1800550 obox
סיפור בהמשכים - מגפיים אדומות
פרק ד
הוא מביט בה בעיניים כועסות, אחר כך הוא גם מעיף מבט על המטבח המלוכלך, על ארוחת הצהרים הבלתי מוכנה---
הוא פולט אנחה רוגזת, ואז מתקדם במהירות לחדר השינה, טורק את דלת החדר וממלמל משהו לא ברור.
היא נכנסת לחדר, מנסה,
-מה קורה איתך זאבי?! מה עובר עליך!? מה עובר עלינו??
-מה את רוצה ממני?
הוא לא מביט בה, בוהה בחלון.
-מה אני רוצה ממך? אני באמת לא יודעת.. הכל.. שום דבר לא ברור.. אנחנו רבים על כל דבר כמו שני ניצים, הגיע הזמן.. זהו, הגיע הזמן.
הוא מסתובב אליה, תוהה לעצמו האם המשפט שזרקה היווה כטקטיקה פשוטה לגרום לו להתיחס אליה--
-הגיע הזמן למה?
-אתה יודע בדיוק למה.
-לא אני לא!
-כן אתה כן!
-גם עכשיו את חייבת להתווכח?
נעמה, תעשי לי טובה תדברי ברור, את שמה לב שאת נתקעת איתי בכל משפט שני? את כאילו מחפשת לתקוע מקלות בגלגלים המפונצ'רים שלנו--
-מעבר לפנצ'ר שום מקל לא יהרוס יותר.
-אז חבל על הדיבורים באמת.
היא לא יכולה לעמוד בזה יותר,
-נכון, באמת חבל. הגיע הזמן לפרק את החבילה הלא מוצלחת הזו.
הוא מביט בה, המום מהקלילות,
-לפרק??, הוא שב על דבריה כהד שבור.
-לפרק, להתפרק, פרק ב', פרקים, פירוק, פורק—
-די עם זה!
-מה די?, המילה גירושין מרתיעה אותך?
-לא.
-אתה משקר.
-אני לא.
-אתה מתחמק.
-את רוצה להתגרש?
-יש לך פתרון אחר?
-אני..זה..זה דרסטי קצת לא?
-יותר דרסטי מהאהבה והאחווה שיש ביננו אין יותר.
היא מדברת בציניות, בקרירות, באדישות.
אם רק התעמקת, יכולת להבחין בעצב ששכן בעיניה, במרירות הכאובה, בדמעות שכמעט התפרצו, נחסמות על ידי מחסומי גאווה שנדמה ולעולם לא ישתחררו--
אבל זאבי לא שם לב, אולי לא רוצה לשים לב,
בעיניו כמו בעיניה, שוכנים שני זיקים כועסים, רוגזים.
הוא מסתובב בחזרה לכוון המטבח, מכין לעצמו קפה שחור חזק, שניים סוכר.
היא, מיישרת ברוגז את מפת השולחן הקטן שבחדרם, ואח"כ פונה לחלון,
שלא יראה, שלא יבחין, שלא ירגיש בדמעות המלוחות שזורמות כמו מים, כמו מים דלוחים.
@
אבל כעת?
כעת היא לא זקוקה להביט בחלון, היא יכולה גם לשבת כאן, מול המחשב, ליד השולחן, ליד השיש, ליד הדלת, בכל מקום.
כעת היא עומדת מול המראה שבאמבטיה, מביטה בדמות השפופה משהו, והכל עולה בה, כמו קרה זה עכשיו,
כמו זאבי באמת יושב עכשיו ליד השולחן העגול שבמטבח, מערבב בשקט את הקפה, ולוגם אותו באחת.
אחר כך היא שומעת את קול טריקת הדלת, ואחר כך יש את השקט, השקט האימתני שמלווה אותה כבר מספר חודשים.
ש--ק--ט.
הכל כ"כ מבולבל בתוכה, המיילים החטופים ממנו, הזכרונות המרים, הכאבים שתוקפים אותה מדי פעם, הגעגועים, הרצון העז לספר לו--
אבל תמיד, ברגע של חולשה, בו היא כמעט ומרימה טלפון, כמעט ומשגרת מייל,
או אז, היא עוצרת בעצמה.
