו מבוישים בפינת האוכל, בנצי נעץ את מבטו במסך המחשב.



היא התיישבה על כסא מרוחק, אוחזת בידה במגבת, שואלת עניינית,
-כן?



האישה, חייכה אליה, והושיטה את ידה,
-נעים להכיר, אני שפרהל'ה מורגנשטרן, אשתו של החבר הדי טוב של בעלך לשעבר, זאבי.



המשפט הזה היה אמור להישמע דרמטי פי מליון לולא החיוך התמים שלה, המבע החמים, והיד שהושטה בטבעיות.
נעמה הביטה בה בחשדנות, לא משיבה לה את ידה.



-אני..אני בנצי. אמר במבוכה.



נעמה נשמה עמוק, פולטת,
-ומה...מה רציתם? הוא שלח אתכם אלי?
-הוא לא יודע שאנחנו כאן, מיהר בנצי לענות.
-יפה. אז ניחשתם שגרושתו גרה כאן?



הם הביטו זה בזה, ושפרהל'ה פתחה.
-אנחנו צריכים לדבר איתך ברצינות. אנחנו יודעים שהנושא הזה מאד טעון, אבל חשוב לנו שתביני שבאנו מהארץ לכאן עבור זה. זאבי לא ביקש ולא אמר כלום, הוא מאד מכבד אותך, בנצי חבר מאד טוב שלו. הוא סיפר לו הכול. ועכשיו גם לנו יש סיפור עבורך.
-מה יש כבר שאני לא יודעת....?



שפרהל'ה חייכה חיוך צופן סוד,
"יש, תתפלאי."



נעמה שילבה את ידיה, מביטה בשעון הקיר. מבטה נהפך לרך יותר, מתעניין.



בנצי זרק מחויך,
-למען האמת, התווכחנו מי יספר לך, העדפתי שאשתי תספר...אבל היא התעקשה שאני, בתור מרכז הסיפור אספר הכול.
-אני שומעת.



הוא המתין מספר דקות, מנסה לחשוב מהיכן מתחילים, כיצד מספרים לה הכול---



ואז הוא פתח ואמר,
-אני...חבר מאד טוב של זאבי, חבר נפש אפילו. מרוב שהיינו קשורים, חשתי מעין זאבי שתיים. ברמה שיכולתי להיות בתוך הנעליים שלו ולהגיד ולומר את שהוא לא העז.
-אני חושבת שהוא כבר אמר והסביר את כל מה שהיה לו...
-עכשיו. אבל במשך כל הזמן הזה, לא היה לו אומץ.
-הוא לא סיפר לך על מה ש...באינטרנט...?



הם צחקו פתאום, נבוכים.



-אני סיפרתי לו.
-שמה?
-אני סיפרתי לו על האינטרנט.
-מה?!



וכאן, כמו לא צבר הסיפור הזה מספיק בכי, מספיק הלם, מספיק כאב מכמה אנשים כל פעם מחדש, שוב סופר כל העניין.
הפעם, לא היה צורך להרחיב, נעמה כמשתתפת ראשית בהצגה שביים בנצי, ידעה היטב את רוב הסיפור. רק שכאן לראשונה, הוסבר לה מי נגד מי, אולי מי בעד מי.



נעמה נדנדה את רגליה בעצבנות, לא מסוגלת להביט בפניו. שפרהל'ה נבוכה.



היא חשקה את שפתיה, נושכת אותן. לבסוף אמרה,
-כלומר, אם באת לשכנע אותי לטובת זאבי, זה רק הלך והחמיר את המצב.
-תתני לי לסיים?, שמעת רק חצי סיפור.



היא לא ענתה, והוא פירש את שתיקתה הטעונה כהודאה.



