מגפיים אדומות
פרק ח

"כמו למשל, להתארס עם גרוש..!"

מירי הביטה בעיניים קרועות לרווחה בחברתה הטובה, דיני הרצברג.

לאחר מכן היא פתחה וסגרה את פיה חליפות, סמוקה.

-את..את בטוחה במה שאת אומרת?!

דיני תפסה את עצמה,
-לא, כאילו, אני לא יודעת, התכוונתי שאולי... זה פזיז מצידך, את מבינה?
כאילו, לא התכוונתי לפגוע חלילה, אני יודעת שאת שקולה ודווקא בגלל זה אני מתפלאת עליך, זה רק בג--
-ובגלל שאת בהלם ממני, את עומדת פה ומרצה לי בפאתוס, שלהתארס עם זאבי אייסברג היה מפלט עבורי?!
-שום פאתוס, את מדמיינת. אני מדברת מאכפתיות.
-תגידי, את חושבת שלגרושים יש דפקט בשכל?!
-יש כאלה.
-ברור,
אבל את מסכימה איתי שיש כאלה שניסו, נשאו, וזהו, הבינו שזה לא זה? אז מה, בגלל זה הם אפסים גמורים?
-לא. אבל זה ששברת שני שידוכים לא הופך אותך ל"כשירה" להתארס עם ג ר ו ש !


מירי שילחה בדיני מבט כועס, מתקשה להגיב.

-וזה שקודוש בורוך הוא חנן אותך ביכולת על שכלית להכנס באנשים רק בזכות הפה השנון שלך, לא הופך אותך להיות "כשירה" לפגוע כך!
-שום יכולת על שכלית, אוף, מירי, למה את לוקחת את כל דברי בצורה כזו רגשית..? תנסי שניה להביט על כל המצב הזה מבחינה שכלית בלבד, אוקיי?
-את מכירה אותי כאחת שנוסעת עם הרגש?
-לא. ובגלל זה אני תמהה עליך.
-זאבי אייסברג הוא בחור מקסים, הוא ירא שמים, הוא לומד טוב, יש לו משפחה טובה, יש לו ייחוס טוב, יש לו מידות מקסימות, שום דבר רע לא שמענו עליו,
נכון, אז הוא גרוש, ואז?
תאמיני לי שעד עתה לא נפגעתי במאומה מעצם הגירושין שלו, אנשים מרכלים? שירכלו עד מחר.. אותי מענין האושר שלי, לא של הרכלנים, שאגב, מקרים כאלו הם אושר עילאי עבורם..

דיני גיחכה, מושכת בכתפיה,

-טוב, את כבר מאורסת, אוטוטו חתונה, אני לא יודעת למה דווקא עכשיו מצאתי לנכון לשוחח איתך על כך.., אולי כי את עסוקה כל הזמן, ובעצם..מי אני שאחליט ואשפוט, אם את טוענת שזה זה..
-סוף סוף את מסכימה איתי במשהו.
-מירי, אכפת לי ממך, מכל הלב, באמת.

מירי חייכה אליה,
-טוב, אני ממהרת, אנחנו הולכים לראות דירות, נדבר דיני, ביי.

דיני נופפה לה לשלום, מביטה בה מרחוק, מהורהרת.

@

נעמה קראה שוב ושוב את שיחתם האחרונה, נשענת על מילים, נשענת על מה שבינהם.
הלבטים אחזו בה,
כעסה על עצמה מדוע נתנה לשיחה להגמר כל כך מהר, מדוע לא הניחה לזאבי להגיד את שעל ליבו--
ובאותה העת, כעסה על הרפיון, החולשה שאחזו בה.

ושוב, היא מוצאת את עצמה, מביטה בתיקיית התמונות ששמורה במחשבה,
זאבי והיא בחתונה, זאבי והיא מטיילים יחד, זאבי צוחק, זאבי--

והנה זאבי בחור ישיבה, יחד עם חבריו,
הוא במרכז וכולם מסביבו, זאבי מחייך, התמונה צולמה שבועיים אחרי האירוסין שלהם.

