מגפיים אדומות
פרק כג - סיום

בנצי קם פתאום ממקומו, הוא סימן לאשתו לעשות כמותו,




"נעמה, אנחנו נלך, בסדר?..."




היא הסתובבה אליהם בחדות,
-אתם לא הולכים לשום מקום! אני לא סיימתי לדבר איתכם! יש פה מישהו אחר שצריך ללכת.




"והוא באמת ילך.", ענה שרגא בקרירות.




נעמה הרגישה לכודה, היא הסתובבה אליו חזרה,
-רגע, גם אתה לא הולך.




"אז מה את רוצה שנעשה?!", ענו שלושתם במקהלה.




-אני לא יודעת. אני ממש לא יודעת. הלוואי וידעתי.




בנצי פילס את דרכו, יוצא בשתיקה החוצה. שפרה יצאה אחריו.
נעמה הביטה בהם במבט מתוסכל, שותקת.




הם עמדו שם, שרגא בפתח, ונעמה מולו, מביטים לצדדים.




שרגא שבר את השתיקה,
-בואי ניקח את מיכלי בעגלה, אני לא חושב שזה אפשרי משום בחינה לדבר כאן.
-מי אמר שאני רוצה לדבר בכלל?
-זה לא משנה אם את רוצה או לא, תתייחסי למציאות, אוקיי?




היא חשקה את שפתיה בכעס. פולטת בקרירות,
-מיכלי ישנה.
-אז תקחי אותה בעגלה, את רוצה להשאיר אותה פה לבד?
-לא.
-נו, אז למה את מחכה?




היא פלטה אנחת רוגז, פוסעת באי חשק לחדרה של מיכלי.




@




הם פסעו ברחוב השקט, קפואים.




-נעמה, את נורא מבולבלת. תני לי שנייה להגיד לך משהו ואל תקטעי אותי באמצע. טוב?




היא משכה בכתפיה, כאומרת..."מה שלא תגיד, מה שכן תגיד, לא ישנה לי כהוא זה...", הוא התעלם מאדישותה ופתח,




-את יודעת, אם היינו באיזו מן טלנובלה סוערת, מן הסתם היו פה מריבות עולם. הייתי נלחם עליך, כי אולי בכ"ז כן יצא פה משהו. אבל אני חייב לספר לך, אני חייב לשתף אותך.
כל הזמן הזה ידעתי שאת לא שלמה, אבל יחד איתך ייחלתי שהכול יהיה בסדר, שבעז"ה נבנה לאט לאט את הקן שלנו בלי משקעים מהעבר. לא רציתי חלילה להשכיח ממיכלי את אביה, התכנון הברור שלי היה שכשהיא תגדל ותבין נסביר לה ביחד שאבא גר בארץ והיא תוכל לנסוע לבקר אותו כשתרצה. תאמיני לי שחפצתי בחיים בריאים עבורך ועבור מיכלי.
אני לא יודע, אולי אם הייתי בן אדם שמסכים להקריב הכול, גם את הכבוד העצמי שלי בשביל סיכוי כזה, אולי הכול היה אחרת.
אבל נעמה...אני חייב להגיד לך. כששמעתי אותך אומרת את זה במילים ברורות, במשפט פשוט, שאין לך כלום איתי. שאני סתם הצגה, שאני סתם..., זהו, זה נגמר מבחינתי.
אני לא אגיד לך שאני פגוע, כי אני הרבה יותר מזה, אין לי שום דרך אחרת להבהיר את ההרגשה שלי.
תכננתי לבוא, לדבר איתך, הייתי בטוח שההתקפה הזו שלך זה סתם לחץ לפני החתונה, פחד ששוב חלילה הכול ישבר. הבנתי אותך באמת וקיבלתי בהבנה את כל ההתקפות האלה, את כל היחס שלא הגיע לי.
אבל תעני לי את נעמה, כמה, כמה אני יכול להקריב? ועוד בשביל מה? בשביל שתגידי שאת עושה לי טובה?, מי עושה פה למי טובה?




נעמה עצרה מהליכתה. מיטיבה את שמיכתה של מיכלי,




"מה, מה אמרתי שם מאחורי הדלת...?"




-אני חושב שאת יודעת טוב מאד מה אמרת.
-אני לא זוכרת בדיוק.
-את כן.
-בכל זאת?
-את באמת רוצה שאצטט לך?
-כן.
-אני לא מסוגל.
-נו?
-לא.