לא מגיע לו לדעת, לא מגיע לו להנות ממנה, היא שלי..ורק שלי.
@
מספר חודשים מאוחר יותר.
הם התכרבלו שניהם במעילים,
מחככים את כפות ידיהם זו בזו, לשרוד את הקור הירושלמי הכל כך מקפיא הזה.
הלכו בשתיקה, פולטים מדי פעם הבל קר,
אצל זאבי נוספו להבל טבעות עשן.
-אתה יודע בנצי, אף פעם לא דיברתי איתך על זה גלויות.
-על מה?
-אממ, העבר שלי.
-אתה מתכוון ל..ל..
-כן, אני מתכוון לאשתי לשעבר, נעמה.
-וודאי שדיברנו, אתה הרי סיפרת לי..,סיפרת לי כל מה שגרר אותכם לגירושים, שלא הסתדרתם וזה..,
ובגלל שהייתם כזה זוג מוצלח שכל העולם דיבר על האירוסין שלכם, אז זה מה שגרם לאותו "עוילם"
גם לרכל עליכם ולהמציא המצאות שקריות, מה ששבר אותך..
-זה נכון, במאה אחוז.
אבל אתה יודע, אני חושב שאני מתחיל להשלים עם עצמי, עם השברים.
-אני מרגיש את זה.
-באמת? איך?
-אתה יותר ויותר מרוכז בלימוד, פחות חולם, יש לך הברקות בסדרים, כמו זאבי של פעם..
מבטו של בנצי נעשה חולמני, ועננה חולפת על פניו של זאבי,
זאבי של פעם לעולם לא ישוב, כך הוא יודע.
בנצי מפנה שוב את מבטו לכוון זאבי,
-אז מה אתה אומר זאבי, "עוד ישמע"?!
-את זה לא אמרתי..
-קשה לך?
-אני..אני כן נפגש, אבל..
-טוב, סליחה, לא התכוונתי להכנס לזה.
-זה בסדר בנצי, באמת בסדר!
הם מתקרבים לסוף הרחוב, שם ישנו ספסל בודד, ונוף מדהים.
זאבי מתיישב שם לבדו, בנצי נשאר עומד.
-אתה רוצה ש..אני אשאיר אותך פה לבד?
-מה?
זאבי מופתע מההצעה, זו האחרונה דווקא קסמה לו, אם כי חשש לנפשו של בנצי, כי לא יבין..
-אני..אני חייב ללכת, יש לי עיסוקים, ניפגש בסדר שלישי, כל טוב!
בנצי מסתובב ומתקדם במהירות בחזרה לכוון הישיבה, ואז הוא נעצר ליד בנין לא מרוחק מהמקום.
הוא מבחין בזאבי מרכין את ראשו על ברכיו, שותק.
ואז, הוא שם לב לגבו של זאבי, כתפיו רעדו, והוא חפן עוד ועוד את פניו בתוך כפות ידיו.
בנצי מדמה לשמוע קול השתנקות קלה, ואז הוא מתקדם במהירות לישיבה, זה כבר הספיק לו.
וזאבי אכן התבונן בנוף, נזכר כי פה, אולי לפני שנה ומחצה, הם יישבו, וצחקו, חלמו כי יגורו בבית המרוחק שם, עם החלונות הכחולים,
נעמה אמרה שהיא אוהבת המון פרחים מחוץ לבית, רק חבל שלא יתאפשר להם בבנין..
והוא הבטיח לה, כי אולי לא בהתחלה, אבל יום יבוא, ויהיו להם המון המון פרחים בגינה.
זה כבר לא חדש לו, להרגיש את אותו הנוזל המלוח שמתגלגל לו מעיניו--
הוא רק מחכה להזדמנות להיות לבד,
ואז הן זולגות בחופשיות על לחייו, אינן מבקשות רשות, רק זולגות, שותקות יחד איתו.