והנה, הנה זאבי באירוסין, מחייך מבויש משהו, והיא לידו, זר הפרחים כמו חוצץ בינהם, כמו מחבר בינהם.

די!
היא סוגרת את התיקיה, גוערת בעצמה על בזבוז הזמן שמוביל אותה לכלום, לשממון, לריקנות שכזו.

מיכלי בוכה, היא רוצה לידיים,
בכיה מתגבר, ונעמה ממהרת להרימה ולהרגיעה.

אבל מיכלי לא בוכה כי היא רוצה לידיים, למיכלי יש חום, חום גבוה.

תובנה בריאה בראשה של אמא צעירה, דוחפת את נעמה לביה"ח המחוזי, החום הגבוה של מיכלי מדאיג.
היא אורזת מיד אי אלו פריטי לבוש מינימלים, ורצה אל הרחוב, לתפוס מונית.

נהג המונית, התגלה כישראלי חביב, הוא הסתובב אל נעמה שהחזיקה מבוהלת את מיכלי בידיה,
-איזה חמודה הילדה שלך..היא עם חום?
-גבוה מאד..אני דואגת לה.
-איזה חוסר אחריות, תסלחי לי שאני אומר לך את זה, אבל בטח בעלך יושב עכשיו באיך קוראים לזה..? נו, שלומדים כולם..החרדים..
-כוילל?
-כן..בדיוק.
אני אומר לך, אני שומר מסורת וכאלה, באמונה אני אומר לך, אבל מה?, אני דתי בלב! לא צריך יותר מזה..יודע למה?

נעמה לא ענתה, כמו מצפה למוצא דבריו, כמו ראשה לא נתון כעת במליון ואחת דאגות אחרות. אבל הוא המשיך.

-למה, אתם הדוסים, יש לכם דברים משונים, הנה למשל עכשיו, תראי אותך, אשה צעירה מסכנה, עם תינוקת קטנה ביד, כולה עם חום, ובעלך איפה? יושב ולומד בכוילל הזה..
שלא תחשבי שאין לי כבוד לחרדים, בחיי שיש לי!
אפילו סבא שלי היה הולך לבית כנסת וזה, היינו מדליקים נרות ואוכלים..אל תראי אותי ככה..
אבל מה, יש לכם דברים, מזה מוזרים!
מה יש לו? הוא לא יכול לבוא לעזור לך?
זה מה שהתורה שלכם מלמדת אותכם? שאת צריכה לסבול לבד?!

נעמה הביטה בחלון,
מהמון מצבים מביכים, הצליחה לברוח,
וכעת, החלונות היו סגורים, הדרך לבית החולים עוד היתה ארוכה, מיכלי קדחה בידיה.. ובעלה?

אין לה בכלל אחד כזה.

-למה את שותקת? את בטח מסכימה איתי עא? איך אומרים אצלכם? שתיקה כהודעה..כאילו, הודעה שאתה מסכים..חח..

-אני לא שותקת, שקלתי אם להגיד לך או לא, אבל רק כדי להוציא אותך מידי ספק, אענה לך בפשטות, אני גרושה, ולבעלי אין שום אחריות ועול, לא עלי ולא על הילדה.

המכונית האיצה בפתאומיות את המהירות בצורה דראסטית, דבר שגרם למכוניות בכביש לצפור בעוצמה למונית שהשתוללה.
גבי חש לא בנח, לכזו תשובה לא ציפה,
התגובה היחידה שהצליח להוציא, היתה סחיטת דוושת הגז, מתוך חוסר אונים.

-אה..אדוני? הכל בסדר? אנחנו עוד רגע עושים תאונה!

הוא האט את המונית, משתדל לחזור למהירות המותרת.