היא נדנדה את העגלה באיטיות, מדברת באיטיות, שוקלת כל מילה.




"אני...אמרתי שזה הכול הצגה..., ואין לי, אין לי כלום איתך?"




-יפה, את בכל זאת זוכרת.




היא פתאום צחקה צחוק משונה...,
-אה, אני סתם צחקתי..., היינו במן רצף בדיחות כזה. הם חברים טובים של המשפחה עוד מהארץ..., אתה יודע, פריווט ג'וק כזה... (בדיחה פרטית)




הוא נשא אליה מבט ציני, מזלזל.
-פריווט ג'וק, על חשבוני.
-כן...באמת חשבת שאני רצינית?
-לא חשבתי ,הבנתי.
-נו שרגא! באמת! נראה לך...?, למה שאגיד כזה דבר...?
-כי זה מה שאת מרגישה.




היא שתקה, מביטה בציפורניה.




-טוב, נגיד שכן, ואז?
-ואז?
-כן! ואז?
-אז אנחנו לא מתחתנים, בשום פנים ואופן אני לא מתחתן, לא איתך.
-זהו?
-כן. למרות שנורא רצית שאהיה השחקן שיסיים את ההדרן בצורה הכי מושלמת שתמכור כרטיסים ברווחים הכי טובים לקהל, אני מצטער, אני פורש מהמרוץ שלך.
-פשש....לא יכולת לנסח את זה בצורה יותר דרמטית.
-אל תתחמקי ממני עם הציניות שלך, זה לא הזמן.




היא שתקה, מנוצחת.




כך עברו כמה דקות של שתיקה, כשהיא בוהה בעץ שמולם, פולטת לאוויר,




"אבל אני לא רוצה שתפגע, זה לא בסדר."




-נפגעתי מספיק.
-והפרידה הזו, תפגע בך עוד.
-את המניע לפרידה אני כבר יודע, אז מה יעזור? לחפות? לעבוד עלי שצחקת? או אולי פתאום להחליט לשכוח מהכול ובאמת לנסות לבנות איתי בית?




אני כבר לא מאמין בכלום.




-כלום?
-יש מישהו אחד שאני מאמין בו, אני יודע שגם כשהוא לכאורה מאכזב אותי, הוא מנחם אותי ביד השנייה...אבל זה משהו קוסמי, ייחודי, הוא בכלל לא קיים פה.




-הוא...הוא מסובב פה הכול, אבל זו גם ההתנהגות שלנו, זו הבחירה שלנו לכאן או לשם, ולפעמים אנחנו יכולים לעשות טעויות אנוש נוראיות...
-כמו להתגרש?
-גם.
-מזל שזאבי לא כהן, אחרת זה היה אבוד לגמרי.
-אתה באמת חושב שאני והוא נדרוך על כל הגוויות האפשריות בדרך למטרה? מי אמר לך שאנחנו רוצים לחזור בכלל?!
-זה לא רשמי, אבל זה מה שמסתמא יקרה.
-לא!
-את לא חושבת שזה הפתרון היחיד לאושר שלך?
-פתרונות יש לכל דבר, אפשר גם לגנוב כסף כדי להיות מאושרים. זה גם סוג של פתרון, לא?
-פתרון שלילי.
-יפה. ואני לא נוקטת בפתרון שלילי.
-גם לרצות להתחתן איתי לא היה פתרון חיובי במיוחד.




שוב, שתיקה.




מבלי משים, הם מגיעים חזרה לביתה, לאחר סיבוב ארוך.
נעמה התיישבה בספסל, מביטה במיכלי.




"אני מרחמת עליה שהיא צריכה לאכול את הדייסה שאמא שלה בישלה..."




-כולנו אכלנו את הדייסות של אבא ואמא, וכך אנחנו מעבירים לילדנו, זו דרך העולם.
-היא לא אשמה...
-היא תגדל, מיכלי תהיה ילדה גדולה בריאה ויפה. יהיו לה אבא ואמא אמיתיים והיא תשכח מכל מה שעבר עליה בגיל צעיר.