הוא צוחק צחוק אירוני, כשהוא נזכר ברווקותו, מנסה לדלות מזכרונו מתי היתה הפעם האחרונה שבכה,
מתלבט אם היה זה כששמוליק גנב לו את האופנים, או שמא בכלל כשהאחות הזריקה זריקה--
וכעת?
כעת הוא בוכה בחופשיות,
כל היגון, הצער והלחץ של תקופת הנישואים משתחררים כעת.
כעת, אין בפני מי לשחק את זאבי קר הרוח, זה שלא נפגע, זה שיודע רק לפגוע.
הוא מדבר בשקט, לעצמו..
----פחח..שכחתי אותה, שכחתי הכל..זה מה שאני מוכר לבנצי, זה מה שאני מוכר לעצמי, שקרן.
@
נעמה..
מה שלומך?
מצאתי קצת זמן לכתוב לך..
נדמה לי לפעמים שאני שוכח הכל, ואז אני נזכר בהכל,
אני כ"כ כאוב ולא יודע מה לעשות עם זה,
אני לא רוצה לנקוט בצעדים דרסטיים, זה מרתיע אותי. (דרסטים? דרסטיים זה..ליצור איתך קשר מעבר לוירטואלי..)
את חסרה לי נעמה, באמת.
שלך,
זאבי.
נ.ב-
בכ"ז..תגידי, יש דרך וירטואלית, פה דרך המחשב, לדבר בצורה יותר רציפה ממיילים?.. אני פשוט ממש לא מתמצא בזה איך שאת יודעת...כל טוב.
את המייל הזה נעמה לא ראתה, לא בזמן בכל אופן.
נעמה שכבה בצהרי אותו היום, יום שלישי,
בביה"ח המרכזי.
החולשה תקפה אותה, והיא שכבה במיטה, הוזה לפרקים.
האחות החייכנית התקרבה אליה, מחזיקה בידיה חבילה קטנטונת, עטופה בלבן--
-מזל טוב, ככה אומרים אצלכם נכון?
נעמה חייכה למשמע המבטא הכבד של האחות האמריקאית.
-כן, מזל טוב, זה אומר שיהיה בשעה טובה.., שיביא מזל טוב התינוק.
-הו, בהחלט, תינוק זה בשורה טובה, אני מיילדת פה כל יום, ומכל תינוק אני מתרגשת..
נעמה חייכה אליה, לוקחת בעדינות את התינוקת לזרועותיה.
האחות הביטה בה במבט חושש, ושאלה בספקנות..,
-תגידי, רק..
-כן?
-האבא, האבא של הסוויט בייבי הזו, אתם, פרודים?
-גרושים. אין ביננו קשר.
-הו, אני מבינה..סליחה ששאלתי, פשוט, לראות אותך מתמודדת עם הכל פה לבד, זה לא פשוט..,ואת ממש לבד, גם הורים לא?
-הורי בארץ.
-אוקיי, אם תזדקקי לכל עזרה אני פה, בסדר חמודה?
-תודה לך!
רק עתה, היא התפנתה לראשונה להביט בפני המלאך שבהו בה,
העיניים הירוקות הגדולות הללו, המבט החודר.
כ"כ ברורה, עוד מיום היוולדה.
פלומת השיער החומה, היתה כ"כ רכה,
והיא החזיקה בה בחום, חשה שאושר מציף אותה, אושר לא מוכר, אשר מעולם לא חוותה--
חשה רצון אדיר להשאר כאן, במיטה הפשוטה, ולחבוק את האוצר הקטנטן הזה לעולם.
-מתוקה שלי, קטנה שלי, את רק שלי.. נכון?
אבא לא ידע ממך, הוא גם לעולם לא ידע על קיומך..
אנחנו נחיה ביחד שנינו, ויהיה לנו טוב. נכון? נכון ילדה..?
התינוקת הביטה בה במבטה החודר, ואז פרצה בבכי עז.
האחות התקרבה אליה במהירות, "הו! אני צריכה להשיב אותה לחדר תינוקות.."
נעמה הביטה במבט כלה בתינוקת שהלכה והתרחקה ממנה,
דמעות עלו בעיניה, והיא משכה באפה,
-את תהיי רק שלי, וזהו, כך הבטחתי לעצמי..