-סליחה גבירתי, אני מזה.. יו לא נעים לי, בחיי שלא חלמתי..הייתי בטוח שאת נשואה בכלל.. אני והפה שלי.., אני מצטער באמת.

היא שתקה, אומרת כמעט בלחישה, "זה בסדר.."

לאחר מכן, הוא גירד בפדחתו, מביט בה שוב במראה, ואומר במבט שואל,
-רגע רגע, אבל כאילו, גרושים זה לא סוף העולם, לגרוש שלך אין אחריות על הילדה?
-לא.
-אה..איך זה?
-זה ענין אישי שלי.
-טוב, סליחה, אני לא אשאל יותר, מספיק דיברתי היום..

הם הגיעו לבית החולים, גבי נהג המונית הורה לה בדיוק לאן ללכת, מנסה לתקן במשהו את דבריו הקודמים,
הוא גם סירב לקחת ממנה כסף.."בטח את נקרעת על כל שקל נשמה..עזבי, שיהיה לך יום טוב, ושהילדה שלך תבריא!"

הוא עזב את המקום במהירות, מותיר את נעמה, כשמיכלי בידיה.
כעת, כשהיא לבד, היא יכולה לתת לדמעות לזלוג בשקט, לנטוף על מיכלי שנרדמה,

כן, לו זאבי היה יושב כעת בכוילל פה בארה"ב,
לו רק ידעה שהוא לא רחוק מכאן,

לו רק יכלה לממש את הבטחתה העצמית,

באמת להתמודד לבד.

@

אוויר חמים מילא את המטבח הקטן,
האדים עלו מן הסירים, ופערל מורגנשטרן, התיישבה על הכסא, נאנחת.

-בנצע'ל שלי, מה יהיה איתו..?

בנצי כמו הופיע משום מקום,
-מה מה יהיה?!
-עד שקבלנו כזו הצעה מפוארת, משפחה טובה, ייחוס טוב, בחורה מוצלחת, איזה כשרונות, כמה טובות שמענו עליה..אני לא מבינה למה אתה רוצה לדחות את השידוך?!
-אמרת לשדכנית כבר תשובה?
-עדין לא, קשה לי עם זה. למה בנצי, למה?!
-כי..שפרה היא..
-היא מה?!
-נו, אני לא יודע איך להגדיר את זה!, התקשה בנצי.
-תנסה בכל זאת, בשביל אמא..
-נו, היא..היא לא נראית כל כך מבחינה..אה..חיצונית..

לחייו של בנצי נהיו סמוקות פתאום. מעולם לא ההין לדבר כך על בן אדם אחר. כל שכן, לא על ש י ד ו ך.

-לזה אתה קורא בעיה בנצי?! על זה מסתכלים?!
אתה יודע, שכשאני התחתנתי עם אבא שלך, גם הוא לא היה איי איי איי?
אז מה, אבל האיש, המענטש, הנשומה'לה שלו היתה משהו..אז בעזרת השם עם הזמן משתנים, משנים אחד את השני..
בגלל מראה חיצוני אתה פוסל?!

לאן הגענו בנצי! זה מה שמחנכים אותך בישיבה?!

-אמא!
הסומק הפך ארגמני, ושפתיו רטטו, הוא כעס.
-אני לא מסכימה, זה לא תירוץ..אני אקבע לך עוד פגישה, ונראה אם תחליט עדין שזה כל כך גרוע..אם אתה אומר שרק חיצוניות זה בעיה..
-זה לא זה..נו אמא..
-שום מילה בנצי, יהיה טוב בעז"ה, תהיה לך כלה מקסימה!

הוא יצא את המטבח, מתוסכל.

---

מכשיר הטלפון של זאבי רטט,
-הלו? זאבי? אתה פנוי? אפשר לדבר איתך?
קול מהיר, חושש, עצבני קצת...בנצי.
-בנצי, כן, אני יכול לדבר אבל לא עכשיו, אני עם מירי בסבב דירות..אני אוכל לדבר איתך מאוחר יותר? זה לא דחוף נכון?
-לא, מה פתאום! אני לא אפריע לכם חלילה..להתראות זאבי, שיהיה בהצלחה עם הדירה!
-תודה בנצי, כל טוב.