נעמה הרימה אליו את מבטה המיוסר,
-אבא ואמא? אמיתיים?
-בשר ודם.
-נגיד. נגיד שזה יקרה.
-נו?
-אז...מה יהיה איתך שרגא? ככה? ככה נפרד?
-תראי, האושר שלי, גם אם חשבתי כך עד לפני תקופה מסוימת, האושר שלי לא יגיע ממך.
-אולצת בגלל ההתנהגות שלי לחשוב כך.
-לא, אולצתי בגלל ההיגיון שלי להבין כך. ואני לא מתכוון להתווכח איתו.
-אתה כועס עלי?
-אין לי על מה לכעוס. זו לא אשמתך.
-ובגלל זה הפנים שלך כ"כ עצובות?
-הפנים שלי עצובות, כי אני עומד עכשיו בניסיון קשה ונלחם ברגשות שלי כדי לעמוד בו כמו שצריך. ראית פעם לוחם שנלחם בחיוך?




היא רעדה כולה, והדמעות זלגו מעיניה בחופשיות.




-אבל למה אני! למה אני צריכה להיות השליח שיעמיד אותך בניסיון הזה?
-לזה אין לי תשובה. וגם לא לאף אחד.
-אתה לא יודע איך כואב לי, אתה בטח בטוח שקל לי, שאני רק רוצה לשבור את הכול העיקר כדי לחזור לזאבי. אתה חושב שזה פשוט?
-לא. אני יודע שלא.
-אני פשוט רוצה שתבין אותי, שזה לא יסתיים בתחושה מרה.
-תחושה מרה תהיה פה מכל מקום, זה לא קשור אליך נעמה.
-שרגא, אתה לא יודע איך הייתי רוצה בשבילך משהי אמיתית. משהי שבאמת..., משהי שבאמת...
-תאהב אותי?




היא שתקה. מנידה את ראשה באיטיות לחיוב.




הוא צחק פתאום,
-את יודעת, פעם, לפני כמה שנים עבדתי במשרד ביטוחים כלשהוא. הייתי אז סוכן ביטוחים צעיר ולא מנוסה. היה לנו מנהל עבודה מקסים, מדי פעם הוא היה מארגן לנו ישיבות צוות ומחלק טיפים חינם אין כסף. אחד הטיפים שמאד זכורים לי, היה הגישה הבריאה והריאלית שייעץ לנו להשתמש בה.
הוא הסביר לנו, שכשאנחנו מתקשרים לאדם אנונימי ומציעים לו פוליסת ביטוח, ואותו אדם מסרב אפילו בבוטות. אל לנו להיפגע ולסגת לאחור, אלא להפך, להסביר לו בחביבות כי הסטטיסטיקות בשטח מוכיחות כי כל אדם שביעי יענה בחיוב להצעת הפוליסה ואז להודות לאותו סרבן על שקידם אותנו אל האדם השביעי, זה שכן יסכים להצטרף לביטוח...




היא חייכה אליו, מבינה ברגע את הנמשל הכאוב.
והוא המשיך, מסביר בלהט.




-אז זהו, אני מקיש את הדבר למקרה שלנו, ואולי בצורה של אמונה. את אולי מקרה כאוב, אפילו מאד כאוב עבורי. את אולי פצע מדמם בשבילי שיחלוף עוד המון זמן עד שיגליד לגמרי. אבל את עוד פסיעה עבורי לאותה האחת. זו שבאמת...זו שבאמת...
-תאהב?




הם שניהם חייכו, צוחקים.




הוא הביט בה, עיניו היו לחות.




-אז...?
היא חייכה,
-אז?
-כאן אנחנו מגיעים לצומת?
-כנראה. ענתה מהורהרת.
-תשמרי על עצמך נעמה?
-מקווה...
-וגם עליה? על מיכלי?
-בטח.
-יופי. עכשיו אני יכול ללכת בלב רגוע.




היא חייכה אליו, הוא היטיב את שמיכתה של מיכלי, ואח"כ את מעילו שלו.




-כל טוב נעמה, המון הצלחה, באמת.




אמר, והסתובב לאחוריו, מתרחק במהירות מהמקום.




-אהה...שרג...שרגא?




הוא הסתובב אליה,
-כן?




היא נבוכה משהו, לאחר מכן פלטה במהירות, לפני שתתחרט-




"היא...היא תהיה מאושרת."
-היא?
-כן. היא.
-אה...,כן, גם ההוא שלך יהיה מאושר. אני בטוח.




היא השפילה את מבטה, מרימה את עיניה להבזק של שניה,




-תודה שרגא. תודה.




הוא התרחק לגמרי משטח עיניה, מותיר את הספסל הקר, את נעמה תוהה, מיכלי ישנה,




והמוני סימני שאלה מתנדנדים.




@




שני נרות דלקו שם.




שתי שלהבות ריצדו שם.