כאן, בא החלק היותר רגשי של הסיפור,
הוא סיפר לה מה ארע לזאבי כשנודע לו כל הסיפור, הוא סיפר לה כיצד טס זמן קצר לאחר מכן לארה"ב על מנת לראות את ביתו, הוא סיפר לה, מאין המגף האבוד---
הוא סיפר לה פתאום, מה פשר המבט השבור הזה בעיניו של זאבי, ומה מסתתר שם מאחור.
הוא סיפר לה שזאבי של היום הוא כבר לא זאבי של פעם.



הוא גם סיפר לה, שבאותו הערב בו זאבי נכנס אליו, מבויש ונכלם. הוא כמעט ונתקשה לזהותו.
המבט היה רך יותר, כתפיו היו שפופות, דיבורו היה כנוע.
הוא השתנה לגמרי.



הוא סיפר לה שכל רצונו של זאבי כעת, הוא להשתקע בישיבה עד סוף ימי חייו, ורק ללמוד.
הוא סיפר לה כי זאבי טוען כי כל בחורה אחרת איתה יתחתן, תהווה כבובת משחק, והוא חטא מספיק בחייו מכדי להשלות בחורה נוספת.
הוא סיפר לה, כי כשזאבי נסע לארה"ב, מטרתו הייתה מלכתחילה לבקש סליחה ואולי לפתוח פתח לחזרתם. אך כשראה אותה במצבה, כשראה את אותם השושנים, את ילדתם המאושרת, את חייה המיוצבים של נעמה, נסוג לאחור ואמר בפשטות שבא לבקש סליחה ולאחל מזל טוב מלב אל לב.



הוא סיפר לה, שזאבי לא העז לבקש לחזור, כי הוא לא חש מספיק ראוי אליה.



-די!, היא פתאום צעקה.



ורק אז, כשהעזה לפצות את פיה, הבחינו השניים בדמעות שנקוו בעיניה, ובקצף שיצא מפיה.



-אנחנו מצטערים, נסוגה שפרהל'ה.



עיניה של נעמה היו אדומות, והיא הישירה את מבטה לשפרהל'ה,
"למה, למה סיפרתם לי את כל זה?, להכאיב לי עוד יותר...?, אתם חושבים שלי קל? שאני חיה חיים מאושרים..?, זאבי הולך לחיות חיי רווקות מאושרים, ואני?
אני הולכת להנשא לבן אדם מקסים, טוב לב, נדיב, כמעט מושלם, אך ביני לבינו אין דבר, אולי הצגה..."



בדלת נשמעו דפיקות. דפיקות מהירות.



היא קמה אל הדלת, כשמבטה לא סר מהם.



שם, בפתח, הוא עמד. עיניו היו מושפלות, והוא נשען על הדלת.



שרגא הביט בה במבט כבוי,
-גם עכשיו את לא רוצה לתת לי תשובה...?



נעמה נשמה עמוק.
-אתה לא חושב שזה קצת לא בסדר מצידך לנחות פה בשעה כזו בלי להודיע מראש..? שלושה ימים לפני חתונה?!
-אה, תהיה חתונה?
-זה לא משנה עכשיו!
-חשבתי שזה דווקא מאד משנה...,ואגב, וודאי שהתקשרתי, אני חושב שאם תסכימי להציץ במכשיר שלך, תגלי לאן רף השיחות שלא נענו יכול להגיע...



נעמה הביטה לאחור, בנצי ושפרהל'ה היו נבוכים. התלחששו בשקט.



שרגא צעד צעד אחד קדימה אל תוך הבית, מביט בהם,
-מי אלה?
-מה זה משנה?
-משנה.
-מה מפריע לך?
-לא מפריע לי כלום. סתם מעניין אותי עד כמה הם חשובים לך ומה הם סיפרו לך שגרם לך להתוודות בפניהם, ועוד בצעקות, שאין לך עניין בכלל להינשא אלי, וזה הכול הצגה..., אני רק תמה לעצמי עד כמה הם חשובים, יותר ממני. אה?

לפרק הבא

=====
חזרה לסיפורים
לדף הבית

wml | html