בנצי נותר, ישוב על הספה החומה, בוהה באוויר.

אמא פסעה לחדר באיטיות, לוחשת, "מראה חיצוני..הדור של היום ריבוינו של עוילם.."

@

ובנצי, מוצא עצמו יורד לחניה, נכנס לפיאט אונו הישנה, ויוצא את השכונה, אל הלא נודע.

המכונית האיטית מפלסת את דרכה בין ים המכוניות המזדחלות בכביש ירושלים תל אביב.
דעתו של בנצי פזורה, והוא מביט במבט עגום במקום בו אמור להיות רדיו טייפ, כמה שמוזיקה שקטה חסרה לו כעת--

אבל אין שם רדיו טייפ, ישנם רק מספר ספרי תהילים, עטים, וסוכריות, שיהיה.

הוא מחשב לסוע לבני ברק, אולי ילך לדבר קצת עם שימי, חבר ילדות.

הירידות מירושלים, לא אמורות להוות בעיה עבור כל מכונית, אפילו זו של בנצי.
אבל דווקא שם, ליד יער בן שמן, מוצאת לה לנכון הפיאט של בנצי, לחרחר, לפלוט המון עשן, ולהתקע.

כן, דווקא בירידה.

הוא יוצא מהאוטו, מביט בייאוש בפיאט שזה לה מנהג חד שבועי להתקע בכל צורה אפשרית.

------------

הספסל הראשון שנקרה בעיניו בתוך היער, מהווה מקום מפלט מהכל.

הוא מתיישב שם, מביט בייאוש במכונית שעומדת בצידי הכביש.

המכוניות האחרות ממשיכות לנסוע, מתעלמות.
והוא, מכונס בתוך עצמו, מוצא עצמו מדבר אל העצים והאבנים--

--זאבי, אתה לא פה איתי להקשיב לי, אבל נו, אין פה אף אחד בשטח.., לפחות לדבר אני יכול,
תראה זאבי, אתה מבין.. מאז שהתארסת זה לא אתה, אתה כל הזמן עם מירי ,אתה כל הזמן טרוד בהכנות לחתונה.., ואני? אני עוברים עלי זמנים קשים.., אני יודע שתמיד החמאת לי שידעתי לעבור כל מצב בחיוך וב"הכל לטובה.." ותאמין לי זאבי, תאמין לי זאבי שאני משתדל ומנסה!
אבל מה אני יכול לעשות, שאפילו אתה, לא כאן בשבילי עכשיו להקשיב לי..?
אני לא כועס עליך, אתה מאורס וזה טבעי שאתה עסוק ואתה לא איתי--
אבל למה זאבי? למה כשהיה לך רע הייתי איתך תמיד ותמכתי בך? למה תמיד הייתי הכותל דמעות שלך..?
למה כשלי רע, כשהכל מסביב מתמוטט אתה לא שם בשביל להחזיק אותי שלא אפול..?
הנה אני פה לבד, מסוכסך קצת עם ההורים, המצב בלימוד שלי על הפנים..כל מה שהשתדלתי בחודשים האחרונים.. אפע'ס ירד לטמיון..אני מנסה להתרכז מול הגמרא, ובעיניים שלי אני רואה את אמא שלי מלחיצה אותי, אני רואה את ההצעות הלא מחמיאות שאני מקבל, אני רואה את בנצי, הלא יוצלח, ששום דבר לא הולך לו..,
אני רואה חושך זאבי!
זאבי, אני כל כך שמח בשבילך..אני כל כך שמח שהצלחת לעבור את התקופה הזו של אחרי הגירושין, שמצאת באמת את הבאשערט שלך..,מגיע לך זאבי, אתה באמת בחור טוב..