שתי דמויות היו שם.




מיכלי, ישובה הייתה על הספה, בוהה באמה.




"אמא...למה חושך? למה רק נרות?, אוצה אור!"




ונעמה מביטה בה במבט כלה, אין בכוחה ללחוץ על מתג האור, אין בכוחה לראות את עצמה במראה, אין בכוחה.
היא מעדיפה לשבת כאן, בחשכה, בצל המחפה, המגן.
לא לצאת לעולם, לא לחייך, רק כאן- בחושך. לבד.




-אין אור, מתוקה.
-שבת היום?
-אההממ...
-לא, לא שבת, בשבת צריכים להיות שמחים!
-נכון. לכן לא שבת היום.
-אז למה עצוב?
-מיכלי, כשרע בלב, כשעצוב, זה לא משנה אם יש או אין אור. עצוב וזהו, חושך וזהו. טוב?
-אבל אני לא עצובה...
-אני שמחה בשבילך.
-את שמחה!
-לא, אני לא.




הטלפון צלצל פתאום. נעמה הייתה אדישה לגמרי, מתעלמת.
מיכלי קמה בטבעיות, מתקדמת במהירות לטלפון.




-לא מיכלי! ממתי את עונה לטלפונים?




מיכלי הרימה את השפופרת, אומרת בקול מתקתק "הלו" ילדותי, עיניה אורו, והיא פתאום צעקה..."אבא!..."




נעמה הרימה את מבטה בהפתעה, "שרגא? למה הוא מתקשר?, מיכלי תביאי לי את הטלפון!"
מיכלי, מחויכת, הגישה לאמה את הטלפון.




-שרגא?
-לא.
-זז..זאבי?
-נעמה.
-מה?
-אני יכול לבוא?
-למה?
-אני אסביר לך.




נשמעה שתיקה על הקו.




-אתה עדין פה? בניו יורק?
-לא עדין. נסעתי ושבתי.
-בשביל?
-אני אסביר לך.
-למה לא בטלפון?
-כי זה לא לטלפון.
-טוב. לא אצלי.
-ב...סנטרל פארק הזה?
-אה, אתה מכיר פה?
-כן...החיים מכירים לנו לפעמים דברים כאלה.
-אה?
-כלום. אני אבוא עם מונית ונסע לשם. בשבע, בסדר?




הוא ניתק את הטלפון, מותיר אותה המומה. חיוך מוזר היה תלוי על פניה.




מיכלי עלצה לעומתה,
"אמא! אמא שמחה! בואי נדליק את האור!"




נעמה חייכה אליה,
-חמודה, לא חייבים לשמוח כדי לחייך. לפעמים זה סתם...
-סתם?
-סתם, נחמד לדבר עם אנשים לפעמים.




@




"בקיצור...לפני כמה ימים, אני מקבל שיחת טלפון מחו"ל, הייתי באמצע לימוד. לא רציתי להפסיק, אבל האלמוני הזה לא הפסיק. לא חשבתי לרגע שזו את, מן הסתם הייתי בטוח שאת אמורה להיות נשואה כבר...כך שזה כבר לא אקטואלי.
התעלמתי, אבל הוא שוב ושוב צלצל, בסוף עניתי.
נחשי מי היה על הקו..?"




-בנצי?
-מה הקשר בנצי, בנצי בחו"ל?!
-לא, מה פתאום...מה הקשר שלו לחו"ל...
-אז תשמעי.
שרגא! שרגא על הקו!
-שרגא?!
-בדיוק.
-מה...מה הוא רצה ממך?
-הוא מדבר איתי מפה לשם, משם לפה. אני מאחל לו מזל טוב בלבביות, מספר לו עד כמה הוא מאושר שהוא זכה בכן, ברצינות! אני משתדל לאחל לו מכל הלב וכו', ואז הוא פתאום עוצר אותי ואומר לי בציניות שאני יכול לשמור את הברכות הללו לעצמי. כשלא הבנתי על מה הוא מדבר, הוא הואיל בטובו להסביר לי.
השרגא מסביר לי באיטיות, שזה לא הוא. ואתם לא מתחתנים בכלל. הוא סיפר לי כל מה שהיה.