@
הבחורה השמינית מאז הגירושין,
ציין לעצמו זאבי ביובש, ציני משהו.
שוב פעם, אותה פרוצדורה, עוד פגישה ועוד פגישה,
זו כבר הפגישה הרביעית,
איתה משום מה, עדין לא נתקע כלום.
מירי מישירה אליו את מבטה, המשקפיים שלה, משוות לה מראה רציני.
"עדשות..? אני לא מוצאת בזה ענין, טוב לי עם המשקפיים כך..", כך אמרה לו בפגישה הראשונה.
-אני יכולה לשאול משהו קצת אישי?
-תשאלי, אני לא מבטיח תשובה.
-טוב, אז ככה..
מברורים שערכנו עליך, מסתבר שאני כבר הבחורה ה..חמש עשרה? כן? שנפגשת איתך..
-אם היית אומרת ה-עשרים הייתי פחות מופתע.
מירי צוחקת, מתפללת בליבה שיועיל בטובו להסביר את בדיחת הקרש הזו--
-סתם, אני צוחק. את הבחורה השמינית שלי, אחרי הגירושין כמובן.
-אני מניחה שרוב הבחורות, אולי אפילו כולן, היו הצעות מעולות..
-בפרמטרים של גרוש, אפשר לומר שכן.
-אממ, מה..מה..מה..גרם לך להגיד לא לכולן?
-אכן אישית השאלה שלך.
מירי נסוגה לאחור, נבוכה משהו.
-שאלה אישית, אבל אני יכול להסביר לך בשני מילים.
-בסדר..
-את, לא חווית נישואין עדין מעולם.
-נכון..
-מה אומר לך, אפילו ש..סליחה שאני אומר את זה כך ישירות, אבל אפילו שכבר עברת שני שידוכים ששברת, או שהצד השני שבר, זה באמת לא משנה, זו עדין פרידה, ואני בטוח ומאמין
שזו פרידה מכאיבה..
-גם נכון..
-בכל אופן, כשאתה מתחתן, זה שונה. אתה מתרגל פסיכולוגית לבן אדם מסוים, על כל מעלותיו, חסרונותיו, הרגליו, הכל בעצם,
בניגוד לשידוך, שמה שזה לא יהיה, וכמה קרובים שתהיו, זה עדין לא מוסד נישואין, משהו שמחייב, משהו שמקבע אותך יחד עם עוד אדם, נישואין זה.. קשה לי להסביר.
-וזה מוביל אותך לחוסר השלמה עם כל משהי אחרת, באשר תהיה?
-משהו כזה.
-אני מבינה..
-תראי, את רואה שאני עדין נפגש, שיש בי כוננות ורצון להתחיל דף חדש,
אני בטוח שיש מה שנקרא "חיים אחרי ה.."
-מוות!?
-אי אפשר לקרוא לזה מוות..הסוף אולי היה מוות.
-השאלה היא, אם אתה יודע ומודע לכך, שאחרי כל פגישה, אתה עדין עסוק בהשוואות, אז מה עשינו בזה?
-לאט לאט, עם הזמן, אני אשחק.
-אני רק יכולה לאחל לך בהצלחה..
הפגישה נגמרה במן סימן שאלה לא ברור.
זאבי חש דווקא, שאולי סוף סוף, יש משהו רציני, אולי--
תשובתה של השדכנית למחרת, היתה חד משמעית.
"לא, הם החליטו להפסיק כרגע את הפגישות."
וזאבי מתעקש וזאבי בודק,
לבסוף, אחרי ברורים עמוקים, והתעקשות לא ברורה על תשובה מפי הבחורה עצמה,
הצליח זאבי להבין--
"אני? אני לא אבן שחיקה בשביל אף בחור שרוצה לשכוח ממשהי אחרת..מצטערת."
חבל זאבי, תמיד ידעת לפספס את הדברים הנכונים,
פספסת את נעמה, וכעת את מירי.
מסתבר שלא רק חלונות יודעים להתנפץ, גם חלומות עושים את זה מעולה.
wml | html