בנצי, שולח ידו לאוויר,
הוא כל כך נתון בתוך הנסיון האישי שלו לדמיין משל זאבי באמת היה לידו, ומנסה הוא בסה"כ לטפוח לזאבי על הגב.

אבל ידו נתקלת באוויר, בכלום,
זאבי לא פה, זאבי אי שם, יחד עם מירי.

--אתה לא פה זאבי, אתה אי שם..אני פה לבד, ואין מי שיבין אותי, לבד..לבד.

העצים נעים חרישית, והעננים מתנגשים זה בזה, עוד רגע וירד כאן גשם.

הוא בוהה בעצים, באבנים, במכוניות שנעות במסלול מונוטוני,
והמילה לבד--לבד--לבד--.. מהדהדת במוחו.

רעם מפלח את השממה השולטת ביער--

--זאבי, אולי לא כאן,
אמא, אולי לא כאן להבין אותי..
החברים שלי, גם אולי נמצאים במקום אחר, מתקשים להבין את סבלי..

אבל אתה! אתה רבונו של עולם איתי!
אוי רבוינו של עוילם..איך חטאתי לחשוב שאני באמת לבד, שאין איש שיבין אותי, שאין מי שיתמוך בי.. איך!?
הכל כל כך קודר מסביבי, שום פתרון, שום מוצא, הכל יבש..
ואני? אני נשען על חסדי בשר ודם, ושוכח שאתה הוא מלכי..שאתה זה שאחראי פה על הכל..

הגשם יורד בעוז, טיפות גדולות שמכות בכח על גבו השפוף של בנצי, אבל הוא מתעלם מהן, נתון כל כולו בסערת רגשותיו--

--רבוינו של עוילם.., לא, העצב לא חלף ממני, אני יודע שהכל קשה והכל קודר, אני יודע שאני נתון בפלונטר לא ברור..שהכל לא מובן לי.
אבל דבר התחדש לי, דבר שידעתי כל העת..אבל הוא נשכח ממני ברבות השנים, ברבות הכאב והצער הפרטי שלי--
התחדש לי ביתר עוצמה, שאתה שם, אתה איתי! אתה אף פעם לא עוזב אותי.. למרות שנדמה לי..למרות שנתקע לי האוטו, ואני אמור להפגש עם בחורה שאין לי דבר ולא חצי דבר עימה, למרות שאני כלומניק, למרות שכעת אשוב לישיבה, ולא אבין דבר מהגמרא שמולי..
קודוש בורוך הוא, אני יודע שלא קיבלתי ממך המון שכל לשבת וללמוד, אני יודע שאני לא עושה לך נחת רוח בלימוד, וגם לא לאבא ואמא..
אבל תדע לך, שאפילו שקשה לי ללמוד..אני כל כך רוצה, ואני מתפלל אליך מהלב, כמה שאני יכול..
אני לוקח את כל הכח שאין לי בשכל, ושם אותו בלב..בשבילך אלוקים, בתפילה הכי חזקה שאני יכול..!

הגשם ממשיך להכות בכח, והרוח מנשבת בשריקה עזה,
בנצי לא נבהל מהמחול המוזיקלי הלז, לאוזניו השריקות נשמעות מנגינות עליזות, איתן הוא משתוקק לפצוח בריקוד..
לפצוח בריקוד של שמחה, של אהבת הבורא, של תחושת.."כי אתה עמדי.." שממלאת את כל כולו--

@

הוא שב אל הכביש,
עומד רועד כעלה נידף,
כל כולו סחוט מהגשם העז--

אצבעו הרועדת מנסה לעצור טרמפ,
אבל על פניו מרחף חיוך עילאי, ושפתיו לא פוסקות מלמלמל--

"לא..לא אירע רע..כי אתה עמדי...!"

לפרק הבא

=====
חזרה לסיפורים
לדף הבית

wml | html