-הכול?
-בערך. מה שאני חושב שלא היה מפריע לך שיספר לי.
-הוא בסדר, שרגא.
-תשמעי!
-נו...
-השרגא הזה. אומר לי, לך תקנה כרטיס ותיסע לארה"ב, לגרושתך. אני שואל אותו לפשר העניין, והוא עונה לי בטבעיות שעדין אפשרי לבנות חזרה את המזבח הזה שנשבר לפני למעלה משנתיים. כשאני מבקש ממנו להסביר לי במילים פשוטות באמת מה קורה, הוא אומר לי שאין לו מה להסביר. שהוא ואת סיימתם בצורה יפה, בהבנה הדדית שזו תהיה טעות פטאלית להינשא וחבל שיהיו פה גירושים נוספים.
כשאני מנסה שוב לשכנע אותו שאולי את סתם לחוצה וזה בטח יעבור לך וזה לא לעניין וכו', הוא עונה לי בטבעיות ששניכם שקלתם היטב את העניין. וכל שעלי לעשות הוא להזמין כרטיס, ולנסוע אליך.
הוא מאחל לי הצלחה בהמון חום, ומנתק את הטלפון, מותיר אותי המום.
אני מנסה לשחזר את השיחה איתו, למצוא שמץ של ציניות ורוע בדבריו, ולא, לא מוצא כלום. הוא היה כן לגמרי.




-ככה? ככה הוא אמר לך?
-ממש ככה. מילה במילה.
-ובאת.
-ובאתי.




היא שתקה.
הוא שתק.




שניהם שתקו.




-ועל כמה גוויות עוד נדרך בשביל לחזור זה לזה?, גם מירי, גם שרגא, בכמה אנשים פגענו עד שהגענו לשלב הזה?




הוא שתק.




-המצב נתון נעמה. אגב, מירי התארסה.
-באמת?
-היא חזרה לחתן הקודם שלה, זה שעזבה אותו. הרבה זמן לא ראיתי זוג כזה מאושר, זוג שחזרו אחד לשני...
-יפה, מעגלים נסגרים בעולם. ושרגא, הוא מצחיק, הוא מסביר לי בריאליות שאני בסה"כ עוד ציון דרך עבורו בדרך לאחת האמיתית.
-הוא חכם, שרגא.
-כן. מאד.
-בעזרת השם, הוא יזכה בה בעיתו ובזמנו.




היא מוללה את קצה חולצתה בידה. מפחדת להגיב.




הוא שוב שבר את השתיקה,
-מעגלים נסגרים, עא?
-כן. ברוך השם..., היא עונה במבוכה.




הם שותקים, ושותקים, ושותקים.
ואז...




הם שוב שותקים ושותקים ושותקים.




השתיקה היא כמו דיבור עבורם.
גם בזמנים שהיו יחד לא שתקו כה רבות, על כי התווכחו ללא הפסקה.




כעת, היה את כל הזמן שבעולם לשתוק.




זאבי קם ממקומו פתאום, מישיר את מבטו לנעמה.




-אנחנו כבר לא ילדים קטנים, כבר לא צעירים חסרי עול שלא מכירים את העולם. אנחנו קצת כן מכירים, אפילו מכירים אחד את השני, יותר מדי. ויש לנו אפילו ילדה משותפת ומתוקה. אבל כל זה עדין לא מונע אותי מלשאול אותך בתמימות כמו בחור צעיר וטרי, תגידי,




את רוצה להתחתן איתי?...




והיא, מחייכת אליו. מבט מבוייש כשל ילדונת על פניה, עונה בטבעיות,




-ממש להתחתן? כמו בטלנובלות?
-לא, שם הם לא מתחתנים על אמת.
-אבל שם זה תמיד מסתיים בטוב...
-אה...ההצעה שלי, היא לא סיום טוב?
-לא, זה סיום טוב מדי. מדי טוב.




הוא צוחק,
-זה כי לא הייתי מספיק רשמי, שאכרע ברך?




"אין צורך...", היא עונה.




"בוא נלך מכאן, נספר ביחד לבת שלנו מה זה אבא, עד כמה הוא יכול להעניק, ועד כמה החיים שונים איתו. בוא נלך לשמח אותה, נספר לנסיכה שלנו, שאבא חוזר אלינו..."




והם פסעו שניהם, זאבי ונעמה,




שפופים, למודי ניסיון, כבר לא גאים. אחראים, אכפתיים, ואולי כאובים.




אבל הם פסעו שם לאיטם, בגב זקוף, לראשונה בחייהם,




אבא ואמא.

^*^ - סוף - ^*^

לפרק פרידה וסיכום

=====
חזרה לסיפורים
לדף הבית

wml